מיג-15

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיג 15
MiG-15 RB1.jpg

מיג-15 של חיל האוויר הפולני
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב
קוד נאט"ו פאגוט - Fagot
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
יצרן מיג
טיסת בכורה 30 בדצמבר 1947
תקופת שירות החל משנת 1949
ועדיין משמש לאימון.
צוות אחד
יחידות שיוצרו 12,000~
משתמש ראשי חיל האוויר הסובייטי
ממדים
אורך 10.08 מטר
גובה 3.60 מטר
מוטת כנפיים 10.08 מטר
שטח כנפיים 20.6 מ"ר
משקל ריק 3,580 ק"ג (7900 ליברות)
משקל טעון 4,960 ק"ג (10,935 ליברות)
משקל המראה מרבי 6,100 ק"ג (13,460 ליברות)
ביצועים
מהירות שיוט 840 קמ"ש
מהירות מרבית 1,075 קמ"ש
קצב נסיקה 50 מטר לשנייה
טווח טיסה מרבי 1,200 ק"מ (עם מכלי דלק חיצונים הטווח גדל ל-1,975 ק"מ)
סייג רום 15,000 מטר (45000 רגל)
עומס כנף 240.8 ק"ג למ"ר
חימוש
תותחים שני תותחים מסוג NR-23 בקליבר של 23 מ"מ ותותח אחד מסוג N-37 בקליבר של 37 מ"מ
פצצות 200 ק"ג פצצות או רקטות לא מונחות
הנעה
מנוע אחד מסוג טורבו סילון מסוג קלימוב VK-1

מיקויאן מיג-15 (רוסית: МиГ-15; קוד דיווח נאט"ו: Fagot - פאגוט) הוא מטוס קרב סובייטי מתוצרת משרד התכנון מיקויאן-גורביץ' ששימש כמטוס קרב עיקרי בברית המועצות, מדינות ברית ורשה ומספר מדינות אחרות, בעיקר בשנות ה-50 של המאה ה-20.

מיג-15 היה אחד ממטוסי הקרב המוצלחים הראשונים בעלי כנף משוכה לאחור, וזכה להצלחה יחסית בשמי קוריאה, בעת שבשלביה המוקדמים של מלחמת קוריאה לא הייתה לו תחרות מבחינת ביצועיו וכושר תמרונו. המיג-15 היווה גם בסיס לפיתוח המיג-17 ויוצר בכמויות גדולות מאוד, בין 12,000 ל-18,000 יחידות (בהחשבת כל הגרסאות שנבנו ברישיון במדינות אחרות).

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם השנייה הצליחו הסובייטים להניח את ידיהם על מידע תכנוני של המטוס המתקדם פוקה וולף Ta-183 וממנו הושפעו ברעיון הכנף המשוכה, אך המנועים הגרמניים הציריים מסוג HeS-011 נתגלו כקשים להעתקה. שר התעופה מיכאיל חרוניצ'ב והמתכנן א.ס יאקובלב הציעו לסטלין לרכוש טכנולוגיית מנועי סילון מהבריטים, אך הוא פטר אותם בתשובה "איזה שוטה ימכור לנו את סודותיו?".

עם זאת, הוא לא סירב שמתכנן המנועים של משרד מיקויאן-גורביץ', ולדימיר קלימוב, יצא לבריטניה. למרבה הפתיעה, שר המסחר הבריטי, סר סטפורד קריפס, שהיה אוהד הסובייטים, נתן הסכמתו למסירת מידע טכני ובניית המנוע רולס רויס "נין" ברישיון בברית המועצות. מידע זה היה חיוני והמנוע יוצר כקלימוב RD-45 שהניע את המיג-15 (המנוע היה המילה האחרונה במנועים, וניתן לסובייטים עוד בטרם הותקן במטוס מערבי כלשהו).

ב-15 באפריל 1947 פרסמה ממשלת ברית המועצות את החלטה #493-192, המנחה את המשרד לתכנון ניסויי מיקויאן-גורביץ' לבנות שני טיפוסי אב למטוס קרב סילוני חדש. הדרישה הייתה לטיסת בכורה בספטמבר, והמתכננים נאלצו לשוב לתכנון בלתי-מוצלח קודם, MiG-9, ולשפרו במהרה בתחומים בהם לקה: מנוע בלתי אמין ובעיית היגוי. את נושא המנוע פתר הקלימוב החדש, ועל-מנת לפתור את בעיות ההיגוי והשליטה נעשו ניסיונות בכנף משוכה וזנב מעוצב באופן שונה.

דגם משופר במעט, שכונה MiG-15bis נכנס לשירות בראשית 1950 עם מנוע קלימוב VK-1 שהיה גרסה משופרת של ה-RD-45/נין ושיפורים קלים כפנס על מחיצת כונס האוויר. באופן תאורטי יכול היה המיג-15 לעבור את מהירות הקול בצלילה, אך משום מבנה משטחי הייצוב שלו (חלק קבוע וחלק נייד) השליטה הייתה בלתי-אפשרית למעשה במהירויות אלו.

ייעודו המקורי של המיג-15 היה יירוט מפציצים אמריקאיים כ-B-29 סופרפורטרס והוא אף נוסה מול מטוסים כאלו שנותרו בשטחי ברית המועצות. על-מנת להבטיח השמדת מפציץ בגודל כזה, נשא המיג-15 חימוש כבד של תותחים: שני תותחים 23 מ"מ עם 80 פגזים לכל אחד, ובנוסף תותח 37 מ"מ עם 40 פגזים. כוח האש של התותחים היה נכבד ביותר, אך קצב האש האיטי ומהירות הלוע הנמוכה הקשו על השימוש בהם כנגד מטרות קטנות ומתמרנות יותר. לתותחים היו גם מאפיינים בליסטיים שונים מאד וטייסי האו"ם בקוריאה דיווח לעתים שהצליחו להתחמק מהפלה תוך שפגזי ה-23 מ"מ היו עוברים מעליהם בעוד ה-37 מ"מ מתחתיהם. התותחים נארזו בתוך יחידה פשוטה לפירוק והרכבה וניתן היה לחמש במהירות ובפשטות מטוס על הקרקע על-ידי זיוודו ביחידה מוכנה וטעונה בפגזים.

למיג-15 היו גרסאות רבות, אולם הנפוצה מהן היא MiG-15UTI, גרסת אימון דו-מושבית. למיג-17 ולמיג-19 לא היו כל גרסאות דו-מושביות, ולכן היה המיג-15 מטוס האימון הסילוני המתקדם של כוחות ברית ורשה עד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת קוריאה התמודד לראשונה המיג-15 מול מטוסי המערב מהדגמים P-80 ,F-80 ו-P-51 ונתגלה כיריב ראוי ואף עדיף. יכולותיו המפתיעות של המיג הביאו את האמריקאים להציע בראשית שנות ה-50 מקלט מדיני וסכום של 100,000 דולר אמריקאי לטייס שיערוק עם מטוסו. רק בשנת 1953 הצליחו להניח יד על המטוס.

העימות הבא שבו השתתף המיג היה בין ישראל ומצרים במבצע קדש בשנת 1956. במהלך העימות הפיל חיל האוויר הישראלי מספר מטוסי מיג-15.‏[1] אחד המטוסים התרסק בימת ברדוויל בצפון סיני, נמשה על-ידי כוחות צה"ל והועבר לשטח ישראל. כיום מוצג המטוס ברחבת המטוסים ההיסטוריים בבסיס חצור.

העימות האחרון שבו השתתף מטוס המיג-15 היה במלחמת ששת הימים.

במרץ 1968 התרסק מטוס מיג-15 דו-מושבי ובו הקוסמונאוט יורי גגארין ומדריך טיסה נוסף. שניהם נהרגו בהתרסקות.

MiG-15UTI מצרי במוזיאון חיל האוויר בחצרים

המטוס בשרות מדינות העימות לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955 נרכשו כ-150 מטוסי מיג-15 על-ידי מצרים במסגרת עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. רכישת המטוסים (שהיו מראשוני מטוסי הסילון בזירה המזרח תיכונית) העלתה חשש בישראל שלא היו ברשותה מטוסים שקולים והביאה לצורך הדחוף בהצטיידות במטוסי סילון מקבילים. לאחר בחינת חלופות הצטיידות שונות נרכשו בשנת 1956 מטוסי המיסטר הצרפתי שהיה בעל מעטפת ביצועים דומה לזו של המיג-15.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]