א-טור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
א-טור
الطور
El-Tor. South Sinai. Egypt 03.jpg
א-טור
מדינה / טריטוריה Flag of Egypt.svg  מצרים
מחוז Governadorat de Sinai del sud.png דרום סיני
גובה 4 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה

29,949‏  (נכון ל-2006)
קואורדינטות 28°14′30″N 33°37′20″E / 28.24167°N 33.62222°E / 28.24167; 33.62222קואורדינטות: 28°14′30″N 33°37′20″E / 28.24167°N 33.62222°E / 28.24167; 33.62222

א-טורערבית الطور) היא עיירה בדרום מערב סיני, הנמצאת על חוף מפרץ סואץ. היא בירת מחוז דרום סיני. שמה נגזר מהשפה הערבית ופירושו "ההר" (על שם הר הסמוך לעיר).

בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתקופת הפיניקים נעשה שימוש בנמל שבא-טור לצורכי מסחר. בתקופת הנצרות הקדומה שימשה כנמל וכתחנת מעבר לצליינים נוצרים שהיו בדרכם למנזרי ואדי פיראן ולמנזר סנטה קתרינה. באותה עת נקרא המקום "רהאיתו" והיה בו ריכוז של נוצרים מצרים שנמלטו ממצרים בעקבות רדיפות הרומאים. ידוע אף על מנזר שהיה במקום ועל כך כי שלושה מבין 12 תלמידיו הראשונים של אותימיוס - מייסד הנזירות בארץ ישראל, היו מ"רהאיתו".

במאה ה-6 לספירה זיהו הנזירים הנוצרים את א-טור כ"אילם" המקראית. עד ימיו של יוסטיניאנוס הראשון, נחשב ג'בל סרבל כהר סיני וזאת, מאחר שהנזיר קוסמס, שביקר במקום בראשית המאה השישית, טען כי מאילים, דרך רפידים (שזוהתה על ידם בנוה פיראן, כ-72 קילומטר מא-טור ובסמוך לג'בל סרבל) ועד הר סיני, זהו מהלך של יומיים ולכן ג'בל סרבל מתאים לתיאור המקראי. בעוד שג'בל מוסה מרוחק כ-130 קילומטר מא-טור ולכן הוא מרוחק מדי. רק בימי יוסטיניאנוס החלו לזהות הנוצרים את הר סיני עם ג'בל מוסה או עם ג'בל קתרינה.

המקום הפך לבעל חשיבות גדולה יותר בזמן ימי הביניים כשהפך לתחנת מעבר לעולי רגל מוסלמים שעלו למכה. במפקד שנערך בסיני ב-1937 נפקדו במקום 740 תושבים ובמחצבת א-טור 290 תושבים.‏[1]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות הארבעים הכפר הוסב למחנה עצורים שאליו הוגלו חלקי אוכלוסייה שאיימו על המשטר בזמנו במצרים, כגון האחים המוסלמים, קומוניסטים, וב-1948 נשלח קומץ של פעילים ציוניים לאותו הכפר. התנאים הפיזיים היו קשים ביותר והניתוק מהעולם היה מוחלט. לא היו גדרות ולא היה לאן לברוח. מדי שבועיים האסירים היהודיים קיבלו משלוח של חבילות מהקהילה היהודית בקהיר שהכילו מזון וציוד לרחצה והיגיינה. שמות האסירים הפעילים היהודים היו (9)[דרוש מקור]: יצחק אגיון, רפאל ארדיטי, יוסף בוסו, משה חביב, אדוארד כהן, יוסי לוי, מרסל סימון, שמעון ענתבי, שמואל שפיטלניק, אדי שמע. בגלל התנאים הקשים כל האסירים הכריזו על שביתת רעב שיצרה לחץ על המצרים לשפר קמעה את התנאים ששררו במחנה זה. האסירים הציונים התארגנו בפעילות של חוגים, ספורט ודיונים שלחלק מהם צירפו את האסירים הקומוניסטים, יהודים וערבים. לא היה מגע עם אסירים מתנועת האחים המוסלמים שהיו עוינים ביותר כלפי היהודים. אחרוני האסירים הציונים הוחזרו למחנה האקסטפ בחודש יוני 1949.‏[2]

ב-2 בנובמבר 1956, במסגרת מבצע קדש, הוצנח כח של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור (שנפצע בעת הצניחה וטופל על ידי הצנחנית המבצעית היחידה בתולדות צה"ל, חנה יפה), בסמוך לא-טור, במטרה להשתלט על שדה התעופה שנמצא שם ולפתוח משם בתנועה לדרום מזרח לכיוון שארם א שייח.‏‏[3] [3].

במלחמת ששת הימים השתלט כוח צנחנים מוסק על העיירה והחל לנוע צפונה לכיוון אבו רודס, שם חבר עם כח צנחנים שהונחת בראס סודר ונע דרומה. בשנות השלטון הישראלי במערב סיני (1967-1980) הייתה העיר נטושה.‏‏[4]

בשנים האחרונות התפתחה העיר הודות לפיתוח התיירות בחופי מפרץ סואץ. המקום נחשב כמועדף לספורט גלישת הרוח בגלל הרוחות הערות המנשבות בו.‏‏[5] שוניות האלמוגים שהיו קיימות לאורך חוף מפרץ סואץ נהרסו, עוד בתקופת השלטון המצרי לפני מלחמת ששת הימים, עקב זיהום המים כתוצאה מהפעילות הנרחבת של הפקת נפט בחלק הצפוני יותר של המפרץ.‏‏[6]

בא-טור קיים כבר, במשך מאות שנים, מחנה הסגר המיועד למניעת הפצת מחלות על ידי עולי הרגל החוזרים ממכה. אחד מזני מחלת הכולרה נושא את השם אל טור לאחר שזוהה לראשונה ב-1905 בקרנטינה שבא-טור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנשה הראל, מסעי סיני, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1968, עמ' 76.
  2. ^ אריה שלוסברג, מחנות המעצר במצרים, אתר המרכז למורשת יהדות מצרים.
  3. ^ ‏כיבוש ראס-סודר, אבו רודיס, א-טור, שרם א-שייך, אתר חטיבת הצנחנים [1]
  4. ^ ‏זאב משל, דרום סיני, שהל"י-שירותי הוצאה לאור ישראלים, 1971,עמ' 160.
  5. ^ ‏Ahmed Sami, Gliding on the Gulf, אל אהראם, אוקטובר 2000 [2]
  6. ^ ‏זאב משל, דרום סיני, שהל"י-שירותי הוצאה לאור ישראלים, 1971,‏עמ' 45.