יעקב שבתאי
יעקב שבתאי (כ"א באדר תרצ"ד, 8 במרץ 1934 - ד' באב תשמ"א 4 באוגוסט 1981) היה סופר עברי, מחזאי, פזמונאי ומתרגם, הנחשב כיום לאחד הנטורליסטים החשובים ביותר של הספרות העברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו ויצירתו
שבתאי נולד וגדל במעונות העובדים בתל אביב, להורים ממעמד הפועלים יוצאי פולין. בנעוריו היה חבר תנועת "השומר הצעיר". שירת בנח"ל ואחרי שחרורו בשנת 1955 עבר לחיות בקיבוץ מרחביה שם כתב פזמונים ועסק בחקלאות. לפרסומו הראשון זכה ב-1964 כשזכה בשני פרסים לכתיבת מחזות.[1] עשר שנים חי במרחביה ובשנת 1966 חזר לתל אביב והחל לשקוד על כתיבת ספרים ומחזות.
עיקר פרסומו בא לו מהרומאנים "זיכרון דברים" (1977) ו"סוף דבר" (1984). ספרים אלו מתאפיינים במשפטים ארוכים ומורכבים, ובהתמודדות בלתי פוסקת עם תחושת הקץ וחווית המוות המתקרב של הדמויות. ברומאנים אלה נעשה שימוש מתמיד בנקודת תצפית משולבת. הספר "זיכרון דברים" (שאף עובד לקולנוע) מתאר את חייהן של שלוש דמויות, על רקע קשרי המשפחה שלהן ועל רקע תל אביב, ההולכת ומשתנה. "סוף דבר" הוצא לאור רק אחרי מותו של שבתאי, והוא מתאר את ימיו האחרונים של גיבור תל אביבי מופנם. שני הרומאנים הללו נחשבים ליצירות מופת של הספרות העברית.
שבתאי התפרסם גם הודות לקובץ הסיפורים "הדוד פרץ ממריא" (1972) (הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ הוסרט לטלוויזיה בידי מיכל בת אדם), ובזכות המחזות שכתב שהוצגו בתיאטרון הבימה: "כתר בראש" על ימיו האחרונים של דוד המלך ו"נמר חברבורות" על אדם שמגיע בשנות העשרים מפורטוגל לתל אביב עם חלום להקים בה קרקס. הוא פרסם גם ספר ילדים בשם "המסע המופלא של הקרפד" (1967), הבנוי כמחזה אלגורי בחרוזים. כמו כן נודעו פזמוניו, בהם "השיר על שרה אהרונסון", "אהובתי שלי לבנת צוואר", "לפנות ערב" (בין ברושים), "עם רדת יום", "שיר הכרם" ו"הרחק בלילה". הוא גם תרגם שירים מצרפתית ויידיש. על תרגומיו המוכרים נמנים "הגבירה בחום", "מרש הדייגים", "עץ התפוח" ו"בדומיה". בין שיריו היה גם "שיר ההד" שבוצע על ידי אריק לביא ב-1958 המציין בערגה מקומות תנ"כיים ארץ ישראליים: סיני, גוש עציון והבשן. שבתאי, שגדל בבית מפא"יניקי, נודע בדעותיו השמאלניות. למרות זאת, מפלגת התחיה הימנית לקחה (ללא אישור) את תמונתו בנעוריו להיות לסמל התנועה.
שבתאי נפטר מהתקף לב בתל אביב באוגוסט 1981. רחוב על שמו נקבע בעיר ב-1999.
הוא נקבר בבית עלמין הדרום בחולון.
היה נשוי לעדנה שבתאי (מחברת הספר "והרי את"). אחיו הוא המשורר אהרון שבתאי ואחייניתו היא המשוררת ננו שבתאי.
[עריכה] מחזות
[עריכה] מחזות שכתב
- אוכלים, 1979.
- כתר בראש ואחרים, מחזות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1995.
- נמר חברבורות, נוסח הצגה - חנן שניר ועדנה שבתאי, בימוי - חנן שניר, עריכת תכניה - רות טון-מנדלסון, הבימה, 2006.
- נמר חברבורות ואחרים, מחזות, תל אביב, 1995.
[עריכה] מחזות שתרגם
- סטמפניו , מאת שלום עליכם, הבימה, 1972.
- האוצר , מאת שלום עליכם, הבימה, 1975.
- הלולת הרוחות , מאת נואל קווארד, הבימה, 1969.
- הו אבא, אבאלה עלוב , מאת ארתור קופיט, התיאטרון הקאמרי, 1966.
- אנדרוקלס והאריה , מאת אורנד הריס, הקאמרי, 1966.
- קדחת אביב , מאת נואל קאורד, הקאמרי, 1967.
- הפטנט , מאת אן ג'ליקו, הקאמרי, 1967.
- אי המטמון , מאת רוברט לואיס סטיבנסון, הקאמרי, 1968.
- חדרים , מאת הרולד פינטר, הקאמרי, 1968.
- יואי , מאת יוג'ין אוניל, הקאמרי, 1969.
- מלון פלאזה , מאת ניל סיימון, הקאמרי, 1970.
- השבוי בקומה ה-14 , מאת ניל סיימון, הקאמרי, 1972.
- השפעת קרני הגאמא על צפרני החתול , הקאמרי, 1972.
- הרפתקה בקרקס , מאת ג'יימס אמברוז בראון, הקאמרי, 1965.
- שלושה הוצמך , מאת איציק מאנגר, הקאמרי, 1977.
- רביזור , מאת ניקולאי גוגול, הקאמרי, 1978.
- ינטל , מאת יצחק בשביס זינגר, הקאמרי, 1980.
[עריכה] לקריאה נוספת
- חנה סוקר-שווגר, מכשף השבט ממעונות עובדים - יעקב שבתאי בתרבות הישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יעקב שבתאי ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- הספרים של יעקב שבתאי באתר סימניה
- יעקב שבתאי באתר המכון לתרגום ספרות עברית
- אלי אשד, על שבתאי והמחזה "כתר בראש"
- דרור בורשטיין, שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי
- יעקב אברמסון, שורשיו של יעקב שבתאי, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2001
- אביבה לורי, יענקלה, באתר הארץ, 13 ביוני 2007
- שחר פינסקר, להוסיף ולשוט עד סוף הימים, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011
- שחר פינסקר, זה נשמע כמו תל-אביב ולא כמו בויבריק, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
- ספרי יעקב שבתאי באתר הספריה החדשה
- הסתלקות - ספורי רדיו
- "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של 'זיכרון דברים', באתר הספריה החדשה
- "כאן אני נוכרי לגמרי", באתר הארץ, 9 באוגוסט 2006
[עריכה] הערות שוליים
- ^ יעקב שבתאי זכה בשתי תחרויות למחזה מקורי, דבר, 20 במרץ 1964