המוביל הארצי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המוביל הארצי בדרכו דרך בקעת בית נטופה
המוביל הארצי ליד קדרים
תוואי המוביל הארצי.

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964."המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים  מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכניות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להעברת מים מן הצפון לנגב הועלה עוד לפני שקמה המדינה. בשנת 1939 ביקר בארץ ישראל המומחה הבינלאומי הנודע לשימור קרקע, ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. בשנת 1944 פרסם את ספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה" ובו העלה אפשרויות פיתוח חקלאי של הארץ ושימוש במי הנהרות מצפון הארץ להשקיה בדרום. ד"ר עמנואל ניומן, שהתרשם מספרו של לאודרמילק, הביא, בתמיכת ד"ר חיים ויצמן, להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בשנת 1948. ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, בהיותם מומחים בינלאומיים מוכרים, שחוות דעתם המקצועית אינה נתונה לעירעור, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ ישראל יהודים רבים. באותה תקופה, ואף קודם לכן, הוכנו בארץ תוכניות מקיפות להעברת מי הירדן, הליטני והירמוך לדרום ולנגב. ביולי 1939 הגיש המהנדס שמחה בלאס, לד"ר ארתור רופין (מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), "פנטסיה להשקיית הנגב",

ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. רק השלב הראשון לווה בתכנון מפורט והוא שימש בסיס לתוכנית אספקת המים ל-11 הנקודות בנגב. ב-1941 הוגש על ידי בלאס תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים", בו ניתן פירוט רב יותר לתוכניותיו. בראשית 1944 הגיש בלאס את תוכניתו המפורטת (שכללה גם גרסה צפונית של תעלת הימים), להבאת מי הירדן, הירמוך והליטני לנגב, בספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" (שהוכן עבור חברת "מקורות", בראשה עמדו לוי אשכול וסגנו פנחס ספיר). באוגוסט 1945 הוגשה תוכנית ליטניס-ירדן-נגב של חברת המים הא"י. עיקרן של כל התוכניות היה להעביר מים בצינורות ובתעלות ממקורות הירדן לנגב.

תכנון המוביל הארצי לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה, החלו הפעולות הראשונות ליישום הרעיון של הקמת מפעל מים ארצי, שיוביל את מי הצפון לנגב. פעולות אלה נעשו בתחילה על ידי אגף המים במשרד החקלאות שהוקם ונוהל על ידי שמחה בלאס, ואחר כך על ידי חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) שהוקמה על ידי בלאס גם היא. בשנת 1950 הוקם "הועד לתכנון מפעל המים הארצי", שהיה אחראי על תכנון המוביל. כמו כן, הוקמה מועצה מייעצת של מומחי מים בינלאומיים, שליוותה את התכנון. על הקמת המוביל הארצי החליט ב-1951 דוד בן-גוריון. הקמתו מבוססת על שתי טענות:

  1. הקמת חברה מודרנית על בסיס טכנולוגיה מתקדמת.
  2. פיזור האוכלוסייה ובעקבותיו הצורך לספק מים לכלל האוכלוסיות.

תכנון "מוביל המים הארצי" נעשה בידי מהנדסי תה"ל שהוקמה בשנת 1952 (וקודם לכן - בידי מהנדסי אגף המים במשרד החקלאות, שהועברו לתה"ל עם הקמתה). בפברואר 1956 אושרה התוכנית על ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל ידי המועצה המייעצת. מתכנני תה"ל ליוו את הקמת המוביל הארצי עד להשלמת בנייתו ב-10 ביוני 1964.

בניית "מוביל המים הארצי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוביל הארצי בתעלה פתוחה (משמאל) סמוך לעיילבון

בניית "המוביל הארצי" החלה בשנת 1953, חנוכתו הרשמית של המפעל הוצנעה בשל החשש מחבלות.עד לשנת 1956, בוצעו רכיבי המוביל הארצי (כמו: מפעל ירקון-נגב, מנהרת המים הראשונה - מנהרת עיילבון, האגמים, תעלת הירדן העליונה שנזנחה בשל לחצים מדיניים) על ידי תה"ל. תעלת הירדן העליונה הייתה אמורה לקחת את מי הירדן ליד גשר בנות יעקב. מן התעלה אמורים היו המים לרדת בצינור לחץ לכנרת, בעיקר בשעות היום, תוך הפעלת טורבינה וגנרטור חשמלי שיפיק חשמל. השאיבה חזרה והעברת המים לעבר בית נטופה הייתה אמורה להיות בשעות הלילה, שבהן מחיר החשמל נמוך. בשנת 1956 - הועבר הביצוע (יחד עם אגף הביצוע של תה"ל) לידי חברת "מקורות". לצורך בנית המוביל פותחו טכנולוגיות שאיבה והובלת מים בדרכים שונות כמו: תעלות פתוחות, צינורות, מנהרות ועוד. נבנו תחנות שאיבה גדולות שיעלו את המים מהכנרת מגובה של 212- מטר (212 מטר מתחת לפני הים), אל "אגם אשכול" שבבקעת בית נטופה בגובה 256 מטר, (הפרש גבהים של 468 מטר). הוקמה התחנה "אשד כנרות" בטבח'ה (עין שבע) שבצפון חופה המערבי של הכנרת. תחנה זו מעלה את המים בתוך "צינור לחץ". מהצינור המים עוברים לתעלת הירדן הפתוחה החוצה בדרכה את הנחלים עמוד וצלמון. התעלה מביאה את המים למאגר צלמון והם נשאבים לגובה 147 מ', אל מנהרת עילבון המוליכה את המים לתעלת נטופה, שהיא תעלה פתוחה. תעלת נטופה מוליכה את המים למאגרי אשכול, שבקצה המערבי של הבקעה. במאגרים אלה שוקעים הסחופת והטין והמים מטוהרים לפני כניסתם לצינור הראשי. הצינור הראשי עשוי בטון ומוליך את המים לאורך 77 ק"מ עד לראש העין. לצורך מעבר המים בתוואי של הצינור הראשי, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה, נבנו שלוש מנהרות.

הבנייה הושלמה בשנת 1964 והמוביל נחנך ב-10 ביוני באותה שנה.

נוכח האיבה הערבית החליטה ממשלת ישראל לחנוך את הפעלתו בצנעה. סיבה נוספת להחרשת האירוע הייתה יעילות המפעל, שזכתה לביקורת ציבורית נוקבת מצד פרדסנים, מהנדסים ואנשי מים. הוויכוח הושתק מטעמים של ביטחון ומדיניות חוץ.‏[1]

תוואי "מוביל המים הארצי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים יוצרת את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.

תחנת השאיבה הראשונה בתוואי "המוביל הארצי" נמצאת ב"אתר ספיר". בתחנה נשאבים המים מעומק מרבי של 215.50 מטר מתחת לפני הים עד לגובה של 44 מטר מעל פני הים., בתחנת "צלמון" הם עולים כ-100 מטר נוספים, ובסך הכול  מועלים לגובה  של כ-360 מטר.

מסיבות ביטחוניות וכדי למזער את הפגיעה בנוף, תוואי "המוביל הארצי" חוצה את ערוציהם של נחל עמוד ושל נחל צלמון באמצעות גיחונים (סיפונים הפוכים). בנחל עמוד, שעומקו כ-150 מטר, הונחו במבצע נועז ומסובך במיוחד צינורות פלדה צמוד לגדות הנחל. הזרמת המים מעברו האחד של הנחל ועלייתם אל עברו האחר  מתבצעת ללא הפעלת אנרגיה, תוך התבססות על שני חוקים פיזיקליים – כוח הכבידה (גרוויטציה) וחוק הכלים השלובים (שאיפה להשוואת גבהים). 

מ"תחנת ספיר" מוזרמים מי הכנרת בתעלות פתוחות לעבר "אתר אשכול", שם מתבצעים טיפולים  במי הכנרת הגולמיים כדי להבטיח איכות מים גבוהה. הטיפולים להשבחת איכות המים מתבצעים  בשני מאגרים וב"מפעל הסינון המרכזי" – מהמתקדמים מסוגו והרביעי בגודלו בעולם. בתום הטיפול איכות המים הגבוהה עומדת בתקנים בינלאומיים.

לאחר הטיפול באתר "אשכול" המים מוזרמים לרחבי הארץ במערכת סגורה המבטיחה  את איכותם.

ב-23 בדצמבר 2009 חובר מתקן התפלה בחדרה למוביל הארצי והחל להזרים בתוכו, לראשונה, מים מותפלים[2].

איכות מי השתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז המבקרים של המוביל הארצי במאגר אשכול

עלות הקמתו של המוביל הארצי הייתה כ-420 מיליון ל"י (סכום שווה ערך לכ-4 מיליארד ש"ח) והושקעו בו כ-2.5 מיליון ימי עבודה. בהקמתו הועסקו למעלה מ-4000 עובדים. נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף מ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה. והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה.

מאגר אשכול. צילום ממרכז המבקרים באתר אשכול

המוביל הארצי תוכנן במקורו כך שיספק מים רק לחקלאות ואילו מי שתייה יסופקו במערכות נפרדות. לפיכך תוכנן המוביל עם תעלות פתוחות, מאגרי מים פתוחים וללא הטיפול הדרוש במים עיליים כדי לספקם לשתייה. סיבות לתכנון כזה הן:

  • מערכות נפרדות מונעות את הצורך בטיוב כל מי המוביל לדרגת מי שתייה ומאפשרות לרכז את המאמץ וההשקעה הכספית בטיוב המים המיועדים לשתייה בלבד, עד לרמה הגבוהה ביותר.
  • מערכות נפרדות עשויות לאפשר אספקת מי שתייה ממקורות שהם טהורים יותר מלכתחילה, דבר העשוי לצמצם את הצורך בפעולות טיהור כימיות, העלולות להכניס למים גורמים מסרטנים.
  • מערכות נפרדות מאפשרות הכללת מים ברמה נמוכה יותר במוביל וכך להגדיל את כמות המים שהמוביל מספק לחקלאות.
  • מערכות נפרדות מונעות ריכוז כל מי השתייה במערכת אחת, דבר העלול ליצור סיכונים ביטחוניים.

למרות זאת, לאחר העברת הביצוע של המוביל מתה"ל ל"מקורות", נקבע כי כל מי המוביל יהיו בסטטוס של מי שתייה. כיום מסופקים יותר מ-80% ממי "המוביל הארצי" כמי שתייה. בשנת גשמים ממוצעת הוא מוליך כמות של כ-380 מליון קוב מים. השאיבה מהכנרת משתנה בהתאם לכמויות הגשמים ולצרכים השונים. משרד הבריאות קבע תקנים מחמירים לאיכות מי השתייה. בעקבות כך, מפעילה חברת "מקורות" תחנות בקרה לבדיקת איכות המים ומערכות חיטוי וטיפול להבטחת "איכות מי שתייה" לכל מי המוביל ולכל אורכו. לדברי שמחה בלאס הדבר נעשה על מנת להוסיף צרכנים לחברת "מקורות".‏[3]

כדי לעמוד בתקן ולהוריד את רמת העכירות, נקבע שיש להקים מתקן לסינון כל המים היוצאים ממאגר אשכול אל המוביל הארצי. הקמת מתקן זה עוכבה מסיבות תקציביות.

הורדת העכירות על ידי מתקן הסינון נועדה בעיקר כדי להרחיק עקבות טין בעוד גורמי מחלות הנישאים על ידי המים כמו: חיידקים, וירוסים ופרוטוזואה (טפילים חד תאיים) מטופלים בתהליכי חיטוי המים. אך הטיפול הקיים אינו מספיק.

לפי פרופסור מנחם רבהון, "המוביל הארצי היא מערכת המים היחידה בעולם המתקדם, המספקת מי שתייה למיליוני צרכנים מאגם עילי, ללא סינון. זהו מצב לא תקין ומסוכן כיוון שהסינון איננו מותרות, אלא צורך חיוני להבטחת איכות המים ולהגנה על בריאות הצרכנים."‏[4]

העבודות על מתקן הסינון, הרביעי בגודלו בעולם (בעת הרכבתו), הושלמו בשנת 2008 בעלות של 550 מיליון ש"ח.‏[5]

בעיות מדיניות ומקור לפיגועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החלטתה של מדינת ישראל לנצל את מי הירדן באמצעות המוביל הארצי, תכננו סוריה ולבנון לחסום את נהרות הבניאס, הדן והחצבני בעזרת סכרים שימנעו זרימת מים לירדן, ובכך לנתק את המוביל ממקורות המים שלו.

סוריה ולבנון נקטו גם בצעדים מעשיים לסגירת מקורות המים של המוביל בפני ישראל על ידי מפעל ההטיה של מקורות הירדן. בתקופה זו של טרום מלחמת ששת הימים (1967) התרחשה "המלחמה על המים" ומוביל המים הארצי היה מטרה לנסיון הפיגוע הראשון של ארגון טרור פלסטיני, פת"ח. מלחמה זו גרמה להעברת נקודת השאיבה של המוביל מהירדן ההררי לכנרת.

בסופו של דבר, תוכניות ההטיה לא יצאו אל הפועל.

תשלומי ארנונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי נמנעו הרשויות המקומיות מלחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי‏[6]. בשנת 1993 החלה מועצת עיילבון בהליכים לגביית ארנונה עבור המוביל הארצי, אולם על פי רוב דעות בפסק דין של בית המשפט העליון, המוביל הארצי מוחזק על ידי חברת מקורות "מטעם הממשלה" ועל כן הייתה פטורה מתשלומי ארנונה עד שנת 1998 והחל משנת 1998 חלו עליה תשלומי ארנונה מופחתים‏[7]. בעקבות פסק דין זה החלו מועצות אחרות לחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי, בשיעורים שונים. בעקבות דרישה של מועצה אזורית משגב לארנונה על פי סיווג של "משרדים שירותים ומסחר" ערערה מקורות לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה‏[6] וערעור לבית המשפט העליון הסתיים בפשרה‏[8]. חוק ההסדרים לשנת 2003 קבע במפורש את תעריפי הארנונה על תעלות מים דוגמת המוביל הארצי‏[9].

"המוביל המלוח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המים הנכנסים מן הירדן לכנרת מכילים מעט מאוד כלור. אולם, קיימים מעיינות מלוחים בסביבת הכנרת, שהזרימו כמויות גדולות של מים מלוחים לכנרת. פרופ' די-ליאו מתה"ל הראה, עוד בשנות ה-50, כי ניתן להטות מעיינות מלוחים המתנקזים לכנרת ולהפחית את מליחותה. אולם, רק לקראת סיום בניית ה"מוביל הארצי" (1964) החלו לתכנן את בניית ה"מוביל המלוח", שנועד להטות מי מעיינות מלוחים מן הכנרת.

בינתיים, בתקופת בניית המוביל הארצי, חלו מספר שנות בצורת והמליחות בכנרת עלתה לכ-400 מגכ"ל (מיליגרם כלורידים לליטר). כדי לפתור במהירות את הבעיה, שנוצרה בשל האיחור בהפעלת "המוביל המלוח", נאלצה "מקורות" להקים מיתקני מיהול שהחליפו חלק ממי המוביל במי בארות מאזור החוף, דבר שהוריד את מליחות מי המוביל לכ-250 מגכ"ל והמליח את מי הצרכנים של בארות אזור החוף. רק מאוחר יותר הושלמה בניית ה"מוביל המלוח", שהוריד את רמת המליחות במוביל הארצי לכ-200 מגכ"ל.

המעיינות המלוחים שעל חוף הכנרת מרוכזים בשלושה מקורות ראשיים: נור שמצפון לטבח'ה, פולייה שמצפון לטבריה ומעיינות חמי טבריה. המים המלוחים מוטים אל תעלה שנבנתה לאורך חוף הכנרת ומועברים אל הירדן בקטע הנהר שמדרום לצמח, היורד לים המלח. אורכו של ה"מוביל המלוח" 22 ק"מ, ובשנים האחרונות החלו פעולות לכיסויו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944.
  • שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973.
  • וו. ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, תרגם ש. גילאי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945.
  • James B. Hays, T.V.A. on the Jordan, Public Affairs Press, Washington, D.C., 1948

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏שמחה בלאס, "מי מריבה ומעש", מסדה, 1973, עמ' 249–250.
  2. ^ אבי בר-אלי, מים מותפלים זורמים במוביל הארצי; מתקן ההתפלה בחדרה החל בהרצה, באתר TheMarker‏, 23 בדצמבר 2009
  3. ^ ראה ספרו של בלאס, מי מריבה ומעש, ע' 251.
  4. ^ מתוך המאמר "מדוע חייבים לסנן את מי המוביל הארצי" מאת מנחם רבהון (פרופסור בדימוס להנדסת הסביבה ומשאבי מים בטכניון), בגיליון 33 (אוגוסט-ספטמבר 2000) של כתב העת ירוק כחול לבן, בהוצאת ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
  5. ^ מקורות: מפעל הסינון המרכזי.
  6. ^ 6.0 6.1 שמואל דקלו, ‏מקורות לעליון: מועצה אזורית משגב מחייבת תעלות בארנונה של משרדים, באתר גלובס, 22 במרץ 2004
  7. ^ ע"א 8558/01, פסק דין מיום כ"ז באייר תשס"ג
  8. ^ עע"ם 2829/04
  9. ^ ע"א 8558/01, פסק דין מיום כ"ז באייר תשס"ג, פסק דינו של השופט אנגלרד


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg