משק המים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכנרת, מאגר המים המרכזי של מדינת ישראל.

משק המים בישראל הוא שם כולל למערכות ההפקה, ההובלה והאגירה של מים בישראל.

ישראל נמצאת בחלקה הצפוני של רצועת המדבריות העולמית. חלק גדול משטחה הוא מדברי וכמות המשקעים הממוצעת נמוכה ומספקת רק בקושי את צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים. לפיכך המים בישראל הם משאב יקר שהמדינה מגנה עליו ומפתחת אותו.

המדינות השכנות סובלות מבעיות דומות וישראל התחלקה במים עם ירדן, לבנון, סוריה והרשות הפלסטינית. חלק ממים אלו באים מנהרות שמקורותיהם במדינות השכנות. הגידול באוכלוסיית המזרח התיכון הופך את בעיית המים לבעיה מרכזית בעלת השלכות פוליטיות.

הביקוש למים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אי" בדרום הכנרת, מול קיבוץ מעגן, מרץ 2009

צריכת המים נחלקת לפי מגזרים כדלקמן: (הנתונים במיליוני מטרים מעוקבים בשנה):

צריכת מים ב-2003
שימושים חקלאיים 920 48%
צריכה עירונית וביתית 780 40%
צריכה תעשייתית 180 12%
סה"כ 1,930 100%

התחזית לצריכת המים הכוללת בשנת 2015 היא 2,500 מיליון מטר מעוקב בשנה.

צריכת המים של משקי הבית בישראל נחלקת כך:

שימוש אחוז צריכה
הדחת אסלות 38%
רחצה 32%
הדחת כלים 12%
כביסה 10%
שתייה 5%
כיורי אמבטיה 3%

מקורות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגרי המים העיקריים של ישראל הם אגם הכנרת, הניזון בעיקר מן הירדן ויובליו (ומספק כשליש מצריכת המים של ישראל‏[1], כ-300-700 מיליון מ"ק בשנה), אקוויפר ההר ואקוויפר החוף. האקוויפרים הם שכבות סלע נקבוביות תת-קרקעיות האוגרות מי תהום בנקבוביותיהם ומהוות כעין אגמי היקוות טבעיים תת-קרקעיים. האקוויפרים עשויים בעיקר מסלעי גיר ודולומיט. אקוויפר החוף עשוי בעיקר מחול וכורכר. האקוויפרים מתמלאים ממי גשמים שמחלחלים דרך הקרקע או ממקורות אחרים (כגון מים שמוחדרים במיוחד לתת-הקרקע). קיימת סכנה ששאיבה מוגברת ממאגר כזה תגרום לירידת מפלס קריטית שתביא להמלחתו, עקב חלחול מים מליחים פנימה. זהו נזק בלתי הפיך שיגרום לפסילת מאגר כזה לשימוש. לפיכך ממלאים את האקוויפרים באופן יזום - מי שיטפונות וכן מים עודפים שנצברים בכנרת, בשנים ברוכות, מוזרמים אל האקוויפרים. ירידה במפלס הכנרת היא על כן לעתים מתוכננת ונובעת מויסות כזה.

חלק גדול משאיבת המים בישראל נעשה כיום מאקוויפר ההר. חלק מסוים מן השאיבה מן האקוויפרים מהווה שאיבה חוזרת של מי הכנרת ומי שיטפונות שהוחדרו לאקוויפרים בשנים גשומות. בשנים גשומות במיוחד, מוחדרים לאקוויפרים מרבית המים הנשאבים מן הכנרת, בעוד שבשנים שחונות בהן יורד מפלס הכנרת סמוך לקו האדום התחתון - לא נעשית החדרה ממי הכנרת וכל השאיבה משם מופנית לצריכה.

מאקוויפר החוף שואבים רק במקומות מסוימים בשל מצבו הקריטי - חלקים ניכרים ממנו הומלחו עקב שאיבת יתר בעשרות השנים האחרונות. מי הכנרת מוזרמים אל האקוויפרים, כמו גם אל שטחי הנגב, באמצעות המוביל הארצי ומפעל ירקון-נגב — רשת משוכללת, מאובטחת ומפוקחת אקולוגית, המשמשת להובלת המים [דרוש מקור].

מקורות המים העיקריים של ישראל - אחוזים מסך צריכת המים של ישראל
הכנרת 25%
מתקני התפלה בישראל 21%
אקוויפר החוף 20%
אקוויפר ירקון-תנינים 20%
אגן הגליל המערבי 7%
אגן הנגב והערבה 5%
אגן הכרמל 2%
סה"כ 100%

המלחמה על המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה על המים

אגם הכנרת ניזון בעיקר מנהר הירדן וכן מהמטרה ישירה של מי גשמים. נהר הירדן עצמו ניזון בעיקר מנחלים הקרויים מקורות הירדן (חצבני, בניאס ודן). רוב המים הזורמים בנחלים אלו מקורם בהפשרת שלגים בחרמון ובהרי לבנון וסוריה. שליטתן של מדינות זרות אלה, על מקורות המים היא בעייתית ביותר, עקב היותן מדינות אויב. בעבר, בעת מגעים מדיניים ברמות שונות בין ישראל לסוריה, עלתה דרישתה לשליטה על חלקים מחוף הכנרת. העברת השליטה בשטחים אלה מישראל לסוריה עלולה להעביר גם את השליטה על חלקים ניכרים ממי הכנרת לידי סוריה.

בשנת 1964 החלה סוריה בפרויקט נרחב של הסטת מסלולו של הבניאס אל עבר שטחה. ישראל הגיבה בהפגזה כבדה של אזור הפרויקט. תקופה זו כונתה "המלחמה על המים"

משבר המים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

 בעיות באיכות וכמות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמתה התעוררו שתי בעיות מרכזיות במשק המים בישראל - ירידה בכמות המים הראויים לשתייה, והתדרדרות מתמדת באיכותם. רמת המליחות באקוויפרים הלכה ועלתה וגרמה לירידה באיכותם של המים. בנוסף, לא תוכננו תוכניות ארוכות טווח של חסכון מים לשנות בצורת. חוסר טיפול בשפכים, פסולת ודלקים גרם לזיהום מי התהום.

את מצב זיהום המים בארץ ניתן לראות בזיהום הנחלים כמו נחל הקישון. לעתים סביבות אקולוגיות ונחלים מתייבשים עקב המחסור במים ולעתים הופכים לתעלות ביוב עקב זיהום תעשייתי.

מעבר לירידה בכמות ובאיכות עלתה גם צריכת המים עם השיפור במצב הכלכלי, עלייה לישראל וגידול בילודה ובריבוי הטבעי.

בעיות סמכותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לבעיות אלו, עד להקמת הרשות סבל משק המים מביזור סמכויות בין משרדי הממשלה השונים וחוסר יכולת לקבל החלטות ולתכנן את משק המים לטווח הארוך.

בשנת 2001 הגישה הוועדה המיוחדת של הכנסת לחקירת הנושא את מסקנותיה הסופיות. דו"ח הוועדה העביר ביקורת קשה מאוד על הממשלה ועל המעט שנעשה לאורך השנים לטיפול בנושא, ותיארה את המצב כעל סף קריסה ואסון. עיקר הביקורת התייחס לתהליך קבלת ההחלטות במשק המים, היחסים בין הרשויות העוסקות בנושר, אי הגדרה של מדיניות כוללת והיעדר מקור, רשות או סמכות אשר ירכז בתוכו את התכנון והביצוע של התוכניות למשק המים.

הסמכויות במשק המים בוזרו בין מספר משרדים:

  • משרד הבריאות היה אחראי על תקנים תברואתיים, ולו הייתה הסמכות לסגור בארות ומאגרי מים שלא עמדו בתקן.
  • המשרד לאיכות הסביבה היה אחראי על שמורות הטבע ועל שמירה על מאגרי המים מזיהום.
  • משרד התשתיות הלאומיות (האנרגיה והמים) היה אחראי על חברת מקורות, נציבות המים ומועצת המים.
  • משרד הפנים היה אחראי על תכנון של מערכות המים ברשויות המקומיות.
  • משרד האוצר היה אחראי תקצוב התוכניות למשק המים.
  • משרד החקלאות היה אחראי על הקצאת המים לחקלאות ועל קביעת מדיניות כללית לאזורי חקלאות.
  • משרדי החוץ והביטחון היו אחראים על התהליכים המדיניים וסכסוכי המים מול סוריה וירדן לדוגמה.

פיזור הסמכויות בין המשרדים השונים גרם לכך שלכל אחד מהם הייתה זכות החלטה על תחום אחר הנוגע למשק המים, וחוסר הסכמה של משרד אחד בנוגע להחלטה של משרד אחר היה יכול למנוע ממנה לקרות. לבסוף נכנס משק המים למצב של קיפאון מתמיד.

משק המים ברשויות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיה נוספת הייתה בתוך הרשויות המקומיות, אשר היו גובות כסף על שימוש במים, אך היו משתמשות בו לטובת נושאים אחרים כמו חינוך ורווחה. כתוצאה מכך חלה התדרדרות בתשתיות המים ברשויות המקומיות, מה שגרם לדליפות מים רבות ולבזבוז מים. ירושלים הייתה העיר היחידה שבה פעל תאגיד מים עוד לפני הקמתם לפי חוק, "הגיחון".

בנוסף, לא נבנו מתקני סינון וטיפול מים, לא היה מעקב אחר תשתיות המים וכו'.

מחזור מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיה נוספת הייתה אי מחזור המים. עד לשנת 1990 המים ששימשו לחקלאות היו מי שתייה. רק החל משנות ה-90 החל תהליך של מחזור מים ושימוש במי קולחין.

מסקנות הוועדה והצעדים שננקטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מסקנות הוועדה מומשו כלשונן:

  • נדרש להקים רשות מרכזית אחת אשר תתכלל את כלל הנושאים הנוגעים למשק המים, ותהווה גוף ביצועי ורגולטורי שיפקח על משק המים ועל חברת מקורות.
  • הוחלט על הפסקת סבסוד מחיר המים והעלאתו. מטרת צעד זה הייתה עידוד חיסכון והגדלת תקציב רשות המים עד לסיום המשבר. בשנת 2014 הופחת מחיר המים ב10%. [2]
  • הוחלט על הקמה של 5 מתקני התפלה - בפלמחים, באשדוד, וכו'.
  • הוחלט על הזרמת מים לשמורות טבע ולנחלים.
  • חוקק חוק תאגידי המים, אשר הוציא את האחריות לנושא המים העירוני מידי הרשויות המקומיות ושם אותו בידיהם של תאגידים אשר זהו יעודם. עם השנים התעוררה ביקורת על העלויות הגבוהות שגובים תאגידי המים ונטען כי הכסף שמשולם מגיע למשכורות לעובדי התאגידים ולא למשק המים. ניסיונות לצמצום או ביטול תאגידי המים לא צלחו עד היום. כיום קיימים כ52 תאגידים המשרתים כ6 מיליון מאזרחי המדינה.
  • הוחלט על יציאה בקמפיין פרסומי שמטרתו הייתה העלאת המודעות לחיסכון במים.
  • תקציב משק המים יהיה תקציב סגור ולא ישמש לנושאים אחרים. 

פיתוח מקורות מים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגר בית זית שהוקם כדי לגרום למי הגשמים לחלחל אל אקוויפר החוף, אך נכשל

בעיית המים של ישראל עולה ויורדת מסדר היום הציבורי בהתאם למפלס הכנרת ולהופעתן של שנים שחונות או שנים ברוכות גשמים.

הובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה ה-21 התנהלו דיונים מתקדמים עם טורקיה לגבי רכישה של מים מתוקים, שיועברו באמצעות מכליות, ואף נידונה אפשרות של הנחת צינור מים בין המדינות, כדי לפתור מחסור אפשרי במים בשנים שחונות. עם זאת, הצעות אלו לא יצאו אל הפועל.

טיהור שפכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל היא המדינה המתקדמת ביותר בעולם בהשבת שפכים לצורכי חקלאות. במפעל הגדול ביותר למטרה זו הוא השפד"ן. כ-70% ממי הביוב בישראל עוברים טיהור ומושבים לצורכי השקיה, וכ-60% משדות הנגב מושקים במי קולחין שעברו השבה. צינור המים המוביל אותם לנגב מכונה "הקו השלישי".

התפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מים אפשרי נוסף הוא מים מליחים, לרבות מי-ים (המצויים בכמות בלתי מוגבלת למעשה). בתהליכים (פיזיקליים בעיקרם) מסוגים שנים, תחת הכינוי הכולל "התפלה", ניתן להפריד את המים מהמלחים המומסים בהם (או מרובם) ולקבל מים בעלי תכולת מלחים נמוכה המתאימים לשימושים חקלאיים, ובתהליכים מסוימים ניתן לקבל מים באיכות מספקת לשתייה. הבעיה היא שהתפלת מים היא יקרה מאוד כי התהליך צורך אנרגיה רבה. בעבר, עלות מטר מעוקב של מי ים מותפלים הייתה גבוהה פי כמה מעלות הפקת מים שפירים ממקורות "טבעיים". ורוב המים בתהליך ההתפלה מתאדים אולם, בשנים האחרונות, ירדה עלות ההפקה של מים מותפלים באופן משמעותי, אם כי היא עדיין גבוהה מעלות הפקת מים מקידוחים ובאמצעות שאיבה. התפלה גם דורשת שימוש בחומרי גלם שאף הם במחסור ויש לרוכשם. מתקני התפלה פועלים בקנה מידה קטן כבר שנים רבות באילת ומתפילים מים מליחים לרמת מי שתייה. מתקן המים הגדול הראשון שנכנס לפעולה הוא מתקן התפלה אשקלון שהחל לפעול ב-2005 ומספק כ-100 מיליון מטר מעוקב של מי ים מותפלים בשנה. מתקן זה פועל בשיטת האוסמוזה ההפוכה והוא הגדול מסוגו בעולם ומפיק מים באיכות טובה בעבור מחיר חסר תקדים של פחות מ-0.53 דולר לקוב, מחיר שאינו גבוה משמעותית ממחיר מים שאובים ממקור חדש. מתקן התפלה פלמחים שהחל לפעול בשנת 2007 מספק כ-30 מליון מטר מעוקב מים בשנה. בדצמבר 2009 החל לפעול מתקן התפלה חדרה שמספק עד 127 מליון מטר מעוקב של מים בשנה.‏[3][4]
בתחילת 2009 הכריז יו"ר רשות המים, על השקעה של 300 מיליון דולר לטובת הקמה של שישה מתקני התפלה זמניים. ההחלטה באה כפתרון זמני להתמודדות עם המשבר במשק המים. בהשוואה למתקנים קבועים, שזמן ההקמה שלהם הוא כ-2 שנים שאורך חייהם הוא 20-30 שנה וכ-3 שנים למתקנים תמידיים שאורך חייהם הוא כ-70-100 שנים, מתקני ההתפלה הזמניים מוקמים בזמן קצר יותר (כמה חודשים), אך עלות הפקת המים מהם גבוהה פי 2. המתקנים הזמניים צפויים להיות מורכבים בתוך מכולות שימוקמו בסמוך למתקני ההתפלה הקיימים באשקלון, חדרה, ומעגן מיכאל.

מפעלי ההתפלה גדולים הפועלים בישראל, נכון ל-2011:

מיקום‏‏ היקף התפלה שנתי (מליון מ"ק) מחיר ריאלי (שקל לקוב) שנת הפעלה זכיין הערה
אשקלון 119 2.9 2005 VID ‏(IDE+Veolia) עם הקמתו, היה מתקן ההתפלה הגדול והמתקדם ביותר בעולם בסוגו,‏[5] וזכה בתואר "מתקן ההתפלה המצטיין בעולם לשנת 2006".
פלמחים 90 2.6 2007 Via Maris עלות ההקמה - 970 מיליון ש"ח. המתקן היעיל בעולם ביחס שטח \מ"ק מותקן . הורחב בשנת 2010 ופעם נוספת בשנת 2013
חדרה 127 2.65 2010 H2ID ‏(IDE + שיכון ובינוי) באתר חברת החשמל. זהו המתקן הגדול מסוגו בעולם.‏[6]
שורק 150 2.01 2013 SDL ‏(IDE‏ + Hutichison Water) הופעל 8/2013
אשדוד 100  ? 2013 מקורות בסגירה פיננסית לאחר חתימת הסכם
גליל מערבי 50  ?  ? בבדיקה סטטוטורית בבדיקה סטטוטורית

אגירת מי גשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 החלה לפעול בעיר ראשון לציון מערכת לאגירת מי גשמים (נגר עילי). בשלב הראשון, מי הגשמים שימשו להשקיה של פארקים וגינות ציבוריות במערב עיר. ובשלב הבא המים יעברו השבחה עד לרמה של מי שתייה רגילים.

פיקוח, בקרה ומנהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות הממשלתית למים ולביוב (בשנים 2006-1957 - נציבות המים) הכפופה למשרד התשתיות הלאומיות היא הגוף האחראי על הפיקוח על מקורות המים והקצאתם. הרשות מופקדת על כל הגופים המפיקים מים בישראל, לרבות חברת מקורות המפיקה כ-65% מן המים בישראל ועוסקת בהולכתם ברמה הארצית (בעיקר מוביל המים הארצי). חברת "תה"ל" (תכנון המים לישראל) הייתה אחראית על התכנון ההנדסי של מפעל המים הארצי.

מדיניות משק המים בישראל נקבעת על ידי הרשות ומספר גופים ממשלתיים כמו המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. בראשית פעולתה הייתה נציבות המים (שהרשות היא יורשתה) כפופה למשרד החקלאות, אולם מאז עברה הכפיפות דרך מספר משרדים ממשלתיים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ ישראל אינה עשירה במים, והיא סובלת מתנודות בכמויות המשקעים משנה לשנה. הביקורת על משק המים בישראל מתמקדת בנושאים הבאים ‏[7] ‏‏‏[8]:

  • סבסוד עלויות המים בצורה לא כלכלית
  • הקצאת משאבי המים בצורה שמעודדת בזבוז
  • אופן הצריכה של המים מהווה בזבוז
  • ליקויים בניהול ובניצול של מאגרים קיימים בעתות שפע ובעתות משבר
  • ליקויים בתכנון וההקמה של עתודות מים חדשות (לדוגמה על ידי התפלה או יבוא מים)

ביולי 2001 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים בישראל. הוועדה קבעה כי עיקר הבעיות במשק המים בישראל נובעות מכשלים ניהוליים ומריבוי רשויות העוסקות בתחום המים בישראל. ‏[9][10] ביולי 2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת משבר המים בישראל. ‏[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]