פורטל:דואר ובולאות/קטעי ספרות/אוסף קטעים

אוסף קטעים

אוסף קטעי ספרות הנבחרים של פורטל דואר ובולאות

לעריכת הציטוטים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".

1

שְׁנֵי הַמִּכְתָּבִים נִשְׁלְחוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הַיּוֹם הָרְבִיעִי לַשָּׁבוּעַ, בּוֹ נִשְׁלָחִים הַמִּכְתָּבִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֵירוֹפָּה וּלְאַמֶּרִיקָה. וּמֵאָז – עוֹמְדִים שְׁנֵי הַיְלָדִים, חֶזֶק וּבֶזֶק, בְּכָל יוֹם חֲמִשִּׁי לַשָּׁבוּעַ, יוֹם בּוֹא הַדּוֹאַר מֵאֵירוֹפָּה וּמֵאַמֶּרִיקָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, עַל יַד בֵּית הַדּוֹאַר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי בִּירוּשָׁלַיִם, עוֹמְדִים וּמְצַפִּים לִיצִיאַת נוֹשְׂאֵי הַמִּכְתָּבִים, כְּשֶׁיַּלְקוּטֵיהֶם מְלֵאִים מִכְתָּבִים וְעִתּוֹנִים. הֵם עוֹמְדִים גַּם בִּסְעוֹר הָרוּחַ, גַּם בְּרֶדֶת הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ, גַּם בִּבְעוֹר קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ עַל רָאשֵׁיהֶם. שָׁעָה אֲרֻכָּה הֵם עוֹמְדִים, וּבְצֵאת נוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים שֶׁל רְחוֹבָם, הֵם נִטְפָּלִים אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִים בְּלֵב נִפְעָם: – הֲיֵשׁ לָנוּ מִכְתָּב? – לְמִי? – שׁוֹאֵל נוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים הַטָּרוּד, בְּקֹצֶר רוּחַ. – לָנוּ, לְחֶזֶק וּבֶזֶק, בְּנֵי הַמּוֹרֶה יִשְׂרָאֵל בֶּן פּוֹרָת מִיְּרוּשָׁלָיִם – עוֹנִים שְׁנֵי הַיְלָדִים בְּבַת-אַחַת וּבִנְשִׁימָה אַחַת. וְנוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים בּוֹדֵק בַּיַּלְקוּט. – אָיִן! הוּא מֵשִׁיב וְהולֵךְ. וּבֶזֶק הוֹלֵךְ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַרְפֶּה מִמֶּנּוּ וְכֻלּוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל תּוּגָה: – הֲגַם מֵאַמֶּרִיקָה אָיִן? – בְּוַדַּאי יָבוֹא בַּדּוֹאַר הַבָּא! – מְנַחֵם אוֹתָם נוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים. אָז יָשׁוּב בֶּזֶק אֶל חֶזֶק אָחִיו, וְהֵם הוֹלְכִים יַחַד הַבַּיְתָה, אֶל תּוֹךְ מַעֲמַקֵּי יְרוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה. הַדֶּרֶךְ קָשָׁה, מְלֵאָה אֲבָנִים, חַתְחַתִּים, מַעֲלוֹת, מוֹרְדוֹת. וְאוּלָם שְׁנֵי הָאַחִים מַחֲזִיקִים זֶה בָּזֶה וְהוֹלְכִים. הֵם נִפְעָמִים, נִכְלָמִים. נַפְשָׁם בְּקִרְבָּם הוֹמָה, וּבְלִבָּם מְנַקְּרָה שְׁאֵלָה: – מָתַי… יָבוֹאוּ כְּבָר הַמִּכְתָּבִים מֵאַמֶּרִיקָה וּמִוַרְשָׁה? מָתַי?… — חֶזֶק וּבֶזֶק, מאת: קדיש יהודה סילמן הסבר

בית הדואר המרכזי בירושלים דוור בשירות הדואר המנדטורי

הערות שוליים

2

בטרם בוקר באתי לעיר פונדעלאָווע אשר בגליל קירקירישאָק ואתיצב בבית הדואר. מהרתי למסור כתב מסעי ליד המשגיח כפעם בפעם ואחל פניו למהר לשלחני כי דברי נחוץ. ראיתי את פני המשגיח והנם זועפים וימת לבי בקרבי ויהי לאבן. נחשתי כי רעות בקרבו לעכבני בדרך ויום השבת ממשמש לבוא ועוד דרך רחוקה לפני. והנה אשר יגוֹרתי בא לי! המשגיח הפך את כתב מסעי וירא כה וכה והנה אין עליו רק חותם אחד! וימחה עיניו השכורות שֵנה בגב ידו – רק חותם אחד ואין שני! – “בעסקי נפשך אדוני נוסע – אמר בקול חודר לבי וכליותי – לא בעסקי המלך; לא אוכל תת-סוסים לאדוני”. – מדוע? – שאלתי אנכי בחפזון. – רבּו הנוסעים אמש עד למעלה; כל הסוסים הקצוּבים יצאו ולא שבו עוד; גם רצי המלך נושׂאי האגרות עוד לא עברו ורק סוסים מוכנים לשׂאת אותם עומדים בּאוּרוָה. – חמול נא עלי אדוני – שאגתי מנחמת לבי – אל נא תעצרני, כי נחפז אנכי לדרכי; עשׂה נא עמדי חסד והבה לי סוסים. – לא אוּכל לתת, אדוני, אין סוסים באורות. – הא לך עשרים פרוטות! הבה סוסים! – לא אוּכל. – הא לך שלשים, הא ארבעים, הא לך מחצית השקל, רק שלחני נא מהר. המשגיח החריש רגעים אחדים כמתבונן ואנכי שאפתי תקוה חדשה; אולם חיש שב וינע ראשו ימין ושׂמאל ויאמר: “לא אוּכל, כי מצוַת בעלת הבית עלי חזקה”. – איזה בעלת הבית? – המַחזקת את בית הדוהר הזה מאת הממשלה. – ומי היא? – יהודית היא! – ענה, – כי לא הכירני כי יהודי גם אני. יהודית! – חשבתי בלבי והתקוה שבה ותחייני – בת עמי ודתי היא, הלא היא תחוס עלי ולא תעכבני בדרך. – איה אפוא היא? – הרימותי קולי – הובילני אליה!”. — שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים, מאת: יהודה ליב גורדון הסבר

יהודה לייב גורדון

הערות שוליים

3

בתי-קפה הוא מבקר לעתים נדירות, לא כמנהגם של בני-ברלין; אף בתיאטרון ובקונצרטים רק בהזדמנויות יוצאת מן הכלל. ההתעסקות החביבה עליו ביותר היא “הפילטליסטיקה”, איסוף בולי-דואר משומשים. בזמן הראשון, כשראינו אותו אץ אל כל מעטפה, בודק את בוליה, מסירם מתוך זהירות רבה ושם אותם לתוך פנקס קטן מיוחד לכך – היינו חושבים זאת למעשה נערות; אחרי כן נתברר יותר ויותר שהוא מתמסר לענין מתוך יצר של אספן אמתי, ופניו היו נוהרות כאשר מצא איזה אכסמפלר חשוב. על אלבום הבולים שלו היתה גאותו, ובאיסוף זה המשיך לטפל עד יום מותו מתוך תשוקה מיוחדת. במרוצת הימים התברר, כי גם בחליפת-הבולים, הנהוגה בין הפילטליסטים, ידע להסתייע לפעמים לשם קשירת קשרים פוליטיים... קשרים אישיים אמיצים הוא קושר עם גרימשאו, מנהל מחלקת העבודה אשר בחבר הלאומים. עמו הוא נמצא בחליפות מכתבים זמן רב אחרי כן. שניהם “פילטליסטים”, מחליפים בולים ביניהם – ואגב החלפת הבולים הולכת וגוברת ההערצה האישית ההדדית. כאשר בא גרימשאו לאחר זמן לארץ וארלוזורוב אז באמריקה, שאלתו הראשונה היא: “היכן איש-המדינה הכשרוני והנפלא שנפגשתי עמו בג’ניבה”. — חַיִּים אַרְלוֹזוֹרוֹב, מאת: יצחק לופבן הסבר

חיים ארלוזורוב

הערות שוליים

4

“אני לא ראוי לחסד שלך, אני אפס אני,” אמר מַקסימוֹב בקול בוכים. “מוטב היה שתעשׂי חסד עם אנשים הדרושים יותר ממני.” “כל אחד דרוש, מַקסימוּשקה, ואיך אפשר לדעת מי דרוש יותר. הלוואי לא היה הפולני הזה קיים, אַליוֹשה, היום עלה על דעתו לחלות. הייתי אצלו. עכשיו בכוונה אשלח לו פשטידה, לא שלחתי קודם אבל מיטיָה האשים ששלחתי, אז עכשיו בכוונה אשלח, דווקא! הנה גם פֶניָה מביאה מכתב. כמובן, שוב מהפולנים, שוב מבקשים כסף!” ואכן שלח פאן מוּסיָלוֹביץ' מכתב ארוך, נמלץ ומנופח, כדרכו, ובו ביקש להלוות לו שלושה רובלים. למכתב צורפה קבלה והתחייבות לפרוע את החוב תוך שלושה חודשים, על הקבלה חתם גם פאן וְרוּבּלֶבסקי. מכתבים כאלה עם קבלות כאלה מ“הקודם” שלה כבר קיבלה גרושֶנקה הרבה. הדבר התחיל עם החלמתה, לפני שבועיים. היא ידעה, כי שני הפאנים לא באו לשאול לשלומה גם בימי מחלתה. המכתב הראשון שקיבלה גרוּשֶנקה היה ארוך, כתוב על גיליון־דואר בתבנית גדולה, חתום בטבעת־חותם משפחתית, מכתב סתום ונמלץ, ועל כן קראה גרוּשֶנקה את החצי והשליכה אותו בלי להבין דבר. אכן לא הייתה דעתה פנויה אז למכתבים. לאחר מכתב ראשון זה בא למחרת שני, ובו ביקש פאן מוּסיָלוֹביץ' להלוות לו אלפיים רובל למועד קצר ביותר. גרוּשֶנקה לא ענתה גם על מכתב זה. אחר כך באה סדרה של מכתבים, מכתב אחד ליום, כולם חשובים ונמלצים, אבל הסכום המבוקש בהם היה פוחת בהדרגה, הגיע למאה רובל, לעשׂרים וחמישה, לעשרה, ולבסוף קיבלה גרוּשֶנקה מכתב, שבו ביקשו שני הפאנים רובל אחד בלבד וצֵרפו קבלה שחתמו עליה שניהם. עתה התעוררו רחמיה של גרוּשֶנקה ועם הדמדומים הלכה אל הפּאן. מצאה את שני הפולנים שרויים בדלות נוראה, כמעט בעוני, ללא אוכל, ללא עצי־הסקה, ללא סיגריות, שקועים בחוב לבעלת־הבית. מאתיים הרובל שזכו בהם במוֹקרוֹיֶה מידי מיטיָה, נעלמו מהר. גרוּשֶנקה התפלאה כשקיבלו שני הפאנים את פניה בחשיבות יהירה ובהפגנת עצמאות, במירב הטקס המלווה נאומים מנופחים. גרוּשֶנקה צחקה ונתנה ל“קודם” שלה עשׂרה רובלים. אחר כך סיפרה זאת תוך צחוק גם למיטיָה, והוא לא קינא כלל. אלא שמאז נצמדו הפאנים אל גרוּשֶנקה, והפציצו אותה כל יום במכתבים ובקשות־כסף, והיא שלחה כל פעם קצת. — האחים קרמזוב, מאת: פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, תרגום: צבי ארד (מרוסית) הסבר

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי השחקנית הסלובקית אלווירה קראל בתפקיד גרוּשֶנקה במחזה האחים קרמזוב

הערות שוליים

5

אנו מקבּלים תכופות מכתבים מציונים, בלי שיהא מודבק עליהם בּוּל של הקרן הקיימת. זו הזנחה מזיקה מאד. אילו הרגלנו את עצמנו, כי מוטב לא לשלוח מכתב מלשלחו בלי בּוּל-התכלת, היתה ההכנסה ממכתבים נהפכת לאחד הסעיפים הבטוחים והקבועים בקופת הקרן הקיימת. כּלל זה יש להגשימו בכל המכתבים כולם, בלי יוצא מן הכלל, במכתבי-ידידים ואף במכתבי-אהבה, אל ציונים, אל יהודים-סתם ואל לא-יהודים, ולדרוש במפגיע, שכך יעשו כל הציונים, שאתם אתה מקיים קשרי מכתבים. — מה עלינו לעשות?, מאת: זאב ז'בוטינסקי הסבר

הסבר

הערות שוליים

6

והידיעות מארץ ישראל מחרידות.. ולבה של שרה מלא עצב וגעגועים אל ארצה האהובה. מאד קשה היה לקבל ידיעות נכונות מן הבית בזכרון יעקב. מסוכן היה לכתוב דברים ברורים, ומכתבים היו נעים ונדים במשך חדשים בטרם הגיעם – אם הגיעו… בְּעָרְמָה הצליחה שרה לכתוב מילים אחדות, נסתרות, מתחת לבולים אשר הייתה מדביקה על מכתביה. וכך כתבה לרבקה אחותה: “הלוא את מתענינת תמיד בצמחים, ובכן, אל נא יפלא בעיניך אם לפעמים תמצאי טפוסים מעניינים מאחורי הבול”. בצרפתית נוהגים לומר בול לקצוּר המלה בולוָר. והכרחי היה, לכתוב בצרפתית, לפי דרישות הצנזורה. וחלוף הידיעות ביניהן התחיל. הודות לקשר הנשמתי העמוק אשר בין שתי האחיות הספיקו רמזים ומילים ספורות להביע הרבה. תפישתה המהירה של שרה וכוח הַשְׁעָרָתָה הבלתי רגיל עמדו לה. למרות הביקורת החריפה ואי הסדר ששרר בדואר הטורקי הצליחה שרה להבין את המתרחש בארצה. וכך נודעו לה מאורעות חדרה, עת הגיחו ביום השבת שודדי אַבּוּ הַנְטַש, תחת חסותו ובנוכחותו של הקַיְמַקָם מתול-כרם, לנהל חקירה ולעשות שפָטים בתושבי חדרה, על “הספיקם חיטה לאניות האויב” (בינואר 1915!), ההצלה דרך-נס על ידי בואו של הָפֶּחָה מג’נין, והשתדלותו של אהרן אהרנסון אצל הוַלִי בבירות… — שרה שלהבת ניל"י, מאת: אלכסנדר אהרנסון הסבר

שרה אהרונסון

הערות שוליים

7

אבל כשירדת למטה ונכנסת ללב העיירה המשורג והמעוקל, מאחורי בית הכניסה, הרי הנך בעולם שמלפני מאתים שנה, ברחובות המעוקמים, שבהם עומדים מלון צ’טרלי ובית המרקחת הישן, רחובות שהוליכו לפנים לעולם הפתוח הפרוץ של הארמונות ובתי האחוזות הגדולים... ברחובות האזרחים הישנים הצטופפו מחנות בתי כורים ישנים ומושחרים משני צדי הדרכים. ומיד לאחריהם באו שורות בתים וורודים חדשים ויותר גדולים, שמילא את העמק: בתי הפועלים הצעירים. ואחריהם שוב, בשטח גבעות הארמונות, נתקלו תמרות עשן בתמרות קיטור, ומטלית אחרי מטלית של שורות בתי לבנים אדמדמים ציינו את ישובי הכורים החדשים, לפעמים בקרקעית העמקים, לפעמים בניוול איום בשיפולי אופק הגבעות. וביניהם, באמצע, השרידים הבלויים של אנגליה הישנה, אנגליה של עגלות הדואר ובתי האכרים, אפילו אנגליה של רובין הוד, שבה היו הכורים מחוץ לשעות עבודתם משחרים לציד בגנבה מתוך עגמת חושי הספורט המדוכאים. הה, אנגליה שלי! אבל איזוהי אנגליה שלי? הבתים האנגלים המפוארים היו נאים בצילומים ויצרו קשר מדומה לימי המלכה אליזאבט. בתוכם בתי האחוזה הנאים מימי המלכה הטובה חנה. אבל פיח ירד והשחיר את הטיח האפור, שחדל זה כבר להיות מוזהב. ואחד אחרי אחד הלכו הבתים ונעזבו. עכשיו הלכו ונהרסו. ובתי האכרים – הרי הם מטליות גדולות של בתי לבנים בנוף הנואש. — מאהבה של ליידי צ'טרלי, מאת: דייוויד הרברט לורנס, תרגום: ברוך קרוא (מאנגלית) הסבר

עגלת הדואר

הערות שוליים

8

בכלל היו כל מעשיהם של הבולשביקים בימי שׁבתם בפינסק תוהו ופעלם אפס. היה מין ערבוביה של מעשׂים בלי מטרה, בלי מחשבה וכווּן. העקר היה להרבות שאון, לנאום נאומים ולהעלות אבק, למען יחשבו, כי הם עושים דבר מה. מלבד העיתונים הקומוניסטיים, שׁהיו מתקבלים בעיר מן חוץ, סֻדרה בעיר גם מערכת, שהוציאה עיתון מקומי. אבל גם העיתונים מחוץ, גם העיתון המקומי לא היו נמכרים. היו מדביקים אותם בפנות הרחובות, ומי שרצה לדעת מה נשׁמע בעולם, היה אנוס לעמד שעה ארוכה ברחוב על רגליו ולקרא אותם. פעם אחת פניתי אל המערכת המקומית ובקשתי, שימכרו לי טופס אחד, אבל השׁיבו את פני. מדוע? אין טעם בדבר. “כך נהוג אצלנו”. גם דואר סֻדר בעיר, והמכתבים נשלחו, ז. א. צריכים היו להשׁלח, חנם, בלי בולים. “הדואר צריך לשׁמש את הצבור חנם אין כסף”, כך גזרה חכמתם העליונה שׁל הקומוניסטים. הצבור שמח לקראת החדשה הזאת והתחילו כותבים מכתבים ומביאים אותם אל משרד הדואר. אבל גם אחד מהם לא נשלח לתעודתו, כלם נשארו “בדואר”. גם מן החוץ לא היו מתקבלים מכתבים ע“י הדואר, אלא ע”י הזדמנויות. ... מְשַנֵי סדרי החיים הצליחו אמנם להרס ולעקר הרבה, הרבה מאד מן הישן ולמוטט את המשׁטרים הקודמים, אבל לבנות ולהקים סדרים אחרים לא שׂמו לב, על כן רבה המכשלה ועצמו הקלקולים. — מגילת פורענויות, מאת: אברהם אשר בן אריה דוד פינשטין הסבר

הסבר

הערות שוליים

9

וכעת – – לא פעם זכר וילי-צ’יבי כאן בבית המפואר שברחוב-התפארת, בתא-השוער, תוך יגון וכיסופים את הימים ההם שעברו. ובלבו הרך הלכו והתגבבו השאלות העצובות המרובות, השאלות העתיקות והחדשות לעולם, שהתחשרו עליו כעננים שחורים לפני הסערה: למה זה כך? למה אמו שלו תמיד עמלה עד כדי עייפות ממוטטת, עובדת מבוקר השכם ועד מאוחר בלילה, שפחה חרופה, הנכנעת לכול, רועדת במטפחתה הדקה, בה בשעה שנשים אחרות מתהדרות במשי, בתחרים, בקטיפה, במרכבות-פאר, במכוניות מרהיבות-עין? מה פירוש עושר ומה פירוש עוני? מי זה גזר על אמו שלו ולמה גזר עליה, שתהא תמיד שרויה בדאגה ובתוגה השחורה – בשעה שאבן-טובה אחת, יהלום אחד מאלפי היהלומים המתהדרים מעל צווארי הגבירות, ביהלום אחד יחיד אפשר לגרש את כל דאגותיה המעיקות של לבה החולה! – וכמעטהו החום של הלילה שהיה שורה על הארמון הרם, המלא זוהר וגיל – ירדה על לבו של צ’יבי מרירות היגון הקודר של גורלו שלו עצמו: מדוע יש לו לפּודינץ אוסף‑בולים נהדר ויקר שכזה ובו סידרת-הניאגארה המלאה ושאר הבולים הנדירים של מקסיקו עם דפוס‑המים המיוחד שלהם ומדוע אין לו‑לעצמו תקווה, שגם הוא יזכה פעם לספר-בולים גדול ועשיר שכזה? – ובהרהרו כך – היה מגרש פתאום את השאלות מלבו, כמגרש זבוב מטריד: מה פתאום? אסור לאדם להזות דברים שלעולם לא ישיג אותם. זה רק משפּיל וגורם יאוש! וגם בחלומו לא העז אלא פעם לראות עצמו בגן-עדן אושרו זה – וחיש מהר הקיץ – נער כמוהו אסור לו להשלות את נפשו בחלומות-שווא. — צִ'יבִּי, מאת: בלה סנש, תרגום: אביגדור המאירי (מהונגרית) הסבר

הסבר

הערות שוליים

10

ובכן, עצמאות ארץ-ישראל, כמדינה פדראטיבית. הציונים הסכימו, בהתלהבות. אמנם ציון עצמה לא ניתנה להם. ירושלים הייתה מחוץ למדינתם המוצעת. אבל מקלט לאומי, או משהו אחר (מונחים היו הרבה) ניתן. והעיקר – מדינה. תהיה רק תל אביב וסביבותיה, תהיה רק משני עברי הירקון, תהיה רק מקום מספיק להניף עליו דגל, אבל – מדינה. “כי לעם הנודד זה אלפי שנים” יהיה דגל, ותהיה ממשלה ויהיו חיילים, ותהיינה פּאַראַדות, ויהיו צירים להלהיב את הלב היהודי במקום שבו הוא “עושה חיים.” זה נהדר. הלב היהודי נמוֹג. אותיות אלה, אשר בהן מודפס הסידור, תהיינה על בולים. מלוכה יהודית. אַי אַי. מיניסטרים יהודיים. אוי אוי. וגנב יהודי יאָסר בידי שוטר יהודי, ויישלח לבית סוהר יהודי. תן יד! ועליה חופשית, הסעיף העיקרי שעליו נחלקו עם ממשלת המאנדאט, הוכרע לטובתם. סכנת הצפתה של אמריקה בפליטים יהודיים תעבור מעל יהודי אמריקה, בתנאי שהמדינה החדשה המוצעת תעמוד על עומדה. תן יד! ... “דרך אגב” שאל “אולי ידוע לך מדוע מתקראת המדינה ישראל?” שם זה נשמר בסוד עד לרגע האחרון, איש לא ידע מדוע. כשהוכרזה המדינה, התקבל, אם כי בלי רצון רב. היו הצעות אחרות, קשורות בשם “עבר”, אבל אלה השאירו את רושמן רק על הבולים. “לא” אמר שמעון. “מדוע?” — שִׁמְעוֹן צַהֲמָארָא, מאת: מידד שיף הסבר

בול "דואר עברי"

הערות שוליים

11

כָּל הַיָּמִים הִנָּךְ רוֹחֲפָה גֵּאָה, קַלָּה מוּל הַשֶּׁמֶשׁ וְכַנְפֵי צְעִיפֵךְ הַתָּכֹל אַט תִּרְעַדְנָה בָרוּחַ. אַךְ בַּלֵּילוֹת, בַּעֲבֹר מִרְכֶּבֶת הַדֹּאַר בִּרְחוֹבוֹת כְּפָרֵךָ הַנָּמִים, צוֹלְלִים זוֹגֶיהָ אֶל חַלּוֹנֵךְ הָעֵר. — כָּל הַיָּמִים הִנָּךְ רוֹחֲפָה, מאת: דוד פוגל הסבר

דוד פוגל

הערות שוליים

12

ביתה של סילביה ניצב בלב תל אביב, באחד הרחובות הצדדיים החוצים את השדרה. כרגיל הייתה מגיעה אל הצחים ב“שירות”, אך הפעם, הורה לה חוּש־הסגנון שלה, שברגע הרה־אסון וחגיגי זה – יש לקחת “ספֶשל”. בהיותה במונית נזכרה במכתב לבתה, המונח בארנקה זה יומַיִים, וביקשה לעצור ליד תיבת־דואר. בהתכנסה שוּב במכונית, נוספה תחוּשת הסיפוק שבמילוּי החובה לבתה, על התרוממוּת הרוּח הכללית שלה .... בצהרי יומה הרביעי בבית־החולים מסרה גניה לפאולי את מפתח תיבת־הדואר וביקשה שיעבור ליד ביתה לראות אם נתקבלו מכתבים. ואמנם, בערבו של אותו יום, בהגיעו לתורנות־לילה, הביא לה שתי גלוּיות מגרישא. פותחות ב“גניה יקרה” ומסיימות ב“שלך באהבה”. — בית־החולות, מאת: אידה צורית הסבר

אידה צורית

הערות שוליים

13

ראשיתו של הקוטר מהיכט ההולנדי – ספינה דו־תורנית קטנה לשיט במים הפנימיים (תעלות). משנוכחו ההולנדים כי ממדי היכט הקטנים אינם יפים לשאת שני תרנים, נולד הקוטר. ...הקוטר נבנה מעיקרו כספינה רב־תכליתית, שמערך המעטה שלה היה מעורב, אורכי וגם רוחבי. אכן, למלחמות נולד הקוטר. מאז אמצע המאה ה־18 השתמשו בו מבריחים ומשמרות חופי בריטניה כאחת. צוות הקוטר מנה כמאה איש כשחימושו כעשרים תותחים. משהחריף המאבק נגד המבריחים, גדל מספר הקוטרים של משמרות החופים, ובאמצע המאה הקודמת הגיע ל־50 בקירוב, כדי צי שלם, שנועד ללכוד במרדף את ספינות המבריחים. פרט למלחמות, התאים הקוטר אף לקידום שירותים סדירים כגון דואר ונוסעים. כבר ב־1781 התנהל באמצעות קוטרים שרות דואר ונוסעים מטעם הממשלה הבריטית בין סאותהמפטון לאיי התעלה ולאחר מכן בין דובר לקאלה. שרות זה פעל עד כניסת אניות הקיטור לשימוש במקום אניות המפרשים. — משוטים ומפרשים, מאת: מאיר שש הסבר

קוטר

הערות שוליים

14

דבריו הנעימים נכנסו כמו שמן בעצמותי, והתחזקתי עוד לעשות חסד עם כל הבא לידי אף לנכרים, היינו כשהלכתי אל הפאסט, לקבל מכתב עם כסף או בעד נאכאמע שעשיתי ע“י פאסט, ובאו עוד אנשים לקבל, וצריך לכתוב על ההזמנה (פּאוויעסטקע) איזו שורות בשפת המדינה, ולאו כל אחד יודע לכתוב ומה לכתוב, כתבתי אני להם, וכמה א”י רצו לשלם לי ולא קבלתי שכר, באמרי להם: שאדם צריך לעשות טובה לחברו אף בחנם. כי א-ל אחד בראנו אב אחד לכולנו. ובעד זה נשאתי חן בעיני פקידי הדאר, כאשר בא לאחד כסף מאמעריקא והאדרעס לא התאים עם הפאספארט, ולא יכול לקבל הכסף, וצריך היה לכתוב לאמעריקא שיתקנו את האדרעס, אמנם כאשר המקבל חתם על ההזמנה, שמרשה לי לקבל את הכסף, תומ“י נתנו לי, וזו היתה טובה גדולה אף בסכום קטן כמו 5 או 10 ר”כ, ומה גם בסכום גדול. פעם בא אלי איש איף, ושאל: פה אלפס? מה יש? שאלתי אותו, יש לי הזמנה בדאר ע“ס 700 רו”כ, זה יותר מחודש שאני מטריח ואיני יכול לקבל, מפני שהאדרעס אינו מתאים עם הפאספארט שלי, וזה הי' בעת המלחמה בערב שבת ולמחר העבירו את הפאסט מווילנא למאסקווא, והי' לו הפסד גדול, והלכתי עמו בזריזות אל הפאסט, וחתם על ההזמנה שמוסר לי הכסף, תכומ“י מסרו לי הכסף, וממש נפחתי רוח חיים באפו, כי השי”ת נתן לי חן בעיני הפקידים בעד הטובות שעשיתי להרבה אנשים. — מעשה אלפס: תולדות וזכרונות, מאת: בנציון בן ירמיהו עקיבא אלפס הסבר

הסבר

הערות שוליים

15

פעם אחת יצאתי אחריה מן הבית בלי שהרגישה בי. הלכתי בעקבותיה ממרחק... עד שהגיעה לפינת רחוב מלאכי. שם נעצרה ליד תיבת הדואר והיססה רגע. הבלש הקטן שעקב אחריה הגיע אפוא למסקנה שהיא יוצאת כדי לשגר בסתר מכתבים, וכבר נדלקתי כולי בסקרנות וברעידת חרדה קלה. אבל אמי לא שלחה שום מכתב. רגע עמדה ליד התיבה, שקועה במחשבות, וכעבור רגע הניחה פתאום יד על מצחה, ופנתה לחזור. (גם כעבור שנים רבות עדיין עמדה שם, משוקעת בתוך גדר עשויה בטון, תיבת הדואר האדומה הזאת ועליה חקוקות האותיות GR לכבוד ג'ורג' החמישי, מלך אנגליה.) — סיפור על אהבה וחושך, מאת: עמוס עוז הסבר תיבת הדואר, אליה התייחס עמוס עוז בספרו, הייתה מותקנת בעבר בשכונת כרם אברהם בירושלים, בגדר הבטון שבפינת הרחובות צפניה ומלאכי. התיבה הוסרה ממקומה על ידי דואר ישראל, כמו תיבות דואר רבות אחרות שהותקנו בתקופת המנדט הבריטי

תיבת דואר בריטית מתקופת המלך ג'ורג' החמישי

הערות שוליים

16

עתה אורגן לפרטי פרטיו שירות הרצים המהירים. שירות זה, ערכו נראה כה רב לג'ינגיז חאן, שהוא העמידו תחת פיקודו הישיר של ג'אלמי, השני במעלה אחר בוגורצ'י. כל אחד מרצים "חיצים" אלה יחשב כקדוש. הרם במושלים חייב יהיה לפנות לו דרך מעבר, משיישמעו פעמוני סוסו, ובהתייגע רכבו, יש לתת לו את הטוב בסוסים. יומם ולילה רכבו רצים אלה על פני הערבות והמדבר, צלחו תוך ימים ספורים מרחקים שברגיל נדרשו שבועות תמימים למעברם. ראשו וגופו של רץ "חץ" חבושים היו, לסייע לו לעמוד בתלאות רכיבתו הממושכת. הוא הדהיר את סוסו כמעט עד מוות, וישן באוכף. על כן לא ארע דבר בכל רחבי מונגוליה בלא שיגיע עד מהרה שמעו אל הח'אח'אן. — הכיבוש הגדול, מאת: מיכאל פראבדין הסבר

פסל בדמותו של ג'ינגיס חאן, בארמון הנשיאותי באולן בטור, בירת מונגוליה

הערות שוליים

17

ובין אלה שטרחו באמונה למען העולים החדשים היה ר' מאיר שיינבוים המכונה פוסטר, היינו איש הדואר... למן שנת עלייתו ת"ר (1840)... ניכר בו איש האצילות ויקר-הרוח. אוהב ירושלים היה בכל לבו ונפשו. והוא מראשוני רוכשי השטח של בתי המחסה והטורחים בבניינם... והוא שהתנדב – בגלל ידיעתו בלשונות – לרדת יום יום לשער שכם, אל החדר הקטן ששימש משרד-דואר, לפענח את הכתובות בלועזית של המכתבים המגיעים מחוץ-לארץ ולחלקם ליהודי ירושלים – ולא אחד נשא לו בלבו שלמי תודה וברכה. כל חייו קודש היו לצבור והם שלשלת רצופה של מעשים טובים – עד לפעלו האחרון, קופת הגמילות-חסדים שייסד למען העולים החדשים... וגם את חייו אשר לא חס עליהם נתן בפעלו למען הצבור – בשעת סתימת תעלת שופכין במאה שערים מעד ונפל לתוך הבור – והוציא נפשו ביסורים. — אדרת אליהו, מאת: אברהם שמואל שטיין הסבר

אברהם שמואל שטיין

הערות שוליים

18

האדמו"ר נאנח. אף נושא את עיניו למרום, ובקול-מושך מתגלגלות המלים מפיהו: – בעזרת השם יתברך, אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור! – רבי! – מתקשה חותני בדבורו כמו הושם מחנק בגרונו – רבי! אנחנו באנו במרכבתי הרתומה לשני סוסים דוהרים… אולם האדמו"ר, בהיותו תפוש במחשבותיו ואין אתנו יודע עוד אם עלה גמגומו של חותני באזניו, היה חוזר על דבריו בקולו הממושך כמקודם: - “הלא הגדתי. בעזרת שמו יתברך. אתם נוסעים, אם ירצה ה', מחר במרכבת הדואר לטרנופול. שמו יתברך יעזור!” בשובנו אל האכסניא היה ראשו של חותני סחרחר, כמו עבר עליו לפתע פתאום קלוח-מים-קרים. האדמו"ר העביר שרטוט עב על חשבונו. הוא, חותני, מצא חשבון כי בצאתו מחר בבוקר, בשעה שמונה במרכבתו, את העיר צ’ורטקוב, יגיע לטרנופול בשעה אחת אחרי הצהרים… אחר הצהרים תהיה שעתו פנויה להרבות שיחה עם סניגורו וגם “להתראות” עם אלה “שהוא צריך והוא זקוק להתראות עמהם”… אבל מרכבת הדואר עוזבת את העיר צ’ורטקוב זה בשעה אחת אחרי הצהרים ומשרכת דרכה לטרנופול עד לשעה תשע בערב. שולח הוא בבוקר השכם את מרכבתו, כשהיא ריקה, על העיר טרנופול, במסרו ליד העגלון מכתב לסניגורו, ובו ישחר את פניו לחכות לקראתו בשעה תשע בערב – באשר מוכרח הוא – מפני סבה שלא היה יכול לשער אותה מראש – לנסוע מעיר צ’ורטקוב לעיר טרנופול במרכבת הדואר. — מִפּנְקַס-זִכְרוֹנוֹתַי: מִזִכְרוֹנוֹת יְמֵי בַּחֲרוּתִי, מאת: דוד ישעיהו זילברבוש הסבר

דוד ישעיהו זילברבוש

הערות שוליים

19

"וילי, מדוע איחרת כל-כך? מה קרה לך?” ושוב רצה לבכות, אלא שפתאום ראה בעיני אמו ובזוויות-פיה אורח לא-רגיל: חיוך עליז מאושר. כרגע השתנה גם מצב-רוחו שלו, וכעת הוא שאל, אך בפנים יפות: "אמא, מה קרה?” אמו נטלה מעל השולחן חבילה קטנה ארוזה יפה בנייר-משי והושיטה לו: “לך שלוח במתנה”. "לי?” “מן הקומה השלישית, דירה שמונה-עשרה”. צ’יבי פתח בהתרגשות רבה את החבילה. – בקומה השלישית גרה אלמנה זקנה בודדה, הלבושה תמיד שחורים, שלא פעם הייתה שולחת אותו לחנות, להביא לה משם חבילות. – והנה: אושר שכזה! אלבום-בולים כביר – – בכריכה אדומה מהודרת! יפה בהרבה מזה של פּודינץ. "זה-שלי?” גמגם צ’יבי מאמין ואינו מאמין. “שלך. שנים על שנים היה מונח אצל הזקנה. האלבום היה של בנה, שמת בעודו נער. הזקנה נוטה אליך אהבה. מחר בבוקר תעלה אליה ותודה לה יפה”. אני לא אנסה לתאר לכם את אושרו של צ’יבי. כרגע ביטל בלבו את כל עולם-השקר הזה – מה לו כיתה ונערים ואויבים?! כל המרירות שבלבו נמסה בן-רגע כאילו השמש יצאה מנרתיקה. שם בחדרו הצר ישב על-יד שולחנו הקטן מול החלון וביד רכה זהירה בדק את הבולים השונים, הנדירים, היקרים ולטפם אחד-אחד, כבורר אבני-יקר מרהיבות-עיניים. ובלילה נדדה שנתו מרוב אושר. – עיניו היו פקוחות אל ליל-הירח הבהיר ובעיני-רוחו ראה כל הזמן את האשה הזקנה שבקומה השלישית. – נים ולא נים ראה, שהוא נכדה – – ומגל-הירח מחייך לו ממרומים. – צ’יבי ראה והכיר: זהו הירח שעל הבולים הטורקיים – – — צִ'יבִּי, מאת: בלה סנש, תרגום: אביגדור המאירי (מהונגרית) הסבר

בול שהונפק בטורקיה בשנת 1923 ועליו דמותו של הירח, סמל טורקיה

הערות שוליים

20

הולנד הייתה ארץ מכורתם של טיפוסי אניות רבים. הוא הדין לגבי הסכונר, שקורותיו מפוארות לא פחות מאלה של הקוטר. מהאב־טיפוס ההולנדי התפתחו עד מהרה כמה דגמים, שעיקר תכונתם – מהירות וכושר שיט להובלת סחורות הנוחות להתקלקל. בשימושו הרב־גוני התאים הסכונר להובלת עבדים בנתיבי סתר.... בעיקר הצטיינו במהירותם הסכונים האמריקאים שנבנו במספנות בלטימור, בית היוצר של הקליפרים המהוללים. הסכונר־קליפר מבלטימור הפיק מהירות מרבית; מסיבה זו רכשו צי ארצות הברית, מבריחים ושודדי־ים כאחד את כלי השיט שלהם במספנות בלטימור. .... מכל מקום, פעלו סכונרים גם בנסיבות מלבבות יותר. משגבר קצב החיים בארה“ב בסוף המאה הקודמת, לא יכלו הבריות להשלים יותר עם מהלכן האיטי של אניות האוקיינוס הרגילות, ובמיוחד אנשי העיתונות. כך נשתרש נוהג לשלוח סכונר מהיר לקראת אנית האוקיינוס לפגישה בלב ים לקבלת הדואר, עיתונים וחדשות מאירופה. בצורה זו החישו את קליטת המידע העיתונאי מיום עד יומיים. נוסף לכך הפליג טיפוס מיוחד של סכונר באגמים הגדולים של אמריקה הצפונית. ההתפתחות החקלאית והתעשייתית של קנדה וארה”ב נצרכו לכלי־שיט מהיר כדי לספק את דרושות התובלה בנתיבי אגמים עצומים אלה, והסכונר מסוגל היה למלא את התפקידים המסובכים ביותר. — משוטים ומפרשים, מאת: מאיר שש הסבר

סקונר

הערות שוליים

21

הדגשתי בהזדמנות זו את ההימנעות מצד משרדי-הממשלה לבוא במגע עם תל אביב. לדוגמה ציינתי את המקרה המפורסם של משרדי-הדואר ביפו... העליתי שוב את שאלת משרד-הדואר בתל אביב, בצייני שמן הראוי לערוך חקירה על היחס בין מספר העסקים המזדקקים למשרד-הדואר שהוקם זה עתה מתוך הוצאה מרובה ביפו לזה של משרד הדואר בתל אביב, שהושכן בבנין לא מתאים ודחוק שנשכר מבעל-בית פרטי. אילו נהגו לפי כללי-חסכון היה מתברר ששכר-הדירה המשתלם לפרטים שוה במקרים רבים לרבית שעל הממשלה לשלם בעד סכומי –ההשקעות או ההיפותיקאות. איני מפקפק כלל שאילו רצתה הממשלה – יכלה להשיג הלואה לבנין מאחד הבנקים ההיפותיקאיים הפועלים בארץ. הנציב אמר (בחיוך ובגילוי לב) כי ממשלות משלמות לפעמים רבות בעד בנינים שלא נבנו כלל… הוא רשם לפניו את דברי. — יומן ירושלים, מאת: חיים ארלוזורוב הסבר

הסבר

הערות שוליים

22

מחנה הריכוז לשעבר ברגן-בלזן נשרף ותושביו ישבו עתה כעקורים בבנייני האבן הרבים. במרוצת הזמן דמה המקום ליישוב מפותח בפני עצמו, בעלי חיי תרבות משלו שכללו פעילויות ציוניות, דתיות, ספורטיוויות וחינוכיות... שליחי הבריגדה היהודית פעלו במקום וחברו להנהגת ה“יישוב”. הם הקימו מוסדות סעד ועזרו להרים את המשא הכבד של פיתוח המקום ושיקום חיי הפרט... למחנה נקבע אורח חיים משלו וכאשר נסגר סופית היה על כל אחד להחליט על המשך דרכו – אם יעלה לארץ-ישראל או יהגר לארצות-הברית, לקנדה או לאוסטרליה. החלטת הפרט נבעה לעיתים מלחץ שהפעילו קרובי משפחה ולפעמים פיתה חבר או מכר שהודיע במכתב על הצלחה כלכלית... יוסק ואני נכנסנו לעסקי המסחר בהדרכתו של חברו של יוסק. בעיקר עסקנו בסחר חליפין אך לפעמים סחרנו גם בכסף... עד מהרה מצאה גם רבטשל’ה עיסוק בברגן-בלזן. היא עבדה כפקידה במשרד הדואר. יעקב מצא לו תפקיד במחלקת התרבות. — אביב בעלטה: אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, מאת: דב זלמנוביץ הסבר

הסבר

הערות שוליים

23

אחי היה אז בן עשרים, בחור גבה-קומה, יפה תואר וגבור. בפניו דמה כולו לאבא. כשהגיע תורו להתגיס חבל תחבולות שונות והִתחלה, ואחרי כל מה שעולל לעצמו נשאר בריא ונתקבל לצבא… אחרי כן חשב אבי להוציאו בעזרת שוחד, אך גם הכסף לא עזר, ואחי הלך לצבא... לא היו ימים מועטים וקבלנו מכתב מאחי שהוא עובר לחזית המלחמה. אחר-כך עברה חצי שנה ולא קבלנו ממנו שום ידיעה... פנינו לכל המוסדות לשאול על אודותיו, כתבנו לבית המלכות, ומשם ענו לנו, כי אחי אבד עם כל גדודו, ואין שום ידיעה עליהם. עבר חדש ימים, ואנו קבלנו גלויה מאחי שהוא בשביה. שמחה ותקוה התחילו שוררים בביתנו. אחי לא כתב אף פעם על אודות מצבו החמרי: כל כתיבתו הייתה שהוא חי ובריא. מבלי שים לב לכך שלא כתב דבר על מצבו, היינו שולחים לו כל שבוע חבילה מלאה כל מיני עוגות טובות, נקניק, סיגריות וטבק מהמין המשובח ביותר... לא יום ולא יומים היינו נשארים לא רק ללא פת לחם, אלא אף ללא קצת תירס לאכול, אבל החבילה בשביל אחי הייתה נשלחת תמיד כסדרה, מדי שבוע בשבוע. תמיד שלחתי אני את החבילות ובדואר היו אז מקבלים משום-מה חבילות למשלוח רק בשבת. הייתי אז אדוקה מאוד, ולא כתבתי בשבת. לפעמים נמצאו יהודים אחרים שכתבו במקומי בשבת. אולם על פי רוב הייתי מוכרחה לשוב הביתה בידיים מלאות, כלומר – עם החבילה. עד שאבא גמר בלבו, שאני בעצמי אכתוב, שהרי זה בשביל הצבא, וימי מלחמה – שאני. מאז התחלתי לכתוב בשבת. בזמן המלחמה דרשו לכתוב רק רוסית. וכל המכתבים לאחי כתבתי בשם הורי ובשמי. — חיי פועלת בארץ, מאת: הניה פקלמן הסבר

הניה פקלמן

הערות שוליים

24

ירחים רבים היה ר' משה יהושע מצפה לאיגרת ראשונה מאת חברו המשולח. נפשו פירכסה בקרבו בציפייה לבשורה, עיניו כלות בצער; כל יום הוא הולך לבית הדואר האוסטרי ומשם לבית הדואר הטורקי ומשם לסופר הכוללות, ובשורה אין. ואולם אחרי ירחי צער וייסורים נתקבלה איגרת מאת ר' שמעון צבי והיא כתובה מעדן העיר השוכנת לחוף ים סוף. האיגרת הייתה לוועד הכוללות ולכל החתומים על מכתבי המליצה שלקח עמו... ויעצוהו בעדן שיסע להודו, שאף על פי שאין שם היהודים מרובים, הם גבירים אדירים ולא יקפצו את ידיהם לפני שליחה של ירושלים ולא יאטמו לבם מרחמים. ובשולי האיגרת זכר אף את רעו את ר' משה יהושע ופרש בשלומו וכתב לו דברי יקר והבטיחו נאמנה שלא הניח הרעיון הגדול אפילו שעה אחת... שמע שמועות טובות ובשורות ונחמות על נהר הסמבטיון שהוא דווקא בסביבי סין ושם הרים גבוהים עד לב השמים ועדיין לא בא לשם איש, אך אנשי הסביבה היושבים באותם הרים סוחרים עמם ומהם באים גם להודו וגונב מפיהם דבר, וכשיהא אם ירצה השם באותם המקומות יחקור בדבר היטב. והאיגרת השנייה לא הייתה כתובה אליו במישרים. המשולח אך הודיע במכתבו הכללי כי הוא הולך לכלכותא שבמדינת הודו, ואחר שפרש רוב עשרם של נגידי העיר, הודיע שיש שם אותות ורמזים לנהר הסמבטיון, אך מה האותות ומה הרמזים סתם ולא פירש. באיגרות המעטות שבאו לאחר מכן שוב לא הזכיר את הסמבטיון בפירוש ופסק לכתוב אפילו על הרמזים, כמו הניח את רעיון חיפוש השבטים וכל מעייניו אך בקיבוץ הנדבות, ואת ידידו ר' משה יהושע לא זכר אפילו במלה. — סמבטיון, מאת: ישראל זרחי הסבר

בית הדואר האוסטרי בעיר העתיקה בירושלים

הערות שוליים

25

השליח דהר במורד הדרך לעבר הכפר הנם באפלה. בשמים החלו נראים כתמי שחר... הוא רכב ללא הפוגה ממישימה, דרך מעברי ההרים, בדרכים גרועות, מפקיע סוסים רעננים בכל מקום שם יכול היה. סוסו שעט ברחובות הכפר, עבר בכיכר ועלה בדרך למבצר, עיניים מתבוננות בו בחשאי. ניסו נשא את סמל טורנגה והוא ידע את הסיסמה הנוכחית. ועם זאת נעצר וזוהה ארבע פעמים לפני שהותר לו להיכנס ולדבר עם הקצין התורן. "אגרות דחופות ממישימה, נאגה-סן, מן האדון הירו-מטסו." נאגה נטל את המגילה ומיהר פנימה... נאגה פתח את הדלת והמתין... אחד השומרים הביא מנורת שמן. טורנגה התיישב בתוך הכילה ושבר את החותם. — שוגון, מאת: ג'יימס קלאוול הסבר

כריכת הספר "שוגון"

הערות שוליים

26

4.9.39. היום הרביעי למלחמת-העולם החדשה!! לאט, לאט אנחנו מתחילים להרגיש את תנאי החיים בשעת מלחמה. פסקו החיים הנורמליים ועולמנו הפך לתהו ובהו. אין דואר; אין רכבת לנסיעה בלי רישיון מוקדם; הבנקים משלמים למפקידים רק חלק מפקדונותיהם. ... 15.10.39. עתידנו פרוש לפנינו כשמלה: אם הכובש ישתקע פה עולמית – אבדנו אבדנו. מהיום הראשון לבואו התחילו חומרות וגזרות בנוגע לעם חרמו. מה שאין הגבהים עושים ע“פ פקודה עושים הקטנים על דעת עצמם. ובכלל, מנהגו של הכובש אינו מובן לנו. יצא לו שם בעולם כאוהב סדר. ואצלינו, אחרי חמשה עשר יום עודנו שורר תהו ובהו. אין עוד חשמל, טרם, דואַר, רכבת, ושום מקצוע בחיים אינו מסודר. — מגילת יסורין: יומן גיטו ורשה 1 בספטמבר 1939–4 באוגוסט 1942, מאת: חיים אהרן קפלן הסבר

עטיפת הספר מגילת יסורין

הערות שוליים

27

מנדלי מוכר ספרים קבל פעם מכתב מאחד ממכריו, והמכתב בלי בולים, ותוכנו היה זה: "ידיד יקר! אצלי הכל בסדר, דרוש בשלום...". ובשביל מכתב "חשוב" זה היה על מנדלי לשלם סכום הגון, בגלל העדר הבולים. על כן החליט מנדלי להתנקם בשולח ויעטוף אבן גדולה וישלחנה לפי כתובת שולח המכתב בלי בולים. בקבל הלז את החבילה הגדולה, חשב כי מנדלי שלח לו איזו מתנה חשובה, וישלם סכום הגון עבור הבולים. ובחבילה מצא את האבן בצירוף פתקא אשר בה היה כתוב: "בהיוודע לי כי הכל אצלך בסדר ירדה אבן שהעיקה על לבי, ואבן זו הנני שולח לך, בתודה על זריזותך בהודעתך האחרונה". — סופרי ישראל בסנדלים, מאת: ש. ארנסט הסבר

שלום יעקב אברמוביץ' "מנדלי מוכר ספרים"

הערות שוליים

28

דבר אחד בהופיע בשוק הכספים איזה שלטון עירוני, בלתי יודע כלל בחוגי ההון, ובידו תוכנית מלווה קטנה של 75,000 לירות, או חברת קרקעות, לפי מושגים אירופיים חברת ספסרות בקרקע – הרוצה לפתוח בעסקים בארץ שוממה והיא מציעה את מניותיה בשוק – ודבר אחר לגמרי הוא בבוא הסוכנות, בתורת ביאת כוח העם היהודי שנתאשרה מבחינת המשפט הבינלאומי, והיא גם המוסד המרכזי והמנהל להתיישבות בארץ ישראל, ומבקשת מלוה מיליונים על יסוד ערובות מיוחדות, מלוה שבעזרתו תפתח את הארץ על ידי התיישבות בקנה מדה גדול. מבחינה זו מכריעה הדוגמה שצוינה פעם על ידי הרצל: בדרך שבה התנהלו כרגיל עגלות הדואר כשהן ריקות למחצה – נבנתה מסלת ברזל וקרונותיה, על אפם וחמתם של הפקפקנים, היו מלאים תמיד נוסעים. הרכבת היא שהצליחה ללכד את כל שטח התחבורת ולעצב את דמותה הכלכלית. — כספי ההתיישבות של הסוכנות היהודית, מאת: חיים ארלוזורוב הסבר

מרכבת הדואר האוסטרי בדרך מיפו לירושלים, לצד סביל אבו נבוט שבפאתי יפו.

הערות שוליים

29

למחרת הביא את אלבום-הבולים לבית-הספר. הניח את הספר האדום ההדור על הספסל, פתחו והתחיל מדפדף בו.... כמעט כל תלמידי הכיתה היו אוספים בולים, אך רובם לא היו אלא חובבים-קופים סתם. לא השקידה הדרושה לכך ולא מידה כלשהי של הבנה מקצועית לא היו להם, והלא בלי שניים אלה אין האספנות אלא מעשה-קוף בעלמא. אָספו של פּודינץ היה ראשון במעלה לא רק בכיתתו, אלא בכל המוסד כולו. הוא היה אספן-בולים רציני: חתם על עיתוני-המקצוע ובורר מתוכם כתבות חוץ-לארץ מצוינות, כתבותיהם של אספנים אנגליים, צרפתיים, יפּניים, המוכנים להחליף בולים, והיה שולח להם סדרות שלמות של בולי-הונגריה חלף סדרות-חוץ נדירות שונות. ואף-על-פי שהדבר נראה כגוזמה – צ’יבי הלך ונעשה לבן-תחרות רציני לפּודינץ באספנות הבולים. מתנת הזקנה הייתה אוסף יפה ביותר וצ’יבי העלה בשקידה רבה את אוצרו למדרגה גבוהה מאוד: מחליף בחריצות גדולה וגם קונה בפרוטותיו המעטות, שהיה חוסך לו משכר-השליחויות שקיבל מדיירי-הבית, והיה מטפל בבוליו בהבנה כזו, שכעבור שבועות אחדים הצליח כמעט להכפיל את אָספו, וגם את ערכו העלה במידה ניכרת מאוד. — צִ'יבִּי, מאת: בלה סנש, תרגום: אביגדור המאירי (מהונגרית) הסבר

הסבר

הערות שוליים

30

ואחרי ישוב הדעת ועמק העיון הצליח למונטיפיורי לחבר שלשה רפורטים גדולי הערך: האחד על מצב היהודים ברוסיה, השני על מצב היהודים בפולין, והשלישי על מצב חנוכם ברוסיה ופולין... וזה תכן הרפורט הראשון, הערוך אל הגרף קיסיליב (שר נכסי הממלכה).... כמו כן אסור ליהודים להחזיק משרתים נוצרים. גם אסור לאיש יהודי לשבת בתור עובד אדמה בקרבת ד' או ה' ורסטות אצל משכנות הנוצרים. גם אין ליהודי רשות להחזיק בית-דואר וגם אסור לו להחזיק בית-בשול-שכר בעיר או בכפר. ובעבוד היהודי בחיל הצבא לא יזכה לעולם לפקודה עליונה, ואף לא לפקודה נמוכה. "כל ההגבלות הנז' מעיקות מאד על היהודים, אף כי באמת רצון הקיסר הוא להעניק להם את כל זכיות האזרחים. — ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית, מאת: ישראל חיים טביוב הסבר

הסבר

הערות שוליים

31

בינתיים באוּ נוסעים מבּני ראשון-לציון, מבקשים לשוּב הביתה, ונצטופפו מסביב לר' דויד. השעה שנקבעה לנסיעה חלפה ויוצאי הדרך, שכבר יִשבוּ כל ענייניהם בעיר, דחק להם הזמן והיו מאיצים בר' דויד שירתום סוּסו ויצא עמם לדרך; אך ר' דויד עושה מעשיו במתינות הדעת, כמי שעתותיו בידיו, ומשיב להם על דרך חידוּדו של כתוּב: – דבּר אל הסוּסים ויסָעו… אתם שכבר עשיתם מעשיכם ביפוֹ בּהוּלים אתם לדרך, ומה יעשׂה מי שלא נתמַזל מזלוֹ ולא בא לכאן בדיליז’נס של ר' דויד, בן חוֹרג הוא לי, ואַפקיר עסקיו, חס ושלום? עוד יש לי מה לעשות בעיר… והוא יוצא בכל פעם לשעה קלה ושב בידיים מלאות, פּעם מביא פּקעת של חוטים ותבלים ופעם נושא עמו מכתבים, שנשמט מזכרונו כי יום של פּוֹסטה היום, ולא נזכר אלא בשעה אחרונה, והוא עומד אצל העגלה וכל יוצאי הדרך בודקים בחבילה אם אין למענם איגרת; בסוף הוא בא ומחזיק בידיו זכוכית בשביל מנורת-קיר קטנה, שביקשה ממנוּ בעלת-בית בראשון-לציון, — ארץ לא זרועה, מאת: ישראל זרחי הסבר

הסבר

הערות שוליים

32

פעם, בשובי מן העבודה, הודיעו לי במפתיע שעלי להגיע למחסן מסוים במחנה, שאת טיבו לא הכרתי עד אז. במהרה התברר לי שהמחסן משמש סניף דואר. לאחר שהזדהיתי מסרו לי מזוודה גדולה למדי, קלת משקל. מן הכתובת התברר לי שנשלחה מהורי לגרוס-מסלוויץ. לעולם לא אדע מה הייתה תכולת המזוודה בעת שנשלחה. אני יכול לשער שהורי הניחו בה בגדים ומזון לפי הבנתם. נטלתי את המזוודה וחזרתי לשטובה שלי, פתחתי אותה ומצאתי אותה כמעט ריקה. נמצאו בתוכה כיכר לחם שחור, קשה כאבן, וצנון שחור. אין לדעת מי רוקן אותה – אם אנשי מרקשטט או גרוס-מסלוויץ, אולי מישהו רוקן אותה עוד בדרך. בתמימותי ניסיתי להתלונן לפני האחראים באותו המחסן, אך נדחיתי בתירוץ שעלי להסתפק במה שיש ולהיות מרוצה שלא נענשתי או הולקיתי בשל עצם התלונה. אני זוכר שהתיישבתי על דרגשי, המזוודה על ברכי, חתכתי את הלחם לפרוסות, בקושי נגסתי בלחם היבש והקשה – מי יודע מתי נאפה – ובצנון. אוכל זה ערב כל כך לחכי. דמיינתי כי טעם לו כמאכל אגוזים. לא יכולתי להתאפק ולשמור חלק מן הלחם למחרת. כל כך רעב הייתי שכיליתי את הכל... היה גם מעט אוכל אחר ששימש תוספת מכריעה לתפריט. יכולנו להשיגו בעיקר בהתחלה, עד תחילת 1943. בעת ההיא עדיין הורשינו להתכתב עם הבית ולקבל משם דואר מבוקר ומצונזר היטב. ההתכתבות התנהלה בגלויות רשמיות, כתובות בגרמנית, לפי השכלתו של הכותב, ולתוכה שורבבו מילים רב משמעיות, מוסוות מפני המצנזרים. דואר זה, שכלל גם חבילות זעירות, נוצל בידי כולנו. כך קיבלתי את המזוודה. הותר לנו גם לקבל דואר מסחרי במעטפה מרופדת שהייתה אמורה להכיל דגם של מוצר חסר ערך כספי. בשיטה זו נשלחו מהבית מוצרי מזון כמו פתיתי קמח אפויים או שתי פרוסות לחם קלוי וכדומה. כל עוד היה אפשר לקבל דואר מסוג זה נהנינו מתוספת מזון כלשהי שיכולנו לאכול אותה או להחליפה במשהו אחר. משלוחים אלה היו הקשר היחיד עם הבית, במקרים שעדיין נותר מישהו מבני משפחה בחיים. — אביב בעלטה: אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, מאת: דב זלמנוביץ הסבר

הסבר

הערות שוליים

33

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

34

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

35

מול הספה ניצבה המכתבה הקטנה שלו, מסודרת תמיד למשעי, ועליה קסת דיו ומספג עשוי עץ זית... היתה גם קופסת עץ זית מלאה בולים בערכים שונים ובה תא מיוחד לפתקיות "אקספרס", תא לתוויות "רשום" ותא לתגי דואר אוויר. והיה מדור נפרד למעטפות ועוד מדור לגלויות דואר, ומאחוריהן התנוסס מין כן מוכסף בדמות מגדל אייפל שהיה מסוגל גם ליסוב על צירו. הכן הזה נשא על גבו עטים ועפרונות בכמה צבעים, בהם עיפרון מופלא בעל שני חודים, אדום מכאן וכחול מכאן. — עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך עמוס עוז תיאר את ביתו של "סבא אלכסנדר", הוא אלכסנדר קלוזנר, סבו מצד אביו, שהיה אחיו של הסופר יוסף קלוזנר. "סבא אלכסנדר", שהיה סוחר אריגים במקצועו, עסק להנאתו גם בכתיבת שירים. בתקופה בה אמצעי הקשר היחידי שעמד לרשות מרבית בני האדם היה הדואר, מכתבתו של "סבא אלכסנדר" מייצגת את כל הדרוש לאדם על מנת שיוכל לעשות שימוש יעיל ומושכל בשירותי הדואר. לצד כלי הכתיבה נהוג היה לשמור בבית מלאי של בולים ושל תוויות עזר אותן הדביקו על המעטפות.

דוגמה לקופסה לשמירת בולי דואר

הערות שוליים

36

22.12.39. ליהודים אסורה הכניסה לפוסתה הראשית. בשבילם השאירו סניף אחד ברחוב זאמענהויף. – סניף אחד לכל ורשה היהודית! ובאופן כזה יהודי יושב פרגה או מוקוטוב או אפילו יושב רחוב ווארֶצקי, שהפוסתה הראשית היא בתוך ד' אמותיו, מחוייב לנסוע בטרם בכדי לעשות את סדוריו הדואריים. בדרך הטבע צריכה היתה להיות בסניף הזמנהופי צפיפות גדולה, אלא שרחם הקב"ה על בריותיו והעביר מן העולם את עסקיהם ובטל הצורך בפוסתה, אכן, אין איש שיאמר: “צר לי המקום בסניף הזמנהופי” — מגילת יסורין: יומן גיטו ורשה 1 בספטמבר 1939–4 באוגוסט 1942, מאת: חיים אהרן קפלן הסבר

עטיפת הספר מגילת יסורין

הערות שוליים

37

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

38

עוד הוא שקוע בעריכת התוכניות והיסודות למפעל החדש, מגיש לו מזכירו, ר' משה גראף, מכתב שהגיע מחוץ-לארץ. הוא מכיר את כתיבת-היד של כותבו, ורואה את הבול עם דיוקנו של הצאר, שליטה של רוסיה, עליו. הוא מבחין על הבול בחותמת עברית ובמלים: ירושלים תיבנה ותיכונן – המצאתו של ר' ברל מאיר טננבוים, יליד חברון וחניך ישיבת “עץ חיים”, שהיה בשעתו לנושא-מכתבים בפקודת הרבנים ר' שמואל סלאנט ור' יהודא לייב דיסקין, מאחר שבדואר הרוסי היו פותחים המכתבים המגיעים מן הגולה וגונבים הכסף הנשלח לירושלים. אך עובדי הדואר הרוסי, שחרה אפם על שנגזל מהם מקור “פרנסתם”, התנכלו לר' ברל מאיר, ובלכתו בשכונה הארמנית ירו בו, ואולם הוא ניצל – ועד היום, בעברו במקום זה הוא מברך: ברוך הוא שעשה לי נס במקום זה… אחר-כך נמלך בדעתו, שכר את הדואר הטורקי, היה בעצמו לבעל דואר, והתקין את החותמת העברית, שבה נוהג הוא להחתים מכתבים יוצאים ובאים… ר' יושעה פותח את המעטפה. הוא קורא בשורות הצפופות, הגדושות תאניה ואניה, יסורי רוחו של שלוח ארץ ישראל וירושלים שנדחק לקרן-זווית, שצעירים וזריזים ממנו תפסו מקומו, ואותו הציגו אחד פושט-יד עלוב שלוּחם של פושטי-יד… ולבו של ר' יושעה נצבט בקרבו ובכאב ובעלבון. — אדרת אליהו, מאת: אברהם שמואל שטיין הסבר

הסבר

הערות שוליים

39

למחרת הביא את אלבום-הבולים לבית-הספר. הניח את הספר האדום ההדור על הספסל, פתחו והתחיל מדפדף בו. "ראית?” לחש כעבור רגעים אחדים פּודינץ לסגאי. “ראיתי”. "איך הוא מתפאר בו!” ... בראש המרדפים עמדו שניים: סגאי, אויבו הוותיק ביותר של צ’יבי, ופּודינץ אדום-השער, שאפו סולד וקולו צורח ומרתו משתפכת יום-יום בגלל אלבום-הבולים היפה של צ’יבי. ... באחד הימים שוב היו פני-הכיתה מוזמנים לארוחת-מינחה בבית-סגאי. ואחרי דיון ארוך החליטו להשמיד את אוסף-הבולים של צ’יבי. הם קיווּ שאם יצליחו בדבר, תישבר רוחו הקשה של “הסיקר העיקש הזה” ותמאס ליו מלחמת-שווא זו בכיתה שלמה וסופו שיחזור אל בית-ספרו שברחוב-השדה. – את תוכנית המלחמה עיבדו בדייקנות, לפרטי-פרטיה, שקלו את הכל בערמה – אך הפעם לא גילו את הדבר אלא רק לאנשי-שלומם הנאמנים עליהם ביותר ששוב לא יהא מרגל בתוכם. והנה התכנית השטנית שזממו: ביום רביעי בבוקר, תוך כדי שיעור ההתעמלות יגנבו שניים מהם, אלה הפטורים מחובת התעמלות, יאנוש גאלי וסאבּוֹ השמן, מתוך מגרת-הספסל את אוסף-הבולים, שצ’יבי רגיל להביאו תמיד אל בית הספר להתפאר בו – ויקרעהו לגזרי-גזרים, אך בקפידה, שחותמות הדואר לא יישארו חלילה שלמים – ואת הפנקס עצמו יחזירו למקומו ועליו פתק באותיות דפוס: זהו מעשה היד השחורה! פּחַד ורעַד מפני היד השחורה של הכיתה! — צִ'יבִּי, מאת: בלה סנש, תרגום: אביגדור המאירי (מהונגרית) הסבר

הסבר

הערות שוליים

40

הגרף נסלרודה שלח מכתב המלצה בעד מונטיפיורי אל הנציב בוַרשָה. והגרף קיסיליב כתב אל ראש בית הדואר בוילקומיר לבל יושמו מכשולים על דרכנו מוילקומיר לווילנה. אחרי אשר נעשו כל ההכנות הנחוצות יצאנו לדרכנו. וביום כ“ד אפריל באנו לעיר רֶזיצה. “בתי הדואר מעיר אסטרוב עד הנה הם במצב רע מאד בנוגע לנקיון ולכושרות. בלילה שעבר לא יכלנו להשיג לא לחם ולא שכר, לא יין ולא כל משקה חריף, וגם המים היו רעים מאד. מטות אין למצא כלל. מעת אשר יצאנו מפטרבורג שכבנו רק על ספות, ועפ”י רוב לבושים בבגדינו. העיר רזיצה היא העיר הראשונה, על דרכנו מפטרבורג, אשר בה יושבים יהודים, וכנראה הם עניים מרודים”. כ"ו אפריל. – עברנו דרך דינבורג ונבא לוילקומיר... כ"ט אפריל. – באנו לווילנה. — ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית, מאת: ישראל חיים טביוב הסבר

הסבר

הערות שוליים

41

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

42

לאחר פרוץ מרד גטו ורשה החמיר המצב היות שהקשר עם ורשה נותק כמעט לחלוטין. נעשו ניסיונות ליצור קשר עם חברי מחתרת שהסתננו לשטח הארי שמחוץ לגטו. הסתייעו גם ביהודי חם לב, מעשירי העיר, אלפרד שוורצבוים, שהצליח בראשית ימי המלחמה להגיע לשוויץ. האוכלוסייה היהודית בעיר עמדה עמו בקשר. נדבן ציוני זה עזר מאוד בהעברת כספים, דואר ומברקים, השמורים בחלקם עד היום בקיבוץ תל יצחק, וכן בהשגת תעודות ודרכונים מזויפים. אלפרד זה היה משארי בשרי, וזכור לי שאף אבי נעזר בו בשעתו בענייני כספים. זה היה בתחילת המלחמה, סבורני, כאשר עדיין היה אלפרד בבנדין, בשעה שמרין, שהבחין בכוחו וביכולתו, ניסה לשדלו לקבל את תפקיד ראש הקהילה. אך שוורצבוים ראה את הנולד. — אביב בעלטה: אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, מאת: דב זלמנוביץ הסבר

הסבר

הערות שוליים

43

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

44

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

45

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

46

18.2.41. וכן “הפוסתה” היהודית. השם “היהודית” אינו אלא לשבר את האוזן. אין ההמונים מבינים ערכה ומטרתה. בטעותם ובחוסר אוריֶנטציה מדמים המה בנפשם שיש פוסתה יהודית. באמת לא כן: הכובש ברשעותו ובטפשותו מתנהג על פי העיקרון, שאין לו עסק עם היחיד היהודי. אינו רוצה לשמשו אפילו כשהוא מרויח מזה והיהודי מגדיל את הכנסותיו. זוהי שנאה פיזיולוגית עמוקה כתהום שאין חקר לזדונה. היוצא מזה שאין לו לקבל מכתבים וכל יתר שלוחי-דואר מאת יהודים בודדים שיבואו לאלפיהם ולרבבותיהם לעמוד בתור ופקידים אריים יהיו מחויבים לשמשם. ולכן יסד בגיטו תחנה לקבלת מכתבים, שפקידים יהודים צוררים אותם לחבילה אחת ומוסרים אותה לפוסתה המרכזית. אין תחנה זו עסוקה בחתימת המכתבים אף לא בשלוחם, אלא במסירתם לפוסתה המרכזית... ראשית אין “הפוסתה” היהודית מקבלת מאתנו מכתבי-חוץ-לארץ במעטפת (אפילו פתוחות!) אלא רק בגלויות כתובות פולנית או גרמנית: רוסית יצאה מן השמוש. ובעד מסירת גלויתך לפוסתה המרכזית אתה משלם שכר-טרחה לפוסתה היהודית זהוב אחד. אין ליהודי יכולת לכתוב מכתבים ארוכים; וכל מכתב עולה ליהודי פי חמש מאשר לאריי. ומי שלא ראה את “הפוסתה היהודית” בעבודתה לא ראה “יריד” מימיו. פוסתה אחת לחצי מיליון איש! הדחק והצפיפות הוא בעוכרנו ובאי-הסדר השורר בה: פשוט, נחיל של דבורים! ולא מפני שאין הפקידים היהודים פחותים בכשרון עבודתם מפקידים אריים; להפך, הם עולים על האחרונים בכל דבר: בהשכלתם, בפקחותם, בזריזותם, בהתאמצותם ובכל יתר המעלות שהפקידות הדוגמהית נקנית בהן. אלא שהמצע קצר מהשתרע. אנחנו נחנקים מחוסר אויר לנשימה ומחוסר שטח קרקעי להעמיד את כף רגלנו. נדחקנו לתוך פנה צרה ונתכוצנו עד שאין יכולת להושיט זרוענו למרחב יה. מחלקה דוארית אחת צריכה לשמש רבבות איש. הכח אבנים כחה? כמה שלא יהיו הפקידים היהודים זריזים ושקדנים אין שום יכולת לפקח על הסדר. — מגילת יסורין: יומן גיטו ורשה 1 בספטמבר 1939–4 באוגוסט 1942, מאת: חיים אהרן קפלן הסבר

עטיפת הספר מגילת יסורין

הערות שוליים

47

במשרד הדואר היה תור־אנשים גדול. המאוורר לא פעל. בראש התור עמד נער־שליח של משרד כלשהו, ועמו כמה עשרות של מכתבים רשומים למשלוח. כלה ענינו של זה, הגיעו לתור שני חיילים ודרשו את זכותם להתקבל בלי להמתין. הדוחק נעשה רב, כאילו מחצית העיר החליטה להזדקק למשרד הדואר בשעה זו ממש, ולכולם משלוחים רבים. הפקיד היה אטי ואובד־עצות, וכמה אנשים מן העומדים בתור החלו רוטנים בקול רם. דולי יעקבוס ביקשה לצאת, אלא שכבר הייתה קרובה יותר לאשנב מאשר ליציאה, ולצאת לתוך הדוחק והדוחַס היה כנראה קשה יותר מאשר לעמוד בסבלנות. מצחה נתכסה זיעה. בתור לפני גברת דולי יעקבוס עמדה נערה צעירה, קטנה מאוד, רזה אותו רזון כהה של ילדים שלא התפתחו יפה, קופי במקצת.... ראתה גברת יעקבוס שבידיה שני מכתבים רשומים למשלוח ממשרדו של עורך־הדין יצחקי, מרחוב בן־יהודה. את עורך־הדין יצחקי הכירו גברת יעקבוס ובעלה היטב, נמנו עם באי ביתו הגדול במושבה הגרמנית, והיה הדבר כאילו אין הנערה זרה לגמרי.... אלא שאותו רגע שלח מנהל סניף הדואר פקיד שני לאשנב, התור נתרופף מהר, והנערה נפנתה ושלחה את מכתביה הרשומים כאילו לא אירע דבר. יצאה מבית־הדואר בלי להביט בגברת יעקבוס. דולי יעקבוס ביילה את המכתב לואלטה, שם שכבר לא היה פרש ולא היה גאוגרפיה אלא צליל של סתם, קנתה כמה בולים נוספים, ושילשלה את המכתב לתיבה כששה להיפטר ממנו. — בדידות, מאת: שולמית הראבן הסבר

שולמית הראבן

הערות שוליים

48

תוכן — מקור הסבר

הסבר

הערות שוליים

49

אה, עוד אין אתם יודעים מה טיבו של קיבוץ מרגע שהוא נתפס להלך־רוח אשר כזה. לכאורה, כולם אנשים שאנו פוגשים בכל מקום ובכל עת — איש איש ועבודתו שהוא יוצא לעשותה בבוקר ושב ממנה בערוב היום; איש איש וחדרו שהוא מטאטאו ושוטפו ומקיפו פרחים וצמחי־נוי; איש איש ואשתו וילדיו שהוא מתגולל עמהם, בין מקלחת לארוחת־הערב, על הדשא המקריח פתח חדרו. ועוד — זה אוסף בולים וזה מחבר חרוזים וזה פותר בעיות שח; זה מעגים נפשו על צרת־העולם וזה משמח לבו באשת חברו, באחת — כל מה שאתה מוצא בעולם כולו מתקפל לו בצנעה בין משעוליו של קיבוץ אחד. ואולם בשעה אשר כזו, כשקם חבר יחיד לערער יסוד מיסודותיו של הקיבוץ, נעשים כולם מקשת־פלדה, קמים כחומה בצורה ועומדים כסלע איתן כנגד המהרס והמחריב הפורש מן החבורה. — חברנו להדם, מאת: חנוך ברטוב הסבר

חנוך ברטוב

הערות שוליים

50

מונטיפיורי היה רגיל לספר בזקנותו במסבת רעיו ומיודעיו את המוצאות אותו בימים אשר שרת בבתי מסחר שונים, ומה כבדה עליו העבודה. בשרתו בבית מסחר בה“סיטי” נטל עליו לשאת מכתבים אל בית הדואר בחצות הלילה. ובעת ההיא עוד לא היו מכונות ההעתקה ועל משרת בית המסחר היה מוטל גם להעתיק את כל המכתבים במו ידו. ובית המסחר היה רחוק מאד ממעון אבותיו, ועגלות ואָמניבוסים ויתר האמצעים המקרבים רחוקים, לא היו בימים ההם, ועל העלם מונטיפיורי נטל ללכת בלילי החרף הקרים מהלך שעות מבית המסחר אל בית הוריו; גם אם נזדמנה לו עגלה, גם אז לא הוציא כסף להשתמש בה; כי היה העלם מונטיפיורי חשבן ומדקדק בהוצאותיו, ובשום אופן לא נתנו לבו להוציא הוצאה יתרה כזו לתענוגו. — ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית, מאת: ישראל חיים טביוב הסבר

הסבר

הערות שוליים

51

הן גם הקרינולינה אינה עוד לפי טעמנו וגם סלסולי-המשי המרֻבּים מסביב לצואר אינם עוד לפי טעמנו, אבל כמה נוי וכמה הדר היו מוצאות בזה אִמּוֹתינוּ הזקנות! לפני שבעים שנה היו נוסעים בקרון של פּוסטה והפּוֹסטיליוֹן היה תוקע בחצוצרה והירח היה שופך את חֲצִי-אוֹרוֹ על היער ועל איזו גדר דחויה ועל הַשּׁוֹסֵי הצרה והעקומה, ואבותינו מצאו בזה פּואיזיה, ואנחנו נוסעים במסע החפזון של איזה רכב-ברזל, ומשתדלים למצוא פּוֹאיזיה בקיטור ובגַלי-העשן המרֻבּים המתאבכים מתוך הארֻבּה. דור דור וטעמו. ומי יודע אם לא יבואו נכדינו אחרינו וילעגו לנו גם הם קצת ולכל הַמּוֹדוֹת הנפלאות שלנו, שאנו מתגאים עתה עליהן כל-כך – מוֹדוֹת של מלבושים או מוֹדוֹת של ספרות. — אֱלִיעֶזֶר-צְבִי הַכֹּהֵן צְוֵיפֶל, מאת: דוד פרישמן הסבר

הסבר

הערות שוליים

52

על היהודים נאסר להשתמש בדואר, ולשם העברת מכתבים הם נעזרו במכרים גרמנים שבטחו בהם. במרוצת הזמן נודע דבר חליפת המכתבים למרין, והוא דרש שהם יעברו דרכו כדי שיוכל לצנזרם. אך נמצאו פקידים אחדים שהתעלמו מבקשתו והעבירו את המכתבים ישירות לחווה.... מרין לא היה יכול להשלים עם העובדה שגורם עצמאי, שאינו קשור ליודנרט, עוסק בהצלת יהודים. הוא החליט להפקיע את הדבר מן התנועה הציונית. הנוער התעלם מהוראותיו והמשיך לעמוד בקשרי דואר עם שווייץ. בתגובה ציווה מרין לאסור חברים מכל התנועות והפיץ את השמועה שמכתבים יהודיים מחו"ל נפלו לידי הגסטפו. בתוך היודנרט נמצאו שוטרים ספורים שהספיקו להזהיר את המועמדים למאסר, ואלה מיהרו להסתתר. עקב המצב ההפכפך והמסוכן שנוצר החליטו ראשי הציונים לבקש מלשכת הקשר להפסיק את משלוח הדרכונים ליודנרט מתוך הבנה שאין לגסטפו כל חלק בגילוי המכתבים וכי אלו הם כזבים שמפיץ היודנרט. — אביב בעלטה: אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, מאת: דב זלמנוביץ הסבר

הסבר

הערות שוליים

53

ביחס להעברה המוצעת של בית משפט השלום מתל אביב ליפו... טענותיו של סיר מייכל מקדונל הן: א) לשם תוספת יעילות בניהול מערכת-המשפט הכרח הוא להושיב את שופטי תל אביב ויפו לכפיפה אחת, ובפרט כשעומדים למנות שופט בריטי שיוכל למלא אחר כך במידה מסוימת תפקיד של מפקח. ב) שכר-הדירה שמשלמים בתל אביב מוגזם הוא, בעוד שאפשר לשכור את הבניין ביפו, שהוא רכוש הממשלה, בשכר נמוך ביחס. ג) הבניין המדובר (משרד-הדואר הישן ביפו) מרוחק מרחק 350 מטרים בלבד מגבולות תל אביב ואין ליחס חשיבות למרחק כזה. ... אמרתי שלא קל לי לשמוע בשקט טענות ממין זה. בכל פעם שאנו שומעים את הדיבור “מזיגה”, פירושו: הורדת הרמה – ואנו מסרבים לחלוטין שיורידו את רמתנו לזו של הערבים בשטחים השונים של חיי-הציבור שלנו. כפי שכבר אמרתי פעם: אם יש הכרח לרכז – מדוע לא תרכז ממשלת ארץ-ישראל את כל השופטים בתל אביב? מבחינה טכנית אולי נכון הוא כי משרד-הדואר הישן ביפו רחוק אך 350 מטר מגבול תל אביב, אבל פירוש הדבר – משכונות-העיר הקיצוניות. כל השכונות הללו, כנוה שלום ונוה צדק, אינן אלא מעין שכונות-עוני בין ת"א העיקרית ובין יפו, והן נמשכות כל הזמן אל מרכז-העיר. — יומן ירושלים, מאת: חיים ארלוזורוב הסבר

הסבר

הערות שוליים

54

– אחרי תפלת “מנחה גדולה” נכנסים שנינו, חותני ואני, אל תוך מרכבת הדואר. הייתה המרכבה עשויה תבנית תבה ארוכה, ולה דלת-כניסה גם שתי זגוגיות גדולות לשני דופניה מימין ומשמאל. ובתוך המרכבה שני ספסלים רפודים למושב שנים שנים מן הנוסעים. אחד בראש והשני בתווך. ואז בשעה שאנחנו נכנסים כבר יושבת לה על הספסל שבראש אחת הגבירות, אשה נכרית, והיא לבושה אדרת פרוה יקרת ערך ממבחרי עורות הכבשים מתולתלי השער המבריק בשחרוריתו, שבמדינת קרים, ועל לקדקדה כובע שעיר שמראהו צהוב. ופניה מעולפים צעיף של משי דק העשוי משכיות. אין לחותני הרצון לשבת על הספסל שבראש המרכבה. הוא, חותני, בל תשלוט בו עינא בישא, יהודי כרסני. גם אדרת הפרוה אשר לו עבה היא… ישיבת-צפופים אשר כזאת לא יאה לו אף לא לשכנתו הגברת… מוחל הוא על כבודו. – “לו יותר נוח לשבת יחידי על הספסל שבתווך”. זזה מרכבת הדואר ממקומה לעשות דרכה. יושב אנכי על מושבי בפנתי, כשפני מופנים אל הזגוגיה שבדופן משמאל, ומעיין בספר “פנים יפות” על התורה, אשר לבעל ה“הפלאה”, ושכנתי הגברת יושבת לה גם היא על מושבה, בפנתה, וכשפניה מופנים אל הזגוגיה שבדופן מימינה, קוראת היא באיזה ספר הכתוב פולנית. ובטרם עברה שעה קלה שוכב כבר חותני, משתטח מלוא קומתו, על הספסל שבתווך, ראשו שקוע בצוארון הזקוף של אדרת הפרוה וקול נחרו הולך מסוף המרכבה ועד סופה. — מִפּנְקַס-זִכְרוֹנוֹתַי: מִזִכְרוֹנוֹת יְמֵי בַּחֲרוּתִי, מאת: דוד ישעיהו זילברבוש הסבר

הסבר

הערות שוליים

< בחזרה לפורטל