מלאכת לש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלאכת לש
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת שבת, דף יח., קנה:
תלמוד ירושלמי מסכת שבת, פרק ז הלכה ב
משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח הלכה טז, פרק כא הלכות לג-לד
שולחן ערוך אורח חיים, סימן שכא, סעיפים יד-טז
לישת בצק

בהלכה, מְלֶאכֶת הַלָּש היא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. מהות האיסור היא לחבר שני חומרים (לרוב אבקה ונוזל) לעיסה אחת. מלאכה זו היא חלק מסדרת המלאכות המכונות "סידורא דפת", דהיינו הפעולות המובילות לעשיית הלחם, שכל אחת מהן אסורה בשבת.

לפי השיטה שהמלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, נלמדה המלאכה מהלישה שבעזרתה יצרו בצק עבור המנחות, שהן קורבן צמחי.

האיסור מהתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד[1] מביא ברייתא שבה מחלוקת תנאים בשאלה מתי אדם חייב מהתורה במלאכת לש: "אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל." אם כן, דעת רבי יהודה הנשיא היא שכבר ברגע שהניחו את שני החומרים בככלי אחד, עוברים על האיסור מהתורה. לעומת זאת, דעת רבי יוסי ברבי יהודה היא שמתחייבים מהתורה רק כשיש גיבול (=לישה) בפועל. להלכה פסקו הרמב"ם, הרא"ש ורוב הראשונים כרבי יוסי ברבי יהודה, וכך פסק גם השולחן ערוך. אולם המרדכי ועוד ראשונים מאשכנז פסקו כרבי יהודה, וכך נראה שפסק הרמ"א.

דבר שאינו בר גיבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמים נחלקו בשאלה אם מלאכת לש מתייחסת לכל תרכובת, כולל בלילה רכה, או רק לדבר "בר גיבול", כלומר חומר אחיד ומוצק שניתן ללוש בפועל כמו בצק.

הגמרא מסבירה שמחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה בהגדרת האיסור מהתורה היא רק בדבר שהוא "בר גיבול", כלומר דבר שניתן ללוש אותו לעיסה אחידה. אולם בדבר ש"אינו בר גיבול" – כלומר שאינו הופך לעיסה אחידה (כגון "מורסן", שהוא תערובת של קליפות התבואה ומים) – הדין שונה. מצד אחד לא מתחייבים בו באיסור מהתורה, שהרי לא לשים אותו לעיסה אחידה, אולם כבר בנתינת המים לתוך התערובת עוברים על איסור מדרבנן, שהרי זה דרך הערבוב שלו.

תוספות רי"ד[2] פסק שעל כל תרכובת עוברים באיסור מהתורה, לדוגמה כבר בהכנת דיו עובר באיסור לש מהתורה. לדעתו כבר בנתינת המים לתוך חומר הדיו מתחייב באיסור אף אם לא עירבב. אולם רוב הפוסקים פסקו שכל בלילה רכה היא רק איסור של חכמים. מכאן נובע גם האפשרות להכין כזו תערובת בשינוי, דהיינו שלא כדרך הרגילה - צורת עשייה שבה מותרים איסורי חכמים רבים.

לישה בשינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד‏[3] מביא ברייתא שבה מחלוקת תנאים האם מותר לגבול קלי, דהיינו גרעינים קלויים, שאינם ניתנים להגעה לעיסה אחידה, והוא מביא את דברי רב חסדא שלדבריו המתיר במחלוקת זו הוא רבי יוסי ברבי יהודה. התלמוד מגביל את ההיתר רק למקרה שבו הגיבול נעשה בשינוי, ורב חסדא מסביר שהשינוי הוא "על יד על יד", דהיינו מעט מעט. לאחר מכן ממשיכה הברייתא ואומרת שהצדדים החולקים מסכימים שמותר לבחוש "שתית", שהוא מאכל העשוי מקמח קליות (על פי המשך האמור בתלמוד, הבחישה היא בחומץ). התלמוד מסביר שההיתר הוא בבלילה רכה בלבד, וגם במקרה זה מעמיד את ההיתר בשינוי, שאותו מסביר רב יוסף שהוא שינוי סדר מתן החומרים (נתינת החומץ לתוך השתית במקום להיפך). לאחר מכן מובא היתר גיבול מורסן, וגם הוא מוגבל בכך שנעשה בשינוי. באשר לשינוי זה מובאים דברי רב יימר בר שלמיא בשם אביי, שהשינוי הוא גיבול של "שתי וערב", דהיינו בצורה מוצלבת ולא סיבובית.

מדברי התלמוד עולים אם כן כמה סוגי שינויים: "על יד על יד" (מעט מעט); שינוי סדר נתינת החומרים; ו"שתי וערב".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]