מלאכת טוחן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מטחנות תבלינים ביתיות
מטחנת יד לקפה ולגרעינים קטנים כגון פלפל שחור או שומשום

מְלֶאכֶת הַטּוֹחֵן היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת. עיקרה של מלאכת טוחן היא הפרדת החלקים של דבר מחובר, ההפך מלישה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל ל"ט מלאכות שבת, מלאכה זו נלמדת מהמלאכות ששימשו למעשה במשכן, שבו שחקו את הסממנים, כדי להפיק מהם את הצבע שבו צבעו את היריעות. ותולדת המלאכה היא שאסור לטחון כל דבר שגדל מהקרקע דק. הסוגיה מתחילה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ד, עמוד ב'.

הגדר המלאכה - שיטות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאלה מה בדיוק בגדר טחינה בשבת, נחלקו הראשונים:

  • רבנו חננאל - כל דבר שמחתכו דק דק כעין כתישה חייב משום טוחן. וכן כתב רש"י ועוד.
  • השיטה לר"ן - דבר המחוסר הכשר אחר (אינו ניתן להאכל כמות שהוא) וחותכו דק דק חייב משום טוחן. וכן נראה דעת הרמ"ך, והריטב"א (לדוגמה: גוש מלח שחייב לפוררו).
  • תוס' הרא"ש - דווקא דבר שהדרך לחותכו דק דק אסור לחותכו.
  • רמב"ם - אסור לחתוך רק אם רוצה לעשות בו מלאכה אחר כך ונראה שהכוונה דווקא לירק שלא נאכל חי (לדוגמה: תפוח אדמה שצריך עוד לבשלו).
  • תרומת הדשן - דין טוחן באוכלין שייך רק בגידולי קרקע (לכן בשר, ביצה מלח וכדומה אין בהם משום טוחן).

השולחן ערוך[1] פסק כרבינו חננאל ובעל התרומת הדשן - שיש טחינה רק בגידולי קרקע, ושכבר בחיתוך דק מתחייב.

בין יבש ובין לח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב החזון איש (סימן נ"ז דיבור המתחיל "לענין"):
"לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים, ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבילה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש, ומכל מקום יש בהן משום טוחן … וכן הדין נותן, דחיבור הנעשה ע"י הלחות לא חשיב חיבור".

ומבואר אם כן שגם דבר לח שנדבק ונהיה עיסה או גוש לאחר טחינתו עדיין נחשב מלאכת טוחן.‏[2]

טוחן אחר טוחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האם מותר לטחון דבר שכבר נטחן בעבר:

לדעת הרשב"א: מותר לפורר לחם לפני התרנגולים לאלתר, אך אם מפורר שלא לאלתר משמע שאוסר. על פי זה לשיטתו אסור לטחון גם דבר שנטחן בעבר שאם לא כן מותר היה לפורר לחם שכן נטחן כבר בעבר (קמח). וכן כתב הרמב"ן ועוד. אולם לדעת התוספות: מותר לטחון דבר שנטחן בעבר על ידי אדם (כגון: לחם) אולם כל דבר המופיע לפנינו כטבעו יש בו משום טוחן אף על פי שהוא טחון (כגון: מלח ים, בוץ וכו'). וכ"כ הר"ן ועוד. (שלא כלחם שטבעו הוא חיטה)

להלכה הרמ"א פסק : "אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולין דהואיל וכבר נטחן אין לחוש דאין טוחן אחר טוחן". וכן כתב הבית יוסף אולם לא פסק דין זה בשולחן ערוך.

למעשה החיי אדם כתב לחוש לרשב"א ולא לטחון אפילו דבר שכבר נטחן אלא לשימוש לאלתר וכן פסקו כף החיים והחזון אי"ש. המנוחת אהבה כתב שנכון להחמיר ולחוש לרשב"א כיוון שזהו ספק דאוריתא "ומכל מקום בשעת הצורך אפשר להקל. בדברים שנעשו גוף אחד בידי אדם אפילו כדי לאוכלם אחר שעה שהעיקר להלכה כדעת רב הפוסקים". ובילקוט יוסף פסק שאין טחינה אחר טחינה והוסיף ש"יותר טוב" לטחון סמוך לאכילה. אומנם רבים מן האחרונים פסקו את הדבר להיתר: משנה ברורה, אורחות שבת, שמירת שבת כהלכתה, ועוד.

טחינה לאלתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיתוך דק של ירקות שלא בסמוך לסעודה עוברת על איסור טוחן

לדעת הרשב"א: כל מה שאסרה תורה לא אסרה אלא דרך מלאכה, אך מותר כשעושה דרך אכילה. וכשטוחן לאלתר הווי דרך אכילה (כפי שמצינו בבורר צד היתר לברור לאלתר). וכן כתב ר"ן ועוד. אולם שלטי הגיבורים חולק עליו ופוסק שאין לחלק מסברא ולדמות מה שלא דימו חכמים. שהרי בגמרא לא הוזכר היתר זה (לאלתר), אלא לגבי בורר בלבד.

להלכה- רבי יוסף קארו פסק דין זה בבית יוסף אך לא הזכירו בפסיקותיו בשולחן ערוך ונחלקו האחרונים בהבנתו:

  • ילקוט יוסף ומנוחת אהבה פסקו שמותר לחתוך סלט דק דק ע"מ לאוכלו לאלתר, והמחמיר לחתוך הירקות חתיכות גדולות קצת לאוכלם לאלתר תבוא עליו ברכה.
  • החזון איש, המטה יהודה, כף החיים (פלאג'י), אהלי שם והחיי אדם: פסקו להחמיר ולחתוך חתיכות גדולות ושאין לסמוך על היתר לאלתר.

הרמ"א כתב "...וכל זה לא מירי אלא בחותך ומניח (להרבה זמן), אבל אם לאוכלו מיד הכל שרי (מותר), מידי דהווי אבורר לאכול מיד דשרי (שמותר)". וכן פסק שולחן ערוך המקוצר.

טוחן בשינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת שבת[3]: "אמר רב יהודה: הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא (חתך אחד אחד בקת הסכין) - שרי, תרי (שניים) אסור. רבא אמר כיוון דקמשני אפילו טובא נמי (כיוון שמשנים מדרך מלאכה אפשר אפילו הרבה)." וממסקנת הגמרא עולה שטחינה בשינוי מותרת אפילו הרבה יחד. והרמב"ם כתב‏[4]: "הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן". ונחלקו האחרונים בהבנת הרמב"ם:

הבית יוסף כתב: "והא דשרי (שמותר) למידק (לכתוש) פילפלי בקתא דסכינא דווקא בקערה אבל לא במכתשת כן כתב הרמב"ם בפרק כא". עולה מדבריו שצריך שני שינויים (גם בקת הסכין וגם אחד אחד ולא ביחד). וכך פסקו הרבה אחרונים. אך המגן אברהם[5] כתב שדי בשינוי אחד, או קת הסכין או אחד אחד, וכן פסק שולחן ערוך המקוצר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סימן שכא.
  2. ^ ואפשר שהאגרות משה חולק עליו באופן מסוים כי כתב (או"ח ח"ד סי' ע"ד, טוחן ס"ק ב') שבבננה לא שייך טחינה כי נשאר חתיכה אחת. ויש שמסבירים שהוא נחלק רק לדין בננה והמחלוקת אינה לגבי דבילה שמתפוררת בתחילה לגמרי, וחוזרת ונדבקת רק אח"כ.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"א, עמוד א'.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שבת, הלכות כא, פרק כ'.
  5. ^ ס"ק ט.