מיג-17

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיג-17
MiG-17F Top View.JPG
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב
קוד נאט"ו פרסקו - Fresco
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg ברית המועצות
יצרן מיג
טיסת בכורה 14 בינואר 1950
תקופת שירות החל מאוקטובר 1952
מחיר
המפרט הטכני של המטוס MiG-17F
ממדים
אורך 11.36 מטר
גובה 3.80 מטר
מוטת כנפיים 9.63 מטר
שטח כנפיים 22.6 מ"ר
משקל ריק 3,930 ק"ג
משקל טעון 5,354 ק"ג
משקל המראה מרבי 6,286 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 1,144 קמ"ש בגובה 3,000 מטר
קצב נסיקה 65 מטר בשנייה
טווח טיסה מרבי 1,080 ק"מ, 1,670 עם מכל נתיק
סייג רום 16,600 מטר
עומס כנף 237 ק"ג/מ"ר
חימוש
תותחים תותח N-37 נודלמן 37 מ"מ עם 40 פגזים, 2 תותחי NR-23 נודלמן-ריכטר 23 מ"מ, עם 80 פגזים
פצצות עד 500 ק"ג של מטען נוסף הנישא על נקודות נשיאה בכנפיים, הכולל 100 ק"ג או 250 ק"ג פצצות או מכלי דלק נתיקים
הנעה
מנוע סילון קלימוב VK-1F
תרשים
MiG-17 3-view drawing.png

מיקויאן מיג-17 (רוסית: МиГ-17; קוד דיווח נאט"ו: Fresco - פרסקו) הוא מטוס קרב סובייטי שנכנס לשירות חיל האוויר הסובייטי בשנת 1952. המטוס היה בשימוש מבצעי רב במלחמת וייטנאם ובמלחמות ישראל במדינות ערב.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון המיג-17 התבסס על קודמו מבית מיקויאן-גורביץ', המיג-15. החידוש במיג-15 היה הכנף המשוכה. כנפי המטוס אינן מאונכות לגוף המטוס אלא משוכות לאחור בזווית בת 45 עד 42 מעלות. עיצוב זה מאפשר למטוס מהירות מרבית גבוהה יותר.

אב הטיפוס של המיג-17 השתמש באותו מנוע סילון קלימוב VK-1 כקודמו, ועיצובו הכללי לא שונה משמעותית. אב הטיפוס הראשון כונה בשם SI וטס ב-14 בינואר 1950. אב הטיפוס השני SP-2 היה מטוס יירוט בעל מכ"ם. למרות התרסקות אב הטיפוס SP-2 ב-17 במרץ 1950, הוכתרו בהצלחה ניסויי אבות הטיפוס הבאים בשנת 1951. ב-1 בספטמבר 1951 המטוס אושר לייצור. על-פי ההערכות, הגיע המיג-17 למהירות מרבית גבוהה ב-40-50 קמ"ש משל קודמו (עם אותו מנוע) והצטיין בכושר תמרון גדול יותר בגובה רב.

ייצורו התעשייתי של המטוס החל באוגוסט 1951. במהלך הייצור, המטוס שופר ושונה מספר פעמים. המיג-17 הבסיסי היה מטוס קרב רב-משימתי לשעות היום, החמוש בשלושה תותחים, ונחשב למיירט מטוסי אויב מצוין. המטוס היה יכול לשמש גם כמפציץ, אך מטען הפצצות אותו יכול היה לשאת נחשב לקטן יחסית למטוסים אחרים בתקופה, והוא בדרך-כלל נשא מכלי דלק נתיקים במקום פצצות לשם הגדלת טווחו הקצר.

פיתוחו הבא של המטוס היה ה-MiG-17P שיועד לכל סוגי מזג האוויר ונשא מכ"ם "איזומרוד" בחרטומו. באביב 1953 החל ייצור הדגם MiG-17F שיועד לתקיפות יום. בדגם זה הורכב מנוע VK-1F עם מבער אחורי, מה ששיפר את ביצועיו והביא לייצורו בכמויות גדולות. הדגם MiG-17PF צויד במכ"ם ובמבער אחורי. בשנת 1956 הוסבו 47 מיגים לדגם MiG-17PM (שמכונה גם PFU), שחומש ב-4 טילי אוויר-אוויר K-5נאט"ו הם כונו AA-1 "אלקלי"). נבנו גם מעט מטוסי צילום וסיור MiG-17R עם מנועי VK-1F ו-VK-5F.

בסך הכול יוצרו כמה אלפי מטוסי מיג-17 בברית המועצות עד שנת 1958.

ייצור המטוס במדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס Lim-5 שהוא דגם של המיג-17 של חיל האוויר הפולני

בשנת 1955 קיבלה פולין רישיון לייצר מטוסי מיג-17. הדגם MiG-17F יוצר תחת השם Lim-5. ה-Lim-5 הראשון נבנה ב-28 בנובמבר 1956 ו-477 מטוסים כאלו יוצרו עד שנת 1960. נבנו גם מספר מטוסי סיור Lim-5R עם מצלמת AFA-39. בין השנים 1959-1960 יוצרו 129 מטוסי יירוט MiG-17PF תחת השם Lim-5P. לאחר מכן, החלו הפולנים לפתח גם מפציצים ודגמי סיור.

בסין, המטוס הראשון מדגם MiG-17F הורכב מחלקים סובייטיים בשנת 1956, ושנה לאחר מכן החל ייצור עצמאי בשן-יאנג. הדגם הסיני סומן שן-יאנג J-5 (לשימוש כללי) או F-5 (שיועד ליצוא; ללא קשר למטוס האמריקאי F-5). החל משנת 1964, יצרו הסינים דגם נוסף בעל מכ"ם, הדומה לדגם MiG-17PF, בציון J-5A. הסינים גם פיתחו מטוס אימון דו-מושבי בציון JJ-5 (דגם היצוא הוא FT-5), שהיה מיזוג של הדגמים J-5 ו-JJ-2 (המטוס MiG-15UTI שיוצר ברישיון). הדגם יוצר בין השנים 1966-1986, והיה דגם המיג-17 האחרון שיוצר והיחיד עם שני מושבים. הסובייטים לא יצרו מיג-17 דו-מושבי, מפני שסברו שדגם מטוס האימון הישן יותר MiG-15 מספק.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיג-17 היה למטוס קרב נפוץ בכל מדינות ברית ורשה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. מספר רב של מדינות שהיו תחת השפעתה הפוליטית של ברית המועצות רכשו את המטוס, בעיקר באפריקה ובאסיה.

מטוסי המיג-17 לא השתתפו במלחמת קוריאה, אך הם זכו לשימוש רב כמטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר של צפון וייטנאם במהלך מלחמת וייטנאם, כאשר הם שיתפו פעולה עם מטוסי מיג-21 שבדרך-כלל הוטסו על ידי טייסים |סובייטים או סינים. למעשה, הטייסים העדיפו את המיג-17 על פני המיג-21 מפני שהמיג-17 היה בעל כושר תמרון עדיף, אם כי היה איטי יותר. חיל האוויר המצרי וחיל האוויר הסורי הפעילו גם הם מטוסי מיג-17 במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

מיג-17 בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממטוסי המיג-17 הסוריים שנחתו בבצת

ב-12 באוגוסט 1968 חדרו לישראל בטעות צמד מטוסי מיג-17 סוריים. הטייסים, סגן וליד אדהם וסג"מ רדפאן רפאעי, היו בקורס אימון מתקדם וטעו בניווט בשל מפה ישנה. הם נחתו במנחת בצת בגליל המערבי בחשבם שנחתו בלבנון, ושוחררו כעבור שנתיים בעסקת חילופי שבויים.

המטוסים נבדקו באופן מעמיק על ידי חיל האוויר הישראלי ונתגלו כמקבילים לסופר מיסטר הצרפתי שהיה בשירות חיל האוויר הישראלי באותה העת. דני שפירא, טייס הניסוי של חיל האוויר, סיפר: "המיג-17 היה מטוס בעל כושר תמרון מדהים, הוא ביצע תמרונים בצורה הרבה יותר טובה מכל מטוס שהיה אז ברשותנו, כולל המיראז'. אך כל זה היה נכון עד למהירות 350 קשר. מעל מהירות זאת, התחילו ההגאים להתקשות, ומעל 600 קשר כמעט שלא ניתן היה להזיז אותם".

הוא יעץ לטייסי חיל האוויר להיכנס לקרב עם מיג-17 רק במהירות של 400 קשר ומעלה, שכן במהירות נמוכה יותר כושר התמרון העדיף של המיג היה מאפשר לו להפילם בקלות.

שני המיגים נשלחו לארצות הברית בשנות ה-60, אחד מהם הוחזר לישראל ומוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

מיג 17 במוזיאון חיל האוויר

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • MiG-17 – מטוס קרב בסיסי עם מנוע VK-1 ומעצורי צלילה צרים בירכתי הגוף. מכונה פרסקו-A.
  • MiG-17A – מטוס קרב עם מנוע VK-1A וטווח מוגדל.
  • MiG-17AS – דגם שעבר הסבה למטוס יירוט, המסוגל לשאת טילים בלתי-מונחים.
  • MiG-17P – מטוס קרב לכל מזג אוויר עם מכ"ם "איזומרוד" ומעצורי צלילה מוגדלים וסמוכים לשפת הזרימה של הכנף. מכונה פרסקו-B.
  • MiG-17F – מטוס קרב בסיסי עם מנוע VK-1F בעל מבער אחורי ומעצורי צלילה מוגדלים בירכתי הגוף. מכונה פרסקו-C.
  • MiG-17PF – מטוס קרב המיועד לכל סוגי מזג האוויר בעל מכ"ם "איזומרוד" ומנוע VK-1F-7F. מכונה פרסקו-D.
  • (MiG-17PM(PFU – מטוס קרב עם מכ"ם וטילי אוויר-אוויר מסוג K-5 וללא מבער אחורי. מכונה פרסקו-E.
  • MiG-17R - מטוס סיור עם מנוע VK-1F ומצלמה.

בין דגמי הניסוי היה מטוס תקיפה בשם "aircraft SN" שנוסה בשנת 1953, שבו הומר כונס האוויר המרכזי לשניים צדיים, ושני תותחי 23 מ"מ הותקנו בחרטום חדש בעל יכולת צידוד וירי על מטרות קרקע. הדגם הזה לא יוצר.

כמה מטוסי קרב ששרדו הוסבו למטוסי מטרה הנשלטים בשלט רחוק.

דגמי מטוסי הקרב שיועדו לתקיפות יום (MiG-17/F) היו חמושים בשני תותחי NR-23 (נודלמן-ריכטר) 23 מ"מ (80 פגזים לכל אחד) ותותח 37 מ"מ N-37 אחד (40 פגזים), שהותקנו מתחת לכונס האוויר.

דגמים עם מכ"ם (MiG-17P/PF) היו חמושים רק בשלושה תותחי 23 מ"מ (100 פגזים) עקב משקל המכ"ם. כל הדגמים יכלו לשאת פצצות במשקל 100 ק"ג על מנשאים מתחת לכנפיים, אבל בדרך כלל הם נשאו מכלי דלק מסוג 400-I. הדגם MiG-17R היה חמוש בשני תותחי 23 מ"מ. הדגם היחיד שצויד בטילי אוויר-אוויר היה (MiG-17PM(PFU, שנשא 4 טילי K-5 וחסר תותחים.

הדגם MiG-17P היה מצויד במכ"ם (איזומרוד-1 RP-1), הדגם MiG-17PF במכ"ם RP-1 או במכ"ם החדש יותר (איזומרוד-5 RP-5). הדגם MiG-17PM גם צויד במכ"ם להנחיית הטילים. לדגמים האחרים לא היו מכ"מים.

מדינות שהפעילו את המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי הפעילות של המיג-17