חירם הראשון מצור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חירם הראשון היה מלך צור בשנים 969 לפנה"ס עד 939 לפנה"ס, לאחר שירש את כיסאו של אביו, אביבעל.

על פי המסופר במקרא, חירם היה ידידם של מלכי ישראל. כאשר בנה דוד את עירו, עיר דוד, שלח לו חירם אדריכלים ופועלים (בראשם חירם ממטה נפתלי) ועמם עצי ארז לסייעו. גם בימי מלכותו של שלמה המלך נמשכו קשרי הידידות בין המלכים וכשבנה שלמה את בית המקדש שלח לבקש מחירם שישלח לו עצי ארז ופועלים לצורך בניית הבית. חירם שלח לו את העצים והוסיף עליהם גם עצי ברוש וזהב. תמורת עזרתו שלח לו שלמה מדי שנה 20,000 כור חיטים ועשרים כור שמן. כמו כן העניק לו שלמה "עשרים עיר בארץ הגליל" – אולם הכתוב מספר כי "לא ישרו" הערים בעיני חירם בגלל אדמתן שהפיקה תנובה דלה.

על פי האגדה [1] היה חירם אביו החורג של נבוכדנצר מלך בבל שחי כ-300 שנה מאוחר יותר. במסכת בבא בתרא מסופר כי בשלב מסוים גבה לבבו של חירם והוא ייחס לעצמו תכונות אלוהיות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]