יוסי שריד

יוסי שריד
תאריך לידה	24 באוקטובר 1940
ממשלות	25, 26, 28
כנסות	8 - 16
סיעה	המערך, ר"צ, מרצ, מרצ-יחד
תפקידים בולטים	יושב ראש מפלגת מרצ שר החינוך שר לאיכות הסביבה ראש האופוזיציה

יוסי שריד (נולד ב-24 באוקטובר 1940) הוא פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט סופר ומשורר ישראלי. שריד היה חבר הכנסת במפלגת העבודה, ברצ ובמרצ. הוא היה חבר ב-9 כנסות ושר בשלוש ממשלות.

שריד היה פרלמנטר מוכר במשך עשרות שנים, ושימש כשר החינוך למשך שנה (1999-2000) בממשלת ישראל העשרים ושמונה בראשות אהוד ברק. נודע בעמדותיו היוניות בפוליטיקה הישראלית. פעל רבות לקידום תהליך השלום לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומאבק נגד כפייה דתית.

משפחתו וחיים אישיים

שריד נולד ברחובות בשם יוסף שניידר ליעקב שריד (שניידר), שהיה חבר מפא"י וכיהן כמנכ"ל משרד החינוך. אמו דובה לבית גרובר. אחותה סוניה הייתה אשתו של ברל רפטור. אביו שינה את שם משפחתו לשריד אחרי שנודע לו שכל בני משפחתו נספו בשואה. מאוחר יותר התברר לו שלא כל בני משפחתו נספו ועדיין נשארו בני משפחה עם השם שניידר, אך לא שינה את שמו בחזרה.

שריד נשוי לדורית - בתו של פרופסור בן ציון ורבין, שעמד במשך שנים בראש מחלקת ילדים ב' בבית החולים הדסה בתל אביב. לזוג שלושה ילדים והם גרים בתל אביב. בנם, ישי שריד, הנשוי לרחל, בתה של יעל דיין, הוא עורך דין וסופר.

שריד הוא מעשן כרוני ונוהג לספר כי התחיל לעשן בעקבות ישיבה של ועדת החוץ והביטחון באחד המוצבים הצפוניים באמצע מלחמת לבנון, כאשר הבין שלא מדובר במבצע מוגבל אלא במלחמה שתגרור את ישראל להישאר בדרום לבנון שנים רבות.

באוגוסט 2004 עבר ניתוח להסרת גידול שפיר מראשו, שהסתיים בהחלמה מהירה ובחזרה לתפקוד מלא. את החודש שלאחר הניתוח הקדיש לכתיבת ספר אוטוביוגרפי חושפני, "זה הניתוח שלי", המתחיל בחוויותיו בניתוח זה וגולש לאירועים ממהלך חייו. "מי יחליף אותי כאשר אני אתחלף? אינני מבחין ביותר מדי מועמדים", תוהה שריד בספר.

שריד בעל תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה מבית הספר החדש (ניו סקול) למחקר חברתי שבארצות הברית.

שירת בצה"ל בחיל התותחנים והיה כתב צבאי בביטאון "מחנה-גדנ"ע". בשירות המילואים קיבל דרגות ייצוג ושימש קצין קישור לאו"ם בסיני‏ . במהלך שהות צה"ל בלבנון התנדב לשרת כנהג.‏

קריירה פוליטית

מפא"י, המערך ומפלגת העבודה

שריד היה יועצו של פנחס ספיר והעריץ אותו בזכות אישיותו, פועלו ודעותיו ואותו כינה "גדול בנאי הציונות". כיהן כדובר מפא"י בשנים 1964–1966. בגיל 24 מונה ליועצו של ראש הממשלה לוי אשכול. בתפקיד זה עבד כשמונה חודשים עד ש"תש כוחו" כדבריו והתפטר.

לגולדה מאיר רחש איבה, והוא מביע אותה בפומבי עד היום. הוא רואה בה ובמדיניותה "אם כל חטאת" בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואף מאשים אותה בהתנהגות לא הולמת במנגנון המפלגתי של מפא"י. בשנת 1974 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך, וכיהן בכנסת תשע קדנציות עד שנת 2006. במקביל שימש מורה לאזרחות בקריית שמונה ובשדרות.

שריד שימש חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ברציפות מהכנסת התשיעית ועד הכנסת ה-16 (למעט הכנסת ה-15, שבה שימש כמשקיף בוועדה). במסגרת זו, היה בדרך כלל חבר בתת-הוועדה לענייני השירותים החשאיים, ונחשב לשותף סוד לראשי השירותים.

בשנים 1977–1984, כאשר המערך ובתוכו מפ"ם ומפלגת העבודה היו באופוזיציה לממשלות הליכוד של מנחם בגין ושל יצחק שמיר, היה שריד בין הבולטים שבדוברי המפלגה, והוביל קו שמאלי שדגל במשא ומתן לפשרה טריטוריאלית וקרא להקמת מדינה פלסטינית.^{[דרוש מקור]}

שריד בלט בייחוד בכך שהיה בין ראשוני המתנגדים למלחמת לבנון, וזאת בשעה שרבים ממפלגתו (ובהם יצחק רבין) סברו כי כל עוד הכוחות נמצאים בשטח, אין מקום לביקורת על המלחמה, ושיש לשמור את ביקורת זו לאחר הקרבות. שריד היה היחיד מבין חברי הכנסת של המערך שבהצבעה בכנסת לא תמך במלחמת לבנון, אלא נמנע מהצבעה. דעות אלו גרמו לשריד להיתפס כאיש שמאל קיצוני שמעורר אנטגוניזם בקרב אנשי ימין. למרות דעותיו על מלחמת לבנון התנדב שריד למילואים לליווי שיירות בלבנון, בין השאר כדי להיאבק באמצעות דוגמה אישית בתנועות הסרבנות לשירות. כעבור שנים, באינתיפאדת אל-אקצה, דעותיו נגד הסרבנות התרככו.‏

רצ ומרצ

בכנסת ה-11 (1984) פרש שריד מהמערך למפלגת רצ בראשות שולמית אלוני בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית עם הליכוד ועם החרדים, מהלך אליו התנגד בחריפות. במקביל פרשה מפ"ם מהמערך מאותן סיבות. ברצ שריד היה מעין סמן ימני: הוא התנגד לסרבנות, להכנסת תמיכה בחלוקת ירושלים למצע ולקריאה לפירוז מנשק גרעיני. בין שריד לאלוני היו לא מעט חיכוכים.

שריד פעל במסגרת תנועת רצ בכנסת ה-12, ויחסיו האישיים הטובים עם מנהיג מפ"ם, יאיר צבן, ומנהיג שינוי, אמנון רובינשטיין, תרמו לאיחוד התנועות ולהקמת מרצ. בבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ב-1992 מוקם שריד כחלק מהסכם בין המפלגות במקום הרביעי, והיה יושב ראש הסיעה בכנסת.

עם הקמת ממשלת רבין השנייה לא מונה שריד לתפקיד שר בממשלה, שכן שלושת המקומות שהוקצו למרצ בממשלה במסגרת ההסכם הקואליציוני הובטחו למנהיגי שלוש מפלגות האיחוד - שולמית אלוני, מקימת רצ ומנהיגתה ההיסטורית, יאיר צבן ממפ"ם ואמנון רובינשטיין משינוי. שריד היה ממורמר על כך מאוד ואמר כי "הפקירו אותו בשטח", ואכן ב-27 בדצמבר 1992, כחצי שנה לאחר הקמת הממשלה, מונה שריד לשר לאיכות הסביבה בממשלת רבין והמשיך בתפקידו גם אחרי רצח רבין. בתפקיד זה פעל להרחבת סמכויות המשרד, הגדיל את תקציבו, יזם חקיקת חוקים רבים, הגדיל את האכיפה על מזהמים, יצר קשרי עבודה עם משלחות בינלאומיות בתחום ואף יזם יחד עם משרד החינוך את "שנת איכות הסביבה" במערכת החינוך הממלכתית. בשנת 1994, בשעה שהיה השר לאיכות הסביבה, עמד בראש משלחת סיוע ישראלית לרואנדה בעקבות רצח העם שבוצע בה.

בממשלת רבין היה בין התומכים בהסכמי אוסלו ובקידום נושאים חברתיים. במסגרת חברותו בממשלה חלה התקרבות גדולה בינו לבין יצחק רבין, לאחר תקופה רווית מתחים בין השניים. בעת הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו קבע כי ההסכם הוא "הישג מרשים לביטחון" וחזה "מזרח תיכון חדש".

לאחר רצח רבין התבטא בחריפות יוצאת דופן נגד מנהיגי הימין ופעילות הימין הקיצוני, בין השאר טען כי הדמעות שהם מזילים הן "דמעות תנין" וקרא להוציא מחוץ לחוק ארגוני ימין קיצוני. זמן קצר לפני הרצח‏‏‏‏ ניסה אוהד ברט, מדריך בבני עקיבא, לדרדר את מכוניתו של יוסי שריד לתהום על ידי נגיחות חוזרות ונשנות‏‏.

בעת המשבר בקואליציה, כאשר שולמית אלוני נאלצה לפרוש ממשרד החינוך בלחץ ש"ס, התגלע עימות חריף בינה לבין שריד והיא האשימה אותו כי הוא חותר תחתיה. בתחילת 1996 החליף שריד את אלוני בהנהגת מרצ, שאיבדה שלושה מנדטים בבחירות שבאו לאחר מכן וירדה ל-9 מנדטים. הוא כיהן כיושב ראש המפלגה עד ינואר 2003. בתפקיד זה איחד את רצ עם מפ"ם ועם חלק משינוי בראשות אמנון רובינשטיין למפלגה אחת שהחליפה את המסגרת פרלמנטרית משותפת.

בבחירות לכנסת ה-15 זכתה מרצ ב-10 מנדטים, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני מונה שריד לשר החינוך בממשלת ברק. בזמן כהונתו כשר החינוך החליט על הקמת ועדת וינוגרד לבחינת שכר הלימודים בהשכלה הגבוהה. הוועדה לבסוף קבעה כי יש להפחית את שכר הלימוד ב-50%. במרץ 2000 הודיע שריד במסיבת עיתונאים על כוונת משרדו להכניס שני שירים של מחמוד דרויש לתוכנית הלימודים בספרות עברית במסגרת בחירת המורה. הדבר עורר סערה וחברי הכנסת מהימין מחו על הכללת שירים של לאומן פלסטיני בתוכנית החינוך היהודית, וזאת אף על פי שהשירים שנבחרו לא היו בעלי אופי לאומני ולא עסקו כלל בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם הגישו הצעת אי אמון, וזו נדחתה.

על הסכמתו לשבת בממשלה עם ש"ס, בניגוד להבטחתו (שאמנם הושמעה לאחר תום מערכת הבחירות) 'read my lips - מרצ לא תשב עם ש"ס', חטף קיתונות של רותחין הן מתוך המפלגה, מציבור בוחריו וגם ממנהיג מפלגת שינוי, יוסף לפיד. שריד היה בין הבולטים מהפוליטיקאים החילוניים במאבק נגד כפייה דתית, הזרמת כספים לישיבות ואי גיוס חרדים לצה"ל. עם השנים פעילותו בתחום דעכה במידת מה.

משהועלה רעיון הנסיגה החד-צדדית מלבנון הביע ממנו שריד הסתייגות בתחילה. במקומה הוא שאף להסכם שלום עם סוריה שיכלול את החזרת רמת הגולן. לאחר כשנה בממשלת ברק פרשה מרצ בהנהגת שריד מהממשלה בעקבות סכסוך ממושך בין שריד לבין סגנו מטעם ש"ס במשרד החינוך, משולם נהרי, אשר היה הד לעימות המתמשך בין מרצ וש"ס, במסגרתו כינה הרב עובדיה יוסף את שריד "המן הרשע". הסכסוך נסב סביב כספים מחוץ למסגרת התקצוב הרגיל שהובטחו למערכת החינוך של ש"ס במסגרת הסכמים קואליציונים.

אף על פי שמרצ לא נהגה כאופוזיציה לממשלת ברק והוסיפה לתמוך בה ולהעניק רשת ביטחון מחוץ לממשלה, פרישתה מן הממשלה סימנה אבן דרך בדרכה של ממשלה זו אל הקריסה המהירה שהייתה מנת חלקה. אנשי שמאל רבים ביקרו את שריד על שהעדיף את העקרון הצר שהוביל אותו בסכסוך עם נהרי על קידום השלום. לדעתם מהלכי השלום הנועזים של ממשלת ברק הצדיקו תמיכה רצינית של מרצ וויתורים משמעותיים לחרדים. מספר ראשי ערי פיתוח, חלקם מהליכוד, הפצירו בשריד שלא לפרוש. בפגישה עמו הודו לו על תשומת הלב המיוחדת ועל התקציבים שהעניק כשר החינוך למערכות החינוך בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה, וטענו כי בתקופתו התקדמה מאוד מערכת החינוך ביישובם.

בשלהי ממשלת ברק היה שריד שותף לשיחות טאבה, שהסתיימו בלא הסכם ולא מנעו את התמשכות האינתיפאדה השנייה. בשיחות תמך שריד בוויתור על ריבונות ישראל על הר הבית בתמורה לוויתור פלסטיני על זכות השיבה.

בשנת 2001, לאחר ניצחון אריאל שרון בבחירות הישירות לראשות הממשלה והצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות, הפך שריד לראש האופוזיציה. בכנסת זו תקף שריד בחריפות רבה את ממשלת שרון ואת נכונתה של מפלגת העבודה, שאותה כינה הליכוד ב', לשבת בממשלה אחת עם הימין והחרדים. הוא התנגד למדיניות החיסולים, לקיצוצים בתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה ולמבצע חומת מגן, גם אחרי 130 ההרוגים בפיגועי הטרור של חודש מרץ 2002. שריד ניבא שהמבצע רק יעצים את הפיגועים. תחילה תמך בצורה מאופקת בהקמת גדר הפרדה על הקו הירוק, אך משהתחילה הממשלה להקים את גדר ההפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית התנגד אליה בחריפות.

במהלך כהונתו כיו"ר המפלגה יזם שריד את הצטרפותה של הבחירה הדמוקרטית בראשות ח"כ רומן ברונפמן אל מרצ, מתוך רצון למשוך עולים חדשים למפלגה. הוא גם יזם את שיבוצם של יוסי ביילין ושל יעל דיין חברי תנועת שח"ר במקומות ה-11 וה-12 ברשימה מאוחדת, לאחר שלא הצליחו להיבחר למקום ריאלי בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, בטענה כי "אין אנו יכולים לתת יד לחיסול הפוליטי של ביילין ודיין".

לאחר קבלת תוצאות מדגם הבחירות בבחירות 2003, בהן איבדה מרצ 40% מגודלה וירדה ל-6 מנדטים, התפטר שריד מתפקידו כיו"ר המפלגה אך נשאר כחבר הכנסת. את האשמה העיקרית למפלת השמאל בבחירות תלה יוסי שריד ביאסר ערפאת, שהתנהגותו גרמה לישראלים לאובדן האמונה בסיכוי לשלום. בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

מפלגת יחד

שריד וביילין

לאחר ההפסד הצורב בבחירות בשנת 2003, התאחדה מרצ עם תנועת שח"ר בראשות יוסי ביילין ויעל דיין, על מנת להקים את מפלגת יחד. מלבד ביילין ויעל דיין, אף אחד מיוני העבודה לא הצטרף למפלגה. למרות שמועות רבות והצעות משני המועמדים, שריד נשאר נייטרלי בבחירות לראשות יח"ד בין ח"כ רן כהן לד"ר יוסי ביילין, אך השאיר לעצמו פתח להשתתף בבחירות שיערכו ב-2006 (לפני הבחירות לכנסת).

בתקופה זו, התמקד שריד בעיקר בפובליציסטיקה (בעיתון "הארץ") ובשליחת ביקורות ארסיות ושנונות בממשלה בכלל, בשינוי ובמנהיגה לפיד, ובראש הממשלה שרון על הסתבכויותיו בחשדות לשחיתות. למרות זאת, את עיקר הביקורת הפנה כלפי המתנחלים ומדיניות ישראל בשטחים. ב-2 בדצמבר 2005 הודיע שריד על פרישה מהחיים הפוליטיים‏‏‏‏ .

פובליציסטיקה, שירה וספרות

כעיתונאי עבד שריד ככתב ב"דבר" וכקריין בקול ישראל. עם פרישתו מהנהגת מרצ, החל להקדיש חלק מזמנו לכתיבת שירה וסיפורת. הוא פרסם קובצי שירים, ומפרסם שירים מפרי עטו בעיתונים ובכתבי-עת.

בשנים 2007–2009 כיהן כיו"ר חבר השופטים של פרס ספיר. בשנה השלישית לכהונתו, בעקבות הענקת הפרס לספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו, הואשם שריד בניגוד עניינים, משום שהספר יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", שבה יצאו לאור גם מרבית ספריו של שריד, והוא דודהּ של עורכת הספר, רנה ורבין (בת אחיה של אשתו).‏‏. בעקבות טענות אלה החליטה הנהלת מפעל הפיס לבטל את הליך בחירת הפרס, החלטה שספגה ביקורת אף היא.‏ שריד תקף את המאשימים בכך שהעובדה שפרסם ספריו ב"ידיעות ספרים" ותפקיד אחייניתו היה ידוע לכל, וציין: "עכשיו, בעין הסערה ובמחשבה לאחור, אני כבר יודע בבירור מה היה לי לרועץ: ביטחוני העצמי הוא שהיה. כל כך הייתי בטוח בניקיון דעתי, עד שלא ראיתי את תור הממתינים להזדמנות, שנים רבות הם חיכו לה. סוף סוף מצאנו משהו בגנותו של הצדיק הידוע, שמטיף מוסר לכל העולם. לתומי הנחתי מבלי דעת ומשים, ש-40 שנה בחיים הציבוריים מעניקות אשראי כלשהו בבנק האמינות והאמון".‏‏

לאחר פרישתו מהכנסת החל לפרסם טור פובליציסטיקה ב"הארץ", שבו הוא מותח ביקורת על אירועים ואישים בחברה הישראלית. לאחר בחירתו של משה פייגלין לרשימת הליכוד לכנסת, כתב שריד בטורו: "הגיע הזמן להשתחרר מכבלי הפוליטיקלי-קורקט, ולקרוא לאנשים האלה - פייגלין וגרוריו - בשמם המפורש. הם לא "קיצונים", הם פשיסטים לפי כל הגדרה מקובלת, ואלמלא נולדו שלא באשמתם לאם יהודייה, הם היו גם אנטישמים ארורים" ‏‏. ב-15 בפברואר 2013 כתב שריד מאמר התוקף את ההתערבות לכאורה של קבוצות לחץ יהודיות במינויו של צ'אק הייגל: "לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון; סירבו לרקד למנגינת חליל עלי גבעה אי שם, שאינה גבעת הקפיטול."‏ בעקבות המאמר הואשם שריד בהצדקת האנטישמיות ובהצגת מסולפת של העובדות.‏

ספריו

• ‫פגישה במקום אחר : שירים ; ‫מחברות לספרות, 1961.
• זה הניתוח שלי, ידיעות ספרים, 2004. ‬
• ‫שירים : 2003-2005, עריכה: דן מירון, ‫ידיעות ספרים, 2005. ‬
• ‫פפיצ’ק : הוא לא ידע את שמו, עריכה: אילנה דנון, ידיעות ספרים, 2006.‬
• לפיכך נתכנסנו, ידיעות ספרים, 2008.
• שירים אחרי, הוצאת אבן חושן, 2010.

הערכה, ביקורת ועימותים

שריד נודע בכושרו הרטורי, שהתבטא בנאומיו בכנסת ובראיונותיו הרבים בכלי התקשורת. בהקשר זה העיד על עצמו:

	במרוצת השנים, ועוד באישורו של מנחם בגין, קניתי לעצמי שם של הנואם היותר מוכשר בבית-המחוקקים. כאשר הייתי עולה לנאום כאחד משני חברי-הכנסת היותר צעירים בימים ההם, היה מנחם בגין, גדול הנואמים, מדרבן את חבריו להיכנס למליאה כדי לשמוע את יוסי, שחשוב לשמוע אותו גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן.

בעקבות התבטאויותיו על הסכסוך הישראלי-ערבי והפולמוס החילוני-דתי, קיבל שריד איומים על חייו מצד אנשי ימין קיצוני ומצד גורמים במגזר החרדי משלב מוקדם מאוד של הקריירה הפוליטית שלו^{[דרוש מקור]}. כתוצאה מכך קיבל אבטחה צמודה משב"כ גם כאשר לא כיהן בתפקידים מינסטריאליים.

שריד נקלע לשורה של עימותים עם חברים לדרך במהלך הקריירה הפוליטית שלו: פרישה מהמערך, עימות מתוקשר עם מייסדת ומנהיגת מרצ שולמית אלוני, וסכסוך בנוגע לסמכויותיו של סגן שר החינוך מטעם ש"ס משולם נהרי, שהוביל את מרצ לפרישה מממשלת ברק.

יוסי שריד נקלע גם לסכסוך עם העיתונאי יאיר קוטלר והסתבך בתביעת דיבה בגלל לשונו. שריד הפסיד במשפט וחויב לפרסם התנצלות ולשלם 50,000 ש"ח פיצויים‏. הפרשה זכתה להד תקשורתי נמוך אך דווחה בהרחבה בתקשורת הימנית והחרדית.

לקריאה נוספת

• שייקה בן-פורת, שיחות עם יוסי שריד, ספרית פועלים, 1997.

קישורים חיצוניים

• יוסי שריד, באתר הכנסת
• הישרדות - הבלוג של יוסי שריד באתר TheMarker Café
• יוסי שריד ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• יוסי שריד בלקסיקון הסופרים העברים בהווה
• שושנה ויג, שירה משחררת - ראיון עם יוסי שריד
• לוי-ברזילי ורד, אם שרון יכול, גם אני יכול, הארץ, 16 בפברואר 2002
• גבריאל מוקד, קולות מאוצר הזיכרון של "ישראל הקטנה", באתר הארץ
• יוסי שריד בערוץ האקדמי
• אורלי וילנאי פדרבוש וגיא מרוז, מספר A2459 - על הספר "פפיצ'ק", 1.5.2008, באתר ynet
• ענבל מלכה, "השואה לא הייתה מאורע חד פעמי" - על הספר "פפיצ'ק", 1.5.2008, באתר ynet
• אריק גלסנר, ביקורת על "לפיכך נתכנסנו", מעריב, 11 במאי 2008
• שבתאי קור, שריד אלטרנטיבי: ראיון עם יוסי שריד - הספר "לפיכך נתכנסנו", באתר nrg מעריב, 7 במאי 2008
• צור ארליך, לא ניצחתי, לא טעיתי: יוסי שריד עונה לשאלות מימין, ראיון שהופיע במקור ראשון ב-28.3.2008
• ח"כ יוסי שריד משוחח עם גולשים
• יוסי שריד, אני האיש שראה את סוף העולם, באתר הארץ, 19 בינואר 2010
• מיה סלע, יוסי שריד בלי חרטה ובלי געגועים, עכבר העיר, 25 באוגוסט 2010
• רן יגיל, שירה בציבור: יוסי שריד, באתר nrg מעריב, 5 בספטמבר 2010
• אלי הירש, על "שירים אחרי", 3.9.2010
• ארז שוייצר, דברים שבשירה בודק חוטים בגבו, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2010
• יוסי שריד, באתר "הספרייה" של "מרכז הספר והספריות בישראל"
• מאמרי יוסי שריד, באתר "נתן אלתרמן"
• יוסי שריד, באנתולוגיית "משוררים בני זמננו", באתר של נילי דגן

• שירים שפרסם בשנת 1961:
  • שלשה כוכבים, בטרם, דבר, 17 במרץ 1961
  • עד האחרון, אני מפחד, דבר, 2 ביוני 1961
  • הים זקן הבקר, כל היום התגודדו עננים, דבר, 22 בדצמבר 1961

הערות שוליים

הקודם: שולמית אלוני

יושב ראש מרצ

הבא: יוסי ביילין