מצרי טיראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצרי טיראן
מצרי טיראן והאי טיראן ממלון שרתון שארם

מצרי טיראןערבית: مضيق تيران) הם מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין ים סוף. בגדה המזרחית שלהם חצי האי ערב ובמערבית חופי חצי האי סיני שבמצרים.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום המצרים שוכנים האיים טיראן וסנפיר. האיים שייכים לערב הסעודית, אך על-פי הסכם סעודי-מצרי מוחכרים למצרים.

נתיב השיט במצרי טיראן עובר בין האי טיראן וחופי סיני. במרכז המצר מצויות ארבע שוניות אלמוגים, הקרויות על-שם קרטוגרפים ימיים אנגלים שמיפו אותם (מצפון לדרום): ג'קסון, וודהאוס, תומאס וגורדון. שוניות אלו, שחלקים מהן בולטים מעל פני המים, מחלקות את המצר לשני נתיבי שיט:

  1. הנתיב המזרחי, מעבר גרפטון, שרוחבו פחות מקילומטר ועומקו כ-80 מטר, משמש את השטים צפונה.
  2. הנתיב המערבי, מעבר אנטרפרייז, שרוחבו כ-1,200 מטר משמש את השטים דרומה.

עומקו של המצר נע בין כ-250 מ' במעבר המערבי, לכ-70 מ' במעבר המזרחי ורוחבו בנקודה הצרה ביותר כ-4 ק"מ.

טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

השילוב של מעבר ימי צר יחסית, עומק המים, המפגש בין מפרץ סואץ הרדוד (כ-95 מ') עם מפרץ אילת העמוק (כ-1,800 מ') ושינויי הגאות והשפל, יוצרים במצר זרימה חזקה של פלנקטון ימי עשיר המזין הן את הדגה והן את שוניות האלמוגים. האלמוגים באזור נחשבים מגוונים וייחודיים בקנה מידה עולמי. במספר מקומות השוניות מיתמרות אף לגובה תת-מימי של כ-100 מ'. ככזה, נחשב אזור מצרי טיראן כמוקד משיכה עולמי לתיירות צלילה. מוקדי הצלילה המושכים ביותר הם: ארבע שוניות האלמוגים, הספינות הטרופות השקועות בו (כמו לארה בשונית ג'קסון, לוליה בשונית גורדון, ואחרות), וחופי סיני הסמוכים (ראס נצרני ונאבק).

הדגה באזור עשירה ואקזוטית - הן דגים האופייניים לשוניות ים סוף והן דגי אוקיינוסים (החל בדגי ברקודה וכלה בכרישים, שזהו אחד המקומות היחידים בעולם בו ניתן לצפות בהם מדי יום). באי טיראן מצויה המושבה השנייה בגודלה בעולם של עיט-הדגים. האזור כולו משמש כחניית ביניים לאנפות, עגורים, שקנאים וחסידות בעונות הנדודים שלהם, והאי טיראן משמש כמקום דגירה לרבים מעופות ים סוף. באזור נאבק שבצפון המצר מצוי יער עצי מנגרובה - המקום הצפוני ביותר בו ניתן למצוא עץ טרופי זה.

ב-1989 צורפו מצרי טיראן והאיים שבו לשמורת הטבע הלאומית המצרית של ראס מוחמד, בשטח המקיף כ-800 קמ"ר. השמורה מועמדת אונסק"ו כאתר מורשת טבע עולמי, והוכרזה ב-2003 על ידי UNEP-WCMC כאתר טבע מוגן (UNEP-WCMC הוא ארגון השייך לאו"ם ועוסק במחקר, סיוע ושימור של ערכי טבע עולמיים).

היבטים אסטרטגיים והיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח חוף מצרי בראס נצראני, 1957, כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים.

מיקומם של מצרי טיראן בכניסה למפרץ אילת הינו בעל משמעות אסטרטגית רבה לישראל ולירדן. דרכם עוברת כל התנועה הימית לירדן (לנמל עקבה), ועיקר התנועה הימית בין ישראל לבין אפריקה והמזרח הרחוק (לנמל אילת).

חסימת מצרי טיראן בידי מצרים לפני מלחמת סיני (1956), על ידי הצבת תותחי חוף בראס נצראני, הייתה מהגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה. נסיגת ישראל מחצי האי סיני ומהאי טיראן נעשתה רק לאחר קבלת ערבויות בכתב בדבר חופש השיט במפרץ אילת מנשיא ארצות הברית דאז, דווייט אייזנהאואר, לראש הממשלה הישראלי דוד בן-גוריון, ב-20 בפברואר 1957.

המצרים היו פתוחים למעבר חופשי של ספינות ישראליות מאז ועד 1967. ב-23 במאי, בימים שלפני מלחמת ששת הימים חסמה מצרים את מצרי טיראן, פעולה שהוגדרה בישראל כ"קאזוס בלי" (עילה למלחמה) והייתה מהגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה. ראש אמ"ן דאז, אהרן יריב, אמר בעקבות חסימת המצרים:

Cquote2.svg

אם ישראל לא תגיב על סגירת המצרים - לא יהיה עוד כל ערך לאמינותה ולכושר ההרתעה של ישראל. מדינות ערב יפרשו את חולשתה של ישראל כהזדמנות מצוינת להתנכל לבטחונה ולעצם קיומה

Cquote3.svg
– ראש אמ"ן דאז אהרן יריב ‏[1].

בתקופת ההמתנה לפני המלחמה, לעידוד המורל הלאומי, נכתב על מצרי טיראן השיר "אנחנו נעבור" ("אנחנו נעבור, בחושך ובאור, ודגל תכול לבן, במיצרי טיראן". מוהר/וילנסקי)‏[2]. ישראלים רבים שנולדו בתקופה שסביב מלחמת ששת הימים, נקראו בשמות טירן, טיראן, או טירנית. ביניהם טירן פולק, הצלמת טירנית ברזילי-כהן ואיש ההרכב 951 טיראן מדלסי.

כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים מ-1979, מוצב באי טיראן כוח משקיפים רב-לאומי (MFO) שתפקידו, בין השאר, לנטר ולהבטיח מעבר ימי חופשי במצרי טיראן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצרי טיראן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופסור אייל נווה, ד"ר נעמי ורד, ד"ר דוד שחר "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון" - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 220
  2. ^ אהוד אשרי, חזרנו אליך שנית, הארץ, 21.5.07.