מרי רובינסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרי רובינסון
(21 במאי 1944; באלינה (Ballina), מחוז מאיו, אירלנד) (בת 70)
Mary Robinson World Economic Forum 2013 crop.jpg
שם בשפת המקור Mary Robinson
Máire Mhic Róibín
מדינה Flag of Ireland.svg  אירלנד
מפלגה מפלגת הלייבור
בן-זוג

ניקולאס רובינסון

נשיאת אירלנד ה-7
תקופת כהונה 3 בדצמבר 1990 - 12 בספטמבר 1997 (6 שנים ו-40 שבועות)
הקודם בתפקיד פטריק הילרי
הבא בתפקיד מארי מקאליס
נציבת האו"ם לזכויות האדם
תקופת כהונה 12 בספטמבר 1997 - 12 בספטמבר 2002 (6 שנים)
הקודם בתפקיד חוזה איילה לאסו
הבא בתפקיד סרגיו ויירה דה מאלו

מרי רובינסוןאנגלית: Mary Robinson; באירית: Máire Mhic Róibín; נולדה ב-21 במאי 1944) היא פוליטיקאית אירית שכיהנה כנשיאת אירלנד השביעית בשנים 1990-‏1997, וכן כנציבת האו"ם לזכויות האדם.

שנותיה המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינסון נולדה כמרי תרז ברק, בעיירה בלינה במחוז מאיו באירלנד בשנת 1944. הוריה שניהם רופאים במקצועם. המשפחה הייתה קתולית, ובעלת מסורת ארוכה באירלנד, כאשר בוויכוח הפוליטי בין השייכות לממלכה המאוחדת, ובין עצמאותה של אירלנד, נקטו בני המשפחה השונים בעמדות שונות.

רובינסון למדה בטריניטי קולג' בדבלין, ועוד בשנות העשרים לחייה קיבלה את התואר "פרופסור" ולימדה משפטים.

תחילת הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינסון התקבלה לסנאט האירי (הבית העליון של הפרלמנט האירי), כאחת משלוש נציגות טריניטי קולג' בגוף זה. היא פעלה למען מגוון רחב של נושאים, החל מזכותן של נשים לשבת בחבר מושבעים, ביטול ההחלטה לפיה אישה המשמשת בשירות המדינה תתפטר עם נישואיה, וכלה בזכות לשימוש באמצעי מניעה. כן עבדה כיועצת חוקית למען השדולה לרפורמה בחקיקה כנגד הומוסקסואלים באירלנד. בתקופה זו נישאה לניקולס רובינסון, בן הדת הפרוטסטנטית, דבר שגרם למשבר בינה ובין משפחתה.

בתחילה הייתה רובינסון סנאטורית עצמאית, אך במהלך פעילותה הצטרפה אל מפלגת העבודה האירית. (המפלגה השלישית בגודלה באירלנד, לאחר שתי מפלגות השלטון ההיסטוריות פיאנה פול ופיין גייל). ניסיונותיה של רובינסון להיבחר לבית התחתון של הפרלמנט האירי, הדאיל, נכשלו. בסוף שנות השבעים הנהיגה את המאבק כנגד "החברה הכלכלית לדבלין" אשר רצתה לבנות את משרדיה על אתר ויקינגי קדום בדבלין. ניסיון זה נכשל וכיום עומדים הבניינים על מכונם, מעל לאתר ההיסטורי.

בשנת 1985 פרשה רובינסון ממפלגת הלייבור במחאה על החוזה האנגלו-אירי שחתמה ממשלתו של גרט פיצג'רלד (אשר מפלגת הלייבור הייתה חלק ממנה) עם ממשלתה של מרגרט תאצ'ר באנגליה, בטענה כי היה מקום להיוועץ בנציגי הרוב היוניוניסטי בצפון אירלנד.

רובינסון נותרה כחברת הסנאט במשך ארבע שנים לאחר מכן. חלק מן הנושאים למענם פעלה קודמו - נשים ישבו בחבר מושבעים, אמצעי מניעה היו חוקיים (אם כי הפצתם הוגבלה) והאיסור על נשים נשואות בשירות הציבורי בוטל. בשנת 1989 פרשה מן הסנאט. בשנת 1990 פנו אליה נציגי מפלגת הלייבור בהצעה להיות מועמדת לנשיאות אירלנד. קודם לכן לא הייתה מועמדת אישה, או מועמדת של הלייבור לנשיאות. רובינסון נענתה בחיוב.

המרוץ לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינסון הייתה מועמדת של המפלגה השלישית בגודלה אל מול מועמדים של שתי המפלגות הגדולות, ואל מול מסורת לפיה נציג מפלגת פיאנה פול הוא שנבחר לנשיא בסוף המערכה.

למזלה של רובינסון, המפלגה השנייה בגודלה, פיין גייל הריצה מטעמה מועמד בלתי מנוסה בשם אוסטין קרי, שנראה כברירת מחדל לאחר שבכירים במפלגה סירבו להצעה. מטעם המפלגה הגדולה, פיאנה פול, הועמד לבחירות סגן ראש הממשלה בריאן לניהן, פוליטיקאי אינטליגנטי, בעל רקורד ליברלי מתון, אשר נראה כמועמד שניצחונו ודאי. לניהן הצליח, במהלך מסע הבחירות, להסתבך בשקר שנאמר בראיון עיתונאי (שנגע לעניין מפלגתי שאירע כשמונה שנים קודם לכן), ולאחר מכן בסדרה של הכחשות, שהובילו להדחתו מתפקיד סגן ראש הממשלה עוד במהלך הבחירות, ולניצחונה של רובינסון בסופו של דבר.

נשיאת אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינסון הביאה לתפקיד הנשיא ידע משפטי, אינטלקט, וניסיון פוליטי. היא ידעה את מגבלות תפקידה (שהינו תפקיד סמלי בעיקרו, בדומה לתפקיד נשיא מדינת ישראל), אך ניסתה לקדם במסגרתו את הנושאים הקרובים לליבה. היא לקחה על עצמה לקדם את הקשר בין אירלנד ובין הפזורה האירית בעולם, אותה כינתה "גלות" ("Diaspora"). במהלך כל שנות כהונתה דלק אור בחלון המטבח של בניין הנשיאות, הנראה היטב מכל חלקי דבלין, על מנת "להנחות" את הבנים הגולים הביתה, על פי מנהג אירי עתיק. היא ביקרה בבריטניה בצעד סמלי שהיה בו כדי לשנות את היחסים האנגלו-אירים, והייתה לנשיא האירי הראשון שהתקבל אצל המלכה אליזבת השנייה בארמון בקינגהאם. בתגובה אירחה את נסיך הכתר, צ'ארלס, בארמון הנשיא בדבלין.

ראשי ממשלת אירלנד בתקופתה שמרו עמה על יחסים טובים, וברטי אהרן פעל רבות על מנת למנותה לתפקיד נציבת זכויות האדם של האו"ם כאשר הודיעה לו כי היא חפצה במינוי. במהלך חמישים ושתים השנים בטרם מונתה, היה רק נאום נשיאותי אחד בפני שני בתי הפרלמנט (אותו נשא אמון דה ואלירה ביובל החמישים למרידת חג הפסחא). רובינסון נשאה שני נאומים כאלה בתקופת כהונתה. צעד שנוי במחלוקת ביצעה כאשר ביקרה בצפון אירלנד ונפגשה שם עם ג'רי אדמס, ראש מפלגת שין פיין, על אף דרישות משרד החוץ האירי, שטען כי מפלגתו של אדמס קשורה ל-IRA. רובינסון שמרה במהלך כהונתה על קשרים עם ראשי כל הפלגים היריבים בצפון אירלנד, ביניהם זוכי פרס נובל לשלום דייוויד טרימבל וג'ון יום.

רובינסון הזמינה לארמון הנשיאות נציגים של קבוצות שהיו עד עתה בשולי החברה האירית, כקבוצות דתיות, והומוסקסואלים ולסביות, היא נפגשה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ועם הדלאי לאמה.

רובינסון ביקרה ברואנדה על מנת להפנות את תשומת לב העולם לסבל במדינה זו לאחר מלחמת האזרחים, אשר גבלה בהשמדת עם.

צעדים אלו הביאו לה שיעור פופולריות של 93%. ואף על פי כן עזבה את הנשיאות שלושה חודשים לפני תום תקופת כהונתה על מנת לקבל את תפקיד נציב האומות המאוחדות לזכויות האדם. בטרם עזבה את התפקיד הספיקה רובינסון לחתום על שני חוקים שקיבל הפרלמנט האירי, למענם עבדה במשך זמן רב - התיקון המאפשר הפצה חופשית של אמצעי מניעה, ותיקון נוסף לחוק אשר הסיר את האיסור החוקי על הומוסקסואליות, והשווה את גיל ההסכמה ליחסים הומוסקסואלים ליחסים הטרוסקסואלים.

נציבת האו"ם לזכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 מונתה רובינסון על ידי המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, קופי אנאן ובהסכמת מליאת האומות המאוחדות לנציבת האו"ם לזכויות האדם (OHCHR). רובינסון ישבה במשרדי הנציבות בז'נבה, ופעלה לקידום זכויות האדם ברחבי העולם. במסגרת תפקידה ביקרה ברואנדה, קמבודיה וקולומביה, כמו גם בסין שם חתמה על הסכם היסטורי בשנת 1998 שמטרתו לשפר את מצב זכויות האדם במדינה זו. היא שלחה נציגים למדינות רבות כאינדונזיה, וכיום ישנם נציגים ממשרד זה בעשרים מדינות המפקחים על מצב זכויות האדם במדינות אלו, מצב שלא היה קיים בטרם כהונתה. היא ניסתה לפקח על מצב זכויות האדם ביוגוסלביה לשעבר ובחבל קוסובו.

בחודש אוגוסט 2001 עמדה רובינסון בראש ועידת האו"ם נגד הגזענות, אפליה על רקע גזעי, שנאת זרים, וחוסר סובלנות, אשר התקיימה בדרבן דרום אפריקה. ועידה זו הייתה ועידה שערורייתית, אשר נוצלה על ידי מדינות העולם השלישי לנגח את ארצות הברית ואת ישראל אשר פרשו מן הוועידה במהלכה. הוועידה הייתה במה לתעמולה אנטי ישראלית ואף אנטישמית גסה. הודעת הסיכום של הוועידה שניתנה ב-8 בספטמבר 2001 לא כללה גינוי לציונות כגזענות (כפי שהציעו מדינות רבות במהלך הוועידה); ההודעה כללה התנצלות של מדינות האיחוד האירופי בפני מדינות אפריקה על הגזענות, העבדות והקולוניאליזם. הוועידה הכירה בסבל היהודים בשואה, והביעה צער על סבלם של הפלסטינים בשטחים.

אירוני הוא כי רק שלושה ימים לאחר הוועידה אירעו פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, אשר העמידו את הוועידה ואת החלטותיה באור שונה לחלוטין. רובינסון הביעה הסתייגות מצעדיה של ארצות הברית בנוגע לזכויות האדם שננקטו בתגובה לפיגועים. היא פרשה מתפקידה בשנת 2002.

לאחר מבצע עופרת יצוקה, פנה אליה נשיא המועצה בבקשה שתעמוד בראש צוות הבדיקה, אך היא סירבה להצעה מכיוון שלטענתה ההחלטה על מינוי צוות הבדיקה הייתה חד-צדדית ולא איפשרה גישה מאוזנת לחקירת המצב בשטח, בהפנותה מלכתחילה אצבע מאשימה כלפי ישראל‏[1].

ב-2008 מונתה על ידי ועדת פרס פרל מייסטר גרינגרד באוניברסיטת רוקפלר להיות האשה שתעניק את הפרס, למדענית - האשה הבולטת לאותה שנה.

באוגוסט 2009 קיבלה רובינסון את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה‏‏‏[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
פטריק הילרי
נשיאת אירלנד
1990-1997
הבאה:
מארי מקאליס
נשיאי אירלנד
דאגלס הייד  | שון או'קלי  | איימון דה ואלירה  | ארסקין ה. צ'ילדרס  | כרוואל או'דלאג  | פטריק הילרי  | מרי רובינסון  | מארי מקאליס  | מייקל היגינס Flag President of Ireland.svg