פנתר (טנק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנתר
PanzerV Ausf.G 1 sk.jpg
מידע כללי
סוג טנק בינוני-כבד
מדינה מייצרת Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
שנת ייצור 1943
דגם קודם פאנצר סימן 4
דגם עוקב פאנצר סימן 6 (טיגר)
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך 8.66 מטר (כולל תותח)
רוחב 3.27 מטר
גובה 2.99 מטר
משקל 45.5 טון (מוכן לקרב)
מהירות 46 קמ"ש בכביש
30 קמ"ש בשטח פתוח
טווח פעולה 200 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 75 מ"מ
חימוש משני 2 מקלעים מסוג MG 34
מנוע בנזין, 600 כוח סוס
מיגון עד 110 מ"מ
צוות 5

פנתר (גרמנית: Panzerkampfwagen V Panther, ) הוא טנק גרמני בינוני אשר שירת במלחמת העולם השנייה בין אמצע 1943 ועד סוף המלחמה ב-1945. הטנק יועד לשמש יריב לטנק הסובייטי T-34 ומחליף לטנקי הפאנצר סימן 4 ופאנצר סימן 3.

השילוב המעולה של כוח אש, ניידות והגנה העניק לפנתר יתרון מול יריביו לקראת סוף המלחמה.

פיתוח וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנתר פותח כמענה ישיר לטנק הסובייטי T-34. הופעתו הראשונה של ה-T-34 הייתה ב-23 ביוני 1941, בה הוכיח עליונות משמעותית על טנק הפאנצר סימן 4 והפאנצר סימן 3.

בעקבות קשיים רבים בהתמודדות מול טנקי ה-T-34 הסובייטים, שלח הגנרל היינץ גודריאן כוח משימה לחזית המזרחית כדי להעריך את ה-T-34. בין התכונות שהובחנו בטנק הם: שריון משופע, עובי למניעת חדירה, זחל רחב וגלגלים גדולים אשר שיפרו ניידות על קרקע רכה, ותותח 76.2 מ"מ.

דיימלר-בנץ ומאן קיבלו את המשימה לתכנון אב טיפוס לטנק במשקל 30-35 טון עד אפריל 1942 (יועדו להצגה ביום הולדתו של היטלר).

טנק פנתר בהופליז שבבלגיה.

שני הדגמים הוצגו במועד. הדגם של דיימלר דמה ל-T-34, בכך שדגל בפשטות לעומת הגישה הגרמנית המורכבת. בדגם זה נועד מבנה הצריח לשני אנשים כשהמפקד שימש גם כתותחן. דגם זה איפשר ייצור צריח זול וקטן יותר, כוח אדם מופחת וממדים קטנים.

הדגם של מאן היה גבוה יותר ורחב יותר, כתכונותיהם של טנקים גרמנים מסורתיים. הדגם כלל מנוע בנזין, מתלי עצמות עצה וצריח גדול במרכז לשלושה אנשי צוות: מפקד, תותחן וטען. הדגם של מאן התקבל במאי 1942 למרות העדפתו של היטלר לדגם של דיימלר. אחת מהסיבות העיקריות להחלטה הייתה דגם תותח קיים של מאן אשר פותח על ידי ריינמטאל, כשלעומתו הדגם של דיימלר דרש תותח חדש לחלוטין, דבר שהיה מעכב את תהליכי הייצור.

אב טיפוס סופי יוצר, נבדק ואושר בספטמבר 1942 בקומרסדורף. הדגם הוכנס מיד לייצור בעל עדיפות גבוהה. הטנקים הוכנסו לשירות בדצמבר וסבלו מבעיות אמינות בגלל הדחיפות. הדרישה לטנק זה הייתה כל כך גבוהה עד כדי כך שהייצור הורחב ממאן לדיימלר וב-1943 גם לחברות Maschinenfabrik Niedersachsen-Hannover ‏(MNH) והנשל ובנו בקסל.

הייצור ההתחלתי המתוכנן עמד על כ-250 טנקים בחודש. בפועל קצב הייצור הגיע בינואר 1943 ל-600 טנקים בחודש. נסיון להגדיל קצב ייצור זה נפסק על ידי הפצצות בעלות הברית, צווארי בקבוק בייצור וקשיים אחרים. הייצור ב-1943 ירד לכ-148 טנקים בחודש. ב-1944 עלה קצב הייצור חזרה ל-315 טנקים (3,777 טנקים יוצרו באותה שנה), כשביולי אותה שנה הייצור הגיע לשיא של 380 טנקים בחודש.

מאפייני עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללא התותח והשריון המשופע, היה הפנתר טנק גרמני טיפוסי. משקלו של הדגם הסופי עלה ל-43 טונות מ-35 טונות כמתוכנן. הפנתר היה הדגם הראשון בו תכונות מתקדמות היו יותר דומיננטיות מאשר לפני המלחמה. מיד לאחר שבעיות המנוע והתמסורת נפתרו, הפך הטנק לכלי לחימה יעיל ביותר.

מנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע בנזין V-12 בעל הספק של 700 כוחות סוס, דגם מייבאך HL230 בנפח 23.1 ליטר, שהניע שני זחלים באמצעות תיבת הילוכים ויחידת היגוי. המנוע באופן כללי היה אמין, בעל אורך חיים של 2,000 קילומטרים. כדי להאריך את חיי המנוע הוחלט להגבילו ל-2,500 סל"ד ו-600 כוחות סוס. התקנת המגביל הפחיתה את מהירות נסיעתו מ-55 קמ"ש ל-46 קמ"ש.

מזקו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזקו"ם הטנק. ניתן לראות את המבנה המדורג של הבוגים.

מזקו"ם הפנתר מורכב מגלגלי הינע קדמיים, גלגלי סרק אחוריים ושמונה גלגלי מרכוב עשויים פלדה וגומי בכל צד, מצוידים במתלי עצמות עצה קדמיים בעלי מוט פיתול כפול. מתלי הפנתר היו יקרים וייצורם ארך זמן רב. מתלים אלו העניקו לטנק יכולת ציפה ויציבות אשר תרמו באופן משמעותי להצלחתו של הטנק בניידות טקטית וביצועים כפלטפורמת תותח.

מערכת מוט הפיתול הכפול, שפותחה על ידי הפרופסור ארנסט לאהר, תרמה ליציבות הטנק וליכלתו לנוע במהירויות גבוהות, אך מערכת זו בה מוטות הפיתול הכפולים עוברים לכל רוחב הטנק גם הביאה להגדלת גבהו. כאשר נפגע הטנק מפיצוץ מתחת לתובה - פגיעת מוקש אופיינית - לעתים קרובות נדרש שימוש במבער או ציוד ריתוך כדי להוציא את מוטות הפיתול הפגועים על מנת להחליפם.

לפנתר מערכת גלגלי מרכוב ("בוגים") מדורגים: שלא כמו בתיכון הנפוץ יותר בו גלגלי המרכוב מורכבים מזוגות של גלגל פנימי וחיצוני בעלי ציר משותף, בפנתר הגלגלים מדורגים - הגלגל הקדמי ביותר הוא פנימי, מאחריו במרחק של מעט יותר מחצי הרדיוס גלגל חיצוני, וכן הלאה - ארבעה גלגלים פנימיים וארבעה חיצוניים בכל צד. גלגלי מרכוב מדורגים היו התיכון הסטנדרטי בזחל"מים גרמנים מהתקופה, וכן בטנק הטיגר.

תיכון זה של גלגלי המרכוב העניק יציבות טובה ונסיעה חלקה יותר, וכמו כן תרם למיגון - השריון הצידי בחלקה התחתון של התובה היה דק באופן יחסי. לעומת יתרונות אלו של גלגלי המרכוב המדורגים בולטים גם חסרונות: כשנפגע גלגל מרכוב פנימי החלפתו עלולה לקחת שעות רבות, המערכת גילתה נטייה להיסתם בבוץ, אבנים וקרח, ובתנאי החורף הקשים של הגזרה המזרחית יכלה לקפוא לחלוטין. הצירוף של גלגלי מרכוב מדורגים ומתלים בעלי מוט פיתול כפול משמעותו שרצפת הטנק כולה "מרוצפת" מוטות פיתול, דבר המונע אפשרות התקנת פתח מילוט לאנשי הצוות בתחתית התובה. צירוף חסרונות זה גורם לכך ששום מדינה פרט לגרמניה לא יצרה מעולם טנק בעל גלגלי מרכוב מדורגים.

תיבת הילוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיבת הילוכים בת שבע מהירויות מדגם AK 7-200 ידנית הותקנה בטנק, ותוכננה על ידי ZF.

היגוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היגוי בעלת רדיוס סיבוב קבוע, אשר יוצרה והותקנה על ידי מאן. מערכת ההיגוי הכתיבה רדיוס סיבוב קבוע עבור כל הילוך - החל מרדיוס של כחמישה מטרים בהילוך ראשון, ועד כ-80 מטרים בהילוך שביעי. הנהג נדרש להעריך את חדות הפניות ולשלב הילוך מתאים לפני הגיעו לפניה. בנוסף על מערכת ההיגוי, הותקנו בטנק בלמים נפרדים לכל צד כדי לאפשר פניה חדה יותר מהרדיוס ה"טבעי" להילוך המשולב. מערכת ההיגוי גם אפשרה סיבוב ציר (כאשר הזחלים מסתובבים בכיוונים הפוכים זה לזה והטנק סובב על צירו בלי להתקדם) אך אופן שימוש זה גרם לבלאי גבוה בתמסורת הסופית, שממילא הייתה נקודת התורפה העיקרית של מערכת ההינע כולה.

צוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר אנשי הצוות הסופי היה 5: נהג, מפעיל קשר, תותחן, טען ומפקד.

שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השריון התבסס על לוחות פלדה אחידה עבה ומשופעת ב-55 מעלות. השילוב של עובי 80 מ"מ שריון עם שיפוע גדול הפך את הפנתר לבעל שריון מאוד יעיל: מעט מאוד כלי נשק סובייטים או של בעלות הברית הצליחו לפגוע בו. חלקו הקדמי של הצריח כוסה בשריון בעובי של 100 מ"מ, עשוי בצורת חצי עיגול שסייעה להסטת פגזים ממסלולם. מאוחר יותר התגלה כי הצורה הייתה בעייתית בייחוד בעת פגיעה של פגז במרווח בין הצריח לטנק, בו השיפוע הסיט את הפגז לגג הטנק. הסטה זו גרמה לחדירת הפגז לטנק. בדגם G שונה התכנון כדי למנוע פגיעה מסוג זה.

חולשתו העיקרית של טנק הפנתר הייתה שריון הצדדים שלו, אשר עמד על 40-50 מ"מ עובי. עובי זה נועד להפחית ממשקל הטנק, אבל גרם לטנק להיות פגיע בפגיעות צד. חצאית שריון בעובי של 5 מ"מ ("שורזן"), נוספה כדי לספק הגנה לצד התחתון. "צימריט" – ציפוי קרמי נוסף להגנה מפני מוקשים מגנטיים עד ספטמבר 1944.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Panther g axb01.jpg

החימוש העיקרי התבסס על תותח 75 מ"מ דגם KwK 42‏ L/70‏‏[1] מתוצרת חברת ריינמטאל. הטנק נשא 79 פגזים משלושה סוגי תחמושת עיקריים - פגז נפיץ (Sprgr. 42‏) ושני סוגים של פגזים חודרי שריון (ה-Pzgr. 39/42 שהיה הפגז חודר השריון העיקרי, וה-Pzgr. 40/42 שהיה בעל כושר חדירה עדיף אך תמיד בכמויות מועטות).

למרות שהיה בעל קליבר זהה לזה של תותחי טנקים אחרים של התקופה, היה התותח חזק יותר מתותחים מקבילים בזכות הקנה הארוך והפגזים שהיו בעלי מטען אבק שריפה גדול מהמקובל, שהקנו לו מהירות לוע גבוהה ומסלול בליסטי שטוח. בזכות המסלול השטוח של הפגזים היה התותח מדויק יותר מהתותח בן 88 המ"מ אשר הותקן בטנק הטיגר 1[2] ובזכות מהירות הלוע הגבוהה שלו, היה אף בעל כושר חדירה עדיף, אולם אם חדר, היה הפגז בן 88 המ"מ של טנק הטיגר בעל פוטנציאל נזק גבוה יותר.

החימוש המישני כלל שני מקלעים MG34 - מקלע אחד מוקם בתובת הטנק והופעל על ידי הקשר והשני הותקן כמקלע מקביל.

ניסיון בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק פנתר במבט מאחור (הצריח מסובב לאחור)

הפנתר תוכנן להתווסף לטנק הפאנצר סימן 4 ולהחליף את טנק הפאנצר סימן 3. כל דיביזיית "פאנצר" גרמנית הייתה מורכבת משני גדודים. המטרה הייתה לצייד גדוד אחד בכל דיוויזיה בטנקי פנתר, ועדיין לנצל את יתרונות הפאנצר סימן 4 בגדודים הנוספים. החל מאמצע 1943, באופן הדרגתי עברו כל הגדודים לטנקי הפנתר.

קרבו הראשון של הטנק היה בקרב קורסק ב-5 ביולי 1943. בין 200 ל-250 טנקים ראשונים נשלחו לקרב. כ-160 מתוכם הושבתו כבר ביום הראשון ללחימה ורק 43 נותרו לאחר 9 ימים. רוב הטנקים הושבתו עקב בעיות מכניות: הזחלים והמתלים התקלקלו לעתים, המנוע נטה להתחממות יתר ובמקרים מסוימים אף גרם לשריפה.‏[3]

היינץ גודריאן, אשר לא רצה שהיטלר יפקוד עליהם להיכנס לקרב כל כך מוקדם, ציין לאחר מעשה את ביצועי הפנתר בתחילת הקרבות: "הם נשרפו בקלות, מערכות הדלק והשמן לא היו מוגנות בצורה יעילה, והצוות נהרג עקב חוסר הכשרה". גודריאן ציין גם שכוח האש והשריון הקדמי היו טובים. בעת שרבים מהפנתרים אשר השתתפו בקורסק נהרסו או סבלו מבעיות טכניות, רק מספר קטן הושבתו לצמיתות, והטנקים בכל זאת השיגו הצלחה כשהשמידו 263 טנקים סובייטים. אף על פי ששריונו הקדמי של הטנק היה דק יותר משל טנק הטיגר, הוא הוכח כיעיל ביותר מול הפגזים הסובייטים.

אחרי קורסק, הטנקים שהתקלקלו תוקנו והבעיות נפתרו. מאוחר יותר ב-1943 ובמהלך 1944 הופיעו פנתרים במספרים הולכים וגדלים בחזית הסובייטית-גרמנית. עד יוני 1944, היוו טנקי הפנתר כמחצית מכוח השריון הגרמני במזרח ובמערב.

צריחי הפנתר שהוסרו מטנקים מושבתים, הותקנו על ביצורים קבועים. הצריחים הותקנו על עמדות בטון ("מבנה פנתר סימן 3") או על קופסאות פלדה מרותכות ("מבנה פנתר סימן 1"), אשר אחסנו תחמושת וציוד לחימה בסמוך למגורי הצוותים. עמדות מסוג זה נבנו בביצורי החומה האטלנטית, בקו זיגפריד, בקו הגותי, בקו היטלר ובמזרח (כ-12 בברלין). בסך הכל הותקנו 268 צריחים עד ה-26 במרץ 1945.

גדוד פנתר – 1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיקוד גדודי (מורכב ממחלקת סיור ותקשורת)
  • מחלקת קשר – 3 טנקי פנתר סוג SdKfz.267/268
  • מחלקת סיור – 5 טנקי פנתר
  • פלוגה ראשונה – 22 טנקי פנתר
  • מפקדת הפלוגה – 2 טנקי פנתר
  • מחלקה ראשונה – 5 טנקי פנתר
  • מחלקה שנייה – 5 טנקי פנתר
  • מחלקה שלישית – 5 טנקי פנתר
  • מחלקה רביעית – 5 טנקי פנתר
  • פלוגה שנייה – 22 טנקי פנתר
  • פלוגה שלישית – 22 טנקי פנתר
  • פלוגה רביעית – 22 טנקי פנתר
  • מחלקת חימוש – 2 טנקי פנתר, דגם חילוץ

בין השנים 1943 ל-1945, מספר הטנקים בפלוגה הלך ופחת עקב המחסור עד לכדי שינוי התקן ל-14 טנקים.

תגובת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובה הסובייטית למספר הגדול של טנקי הפנתר בחזיתם הייתה מהירה. ב-1943 הצבא האדום היה עדיין מצויד בטנקי T-34 בעלי תותח 76.2 מ"מ כפי שהיה ב-1941. תותח זה הוכח כבלתי יעיל כנגד השריון הקדמי של הפנתר, ופגיעה בפנתר הייתה אפשרית אך ורק תוך כדי איגוף, כשלעומתו הפנתר יכל לפגוע ישירות ממרחק רב ומכל זווית.

תוכניות בוצעו לשיפור ה-T-34 באמצעות החלפת התותח בתותח בקוטר 85 מ"מ (תותח נ"מ מדגם M1939 52-K). פגזי תותח זה היו מסוגלים לחדור את השריון הקדמי של פנתר ממרחק של 1000 מטר (מתותח 76.2 מ"מ ניתן היה לעשות זאת רק ממרחק של 100 מטר). אף על פי שטנק זה לא היה שווה ערך לפנתר, הוא הוכח כטוב יותר מאשר קודמו. בנוסף פותחו משחיתי טנקים SU-85 ו- SU-100. הצבא האדום ניצל את גודלו ויתרונו המספרי ונכנס למירוץ ייצור, כך שעד אמצע 1944 הכניס לשירות הרבה יותר טנקי T-34-85 מאשר הפנתרים של הגרמנים.

בשנים 1943 ו-1944 יכל הפנתר להשמיד כל טנק של בעלות הברית בטווח של 2,000 מטר, כשהחיילים דיווחו על 90 אחוזי הצלחה בפגיעה בטווחים של עד 1000 מטר.

תגובת בעלות הברית לא הייתה עקבית. הפנתר לא הוצב בחזית המערבית, לפחות עד 1944 באנציו, בה נמצאו בכמות קטנה. הפנתר נחשב על ידי בעלות הברית כעוד טנק כבד שלא ייבנה במספרים גדולים. בעקבות זאת החל הצבא האמריקאי את הפלישה לנורמנדי בציפייה להתמודדות עם מספר גדול של טנקי פאנצר סימן 4. במציאות כחצי מהטנקים בנורמנדי היו פנתרים, ותותחי ה-75 מ"מ של טנקי השרמן כשלו ביכולת הפגיעה בשריון הקדמי.

הכוחות האמריקאים הגיבו בסופו של דבר באמצעות מספר גדול של טנקי שרמן 76 מ"מ, משמידי טנקים 90 מ"מ, וטנקי M26 פרשינג. למרות כל זאת, היה קושי רב לפגוע בשריונו הקדמי של הפנתר.

כוחות בריטיים הגיבו באמצעות תותח Ordnance QF 17 pounder על טנקי השרמן. ב-1945 הכניסו לשירות את טנקי הקומט.

הפנתר נשאר טנק גרמני עיקרי עד לסוף המלחמה. גרסאות מאוחרות יותר של הפאנצר סימן 4 עם תותחים ארוכים 7.5 cm KwK 40 היו זולות יותר לייצור, ואמינות יותר וייצורם נמשך במקביל לייצור הפנתר.

בקרב הארדנים הגרמנים הסוו מספר פנתרים כדי שיראו כמשחיתי טנקים מסוג M10 וולברין באמצעות ריתוך לוחות נוספים. פעולה זו זוהתה על ידי האמריקאים, והטנקים הושמדו.

פנתרים שנתפסו על ידי הצבא האדום ובעלות הברית סופחו לכוח הלוחם במהלך המלחמה. הסובייטים תפסו מספר פנתרים באביב 1945 בסיור ליד ורשה.

מספר קטן של פנתרים שבויים נכנס לשירות על ידי הבריטים. 3 פנתרים שימשו את המורדים במרד ורשה 1944. מעט נתפסו והופעלו על ידי תנועת ההתנגדות הצרפתית ב-1944. וב-30 באוגוסט 1944, שני טנקים הושמדו בלחימה באזור רואן על ידי טנקי טיגר של SS PzAbt 102.

המשך פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצוגת פנתר סימן 2 ב"מוזיאון חיל הפרשים והשריון ע"ש פטון"

עבודת התכנון של הפנתר סימן 2 החלה בפברואר 1943. המטרה העיקרית הייתה אבטחת מקסימום תחלופת חלקים עם הטנק הכבד טיגר סימן 2 כדי לפשט את תהליך הייצור. לפנתר סימן 2 היה גוף דומה לטנק הטיגר ושיתף גם כן גלגלים, זחלים, מתלים ובלמים. החלק השונה ביניהם היה שריון התותח, אשר הפך קטן יותר.

פרויקט פנתר סימן 2 לא הצליח להתקדם מעבר לשלדה אחת, אשר מוצגת במוזיאון פטון. ההבדלים המשמעותיים האחרים בין הפנתר הראשון ופנתר סימן 2 היו התמסורת והשריון ההגנתי. הצריח היה זהה בשני הדגמים. הפנתר סימן 2 תוכנן עם תותח 75 מ"מ KwK L/70. תותח 88 מ"מ KwK L/71 לא נכנס לפיתוח מאחר שהפרויקט הופסק. מאוחר יותר במלחמה, במרץ 1944, העבודה החלה שוב על צריח הפנתר עם התקדמות קטנה.

מהלך זה הוביל לפיתוח ה"שמלטורם" (צריח צר). באוגוסט ה"פרשוסטורם" (צריח ניסיוני) הושלם. צריחים אלו הותקנו על גבי שלדות הפנתר הרגיל. לשמלטורם היה שריון עבה יותר, מד טווח סריאוסקופי מובנה, ויכולת לשאת את תותח ה-88 מ"מ KwK L/71. כמו כן שקל גם פחות מאשר הצריח המקורי. דגם של הצריח מוצג במוזיאון הטנקים בוושינגטון.

באותה תקופה, פיתוח טנק הפנתר הוביל לייצור דגם ה-Ausf. F ב-1945. נקודות המפתח לדגם זה היו ה"שמלטורם" החדש, בעל השריון ההגנתי המשופר וגג גוף קדמי מורחב אשר היה גם כן עבה יותר. מספר גופי דגמי Ausf. F יוצרו על ידי דיימלר-בנץ ורורסטל-הטינגן עבודות פלדה. בכל אופן אין עדות שדגם Ausf F מושלם הוכנס לשירות לפני תום המלחמה.

כדי להבהיר את שנכתב, דגם הפנתר Ausf. F אינו הפנתר סימן 2, אשר היה פיתוח חדש לחלוטין עם שלדה כבדה יותר.

פיתוחים מבוססי שלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "יאגדפנתר" – משחית טנקים כבד עם תותח 88 מ"מ L/71
  • "פנתר בפלספאנצר" – טנק פיקוד הכולל ציוד רדיו נוסף
  • "פנתר באובכטונגספאנצר" – טנק תצפית להכוונת ארטילריה; בעל תותח דמה; חמוש בשני מקלעים MG 34
  • "ברגפנתר" – כלי שחזור ותיקון משוריין

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור לפי דגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם יצרן תאריך כמות מספרי שלדה
D מאן, דיימלר-בנץ, משיננפבריק נידרזאשזן-הנובר והנשל 11/1943-9/1943 850 210001-210254
D מאן, דיימלר-בנץ, משיננפבריק נידרזאשזן-הנובר והנשל 1942-1943 250 211001-214000
A-2 מאן, דיימלר-בנץ, דימאג ומשיננפבריק נידרזאשזן-הנובר 8/1943-5/1944 2000, 2200 151001-160000
A-2 מאן, דיימלר-בנץ, דימאג והנשל 1943 210255-211000
G מאן, דיימלר-בנץ ומשיננפבריק נידרזאשזן-הנובר 3/1944-4/1945 2,950, 3,126, 3,400 120301-
G מאן, ומשיננפבריק נידרזאשזן-הנובר 1944-1945 124301-
F דיימלר-בנץ 1945 8 גופים תא 7
Pz Bef Wg 5/1943-2/1945 329 מוסבים
Pz Beob Wg 1944-1945 41 מוסבים

[3]

שימוש זר שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפנתר היה גם שימוש מחוץ לצבא הגרמני לאחר 1945. תכנונו לא השפיע רבות על התפתחות הטנקים שלאחר המלחמה.

במהלך המלחמה הכניס הצבא האדום לשירות מספר פנתרים שנתפסו. פנתרים אלו נצבעו מחדש בצבעי הצבא האדום כדי להימנע מתקריות ירי ידידותי. הצבא האדום עשה שימוש במספר פנתרים גם לאחר המלחמה.

פנתר אחד לפחות היה בשימוש (כינוי "קוקו") הצבא הבריטי.

שלושה פנתרים נתפסו על ידי המורדים הפולנים, אשר עשו בהם שימוש במרד ורשה. מספר מסוים גם כן היה בשימוש תנועת ההתנגדות הצרפתית בקרב באזור רואן ב-1944.

יפן רכשה פנתר דגם Ausf. D למטרות הנדסה הפוכה ב-1943. בכל אופן הטנק מעולם לא הגיע ליפן.‏[4]

לאחר המלחמה הצליחו הצרפתים לתקן 50 פנתרים, והכניסו אותם לשירות בצבא הצרפתי ביחידת 503e Régiment de Chars de Combat שהוצבה במורמלון לה גרנד. טנקים אלו נשארו בשירות עד 1950, והוחלפו בטנק ה-ARL 44.

אב טיפוס הטנק AMX 50 הצרפתי שלאחר המלחמה הושפע בעיקר מתכנון הפנתר, אבל מעולם לא נכנס לייצור סדרתי. הצרפתים גם כן החליפו את תותח ה-75 מ"מ KwK 42 L/70 בתותח 75 מ"מ DEFA ותותח CN75-50. תותח זה היה בשימוש צה"ל לשדרוג טנק הסופר שרמן M50.

שימושים נוספים שלאחר המלחמה היו בבולגריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ויוגוסלביה.

כלים ששרדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

28 פנתרים שרדו ממצב של הרס מוחלט ועד שחזור מלא. 4 פנתרים נשמרים בארבעה מוזיאונים: מוזיאון הטנקים קובינקה ברוסיה, מוזיאון דה בלינד בצרפת, מוזיאון ה"דויטשז פאנצרמוזיאום" במונסטר, גרמניה ומוזיאון ה"ורטשנישה סטודיינסמלונג" בקובלנץ, גרמניה.

שני פנתרים נוספים שוחזרו על ידי אספנים פרטיים באנגליה (קווין וויטקרופט) ובארצות הברית (ג'אק ליטלפילד).

פנתר Ausf. D ייחודי מוצג בפארק ווילהלמינה בברדה שבהולנד. הטנק שוחזר בין השנים 2004-2005 לתצוגה סטטית על ידי קווין וויטקרופט בתמורה לרכיבים.

הפנתר בתצוגת פאנצרמוזיאום טון, שווייץ מוצג כ- Ausf. D/G משולב, עם גוף D וצריח G. שאלות רבות עלו סביב כלי זה. לצריח של הטנק הוחלף חלק בשריון של דגם Ausf. G, בלי חלקים לתצפית תותחנים או מגל"ד משותף ציר. יציאת האקדח האחורית בצריח מצביעה על דגם Ausf. A או דגם Ausf G. הגוף עם האותיות MG שייך לדגם Ausf. D או דגם Ausf. A. לא ניתן להעריך כמה דגמים משולבים כדוגמת דגם זה יוצרו.

בינואר 2008, פנתר Ausf. A משוחזר חלקית הוצג בגלריית לברטון במוזיאון המלחמה הקנדי. הפנתר נתרם למוזיאון על ידי CFB בורדן, אשר רכשו אותו לכבוד חגיגות V-E מאי 1945. הטנק היה שנתיים בתהליכי שחזור לפני הצגתו הראשונה לקהל.‏[5]

מפרט מורחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 5
  • משקל קרב: דגם A 45.5 טון, דגם B 43 טון, דגם G 44.8 טון
  • מידות
    • אורך (כולל תותח): 8.66 מטר
    • אורך (ללא תותח): 6.87 מטר
    • רוחב: 3.27 מטר, 3.42 מטר עם לוחות חצאית
    • גובה: 2.99 מטר
    • מהירות: 55 קמ"ש, ב-3000 סל"ד (46 קמ"ש ב-2500 סל"ד)
    • טווח: 200 ק"מ
  • מזקו"ם
    • רוחב זחל: 660 מ"מ
    • אורך מגע עם הקרקע: 3.92 מטר
    • 86 חוליות
    • לחץ: 0.88 ק"ג/סמ"ר
    • שמונה גלגלי מרכוב ("בוגים") מדורגים בכל צד
  • מנוע: מייבאך HL 230 P30
    • סוג מנוע: V-12, ארבע פעימות
    • כוח: 700 PS ב-3000 סל"ד, 600 PS ב-2500 סל"ד
    • אוקטן דלק: 74
    • צריכת דלק: 3.51 ליטר/ק"מ
    • כמות דלק: 720 ליטר
  • תמסורת: ZF AK 7-200
    • סוג: תיבת הילוכים ידנית, "סינכרו" (Synchromesh, (אנ')).
    • מצמד ראשי: Fichtel & Sachs LAG 3/70H
  • חימוש
    • תותח ראשי: 7.5 ס"מ Kwk 42 L/70
    • 79/82 פגזים (תלוי בדגם) מסוגים נפיץ, ושני סוגי ח"ש.
    • מהירות לוע מרבית: 1,120 מטר/שנייה
    • טעינה: חצי אוטומטית
    • צידוד צריח: 360°. מהירות צידוד: 24° לשנייה
    • הגבהה: 18°. הנמכה: 8°
    • סוגי תותחים: דגמים A ו-G: TZF 12a, ודגם D: Leitz TZF 12
  • כוונת תותח ראשית
    • הגדלה: 5x/2.5x
    • שדה ראיה: 28°/14°
  • שריון
    • תובה, מלפנים: חלק תחתון 60 מ"מ בשיפוע 35°, חלק עליון 80 מ"מ בשיפוע 35°
    • תובה, צדדים: חלק תחתון 40 מ"מ בשיפוע 90°, חלק עליון 40 מ"מ בשיפוע 50°
    • תובה, מאחור: 40 מ"מ בשיפוע 60°
    • צריח, מלפנים: בין 80 ל-110 מ"מ בשיפוע של 78° או 80° (תלוי בדגם)
    • צריח, צדדים: 45 מ"מ בשיפוע 65°
    • צריח, מאחור: 40 מ"מ, שיפוע 65°
    • תקרת צריח: 15-30 מ"מ (תלוי בדגם) בשיפוע 5°
    • מגן התותח: 120 מ"מ, מעוגל.

(כל השיפועים ביחס לאופק).

סכימה לפירוט עובי ושיפועי השריון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תותח 75 מ"מ באורך של 70 קליברים, 5.25 מטר
  2. ^ בטנק הטיגר 1 הותקן תותח 88 מ"מ KwK 36‏ L/56, בעל אורך קנה של 4.93 מ' (56 קליברים).
  3. ^ 3.0 3.1 Panzerkampfwagen V, Panther, SdKfz 171, World War II Vehicles
  4. ^ Zaloga, Steven J. Japanese Tanks 1939-45 ISBN 9781846030918
  5. ^ German invasion, Ottawa Citizen