פסיפלורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|
|
|---|---|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | מלפיגאים |
| משפחה: | שעוניתיים |
| סוג: | שעונית |
| מין: | שעונית אכילה |
| שם מדעי | |
פסיפלורה אכילה (שם מדעי: Passiflora edulis, שם עברי רשמי: שעוֹנית אכילה), הוא מין צמח מטפס ממשפחת השעוניתיים המגודל למען פרחיו ופירותיו.
פריו גדל במסגרת חקלאית באזורים הסובטרופיים בברזיל שבאמריקה הדרומית. קוטר הפרי 4 - 10 ס"מ; צבעו סגול או צהוב כאשר הוא בשל, בהתאם לזן; תוכנו רך, נוזלי ובו גרגרים רבים; ריחו מזכיר פרחים; טעמו חמצמץ; ויש המייחסים לו תכונות מרגיעות.
מטפס הפסיפלורה מצטיין גם בפרחיו וניצניו הנאים, ורבים המגדלים אותו לשם נוי. הוא נקרא בעברית שעוֹנית, על שום דמיונו של הפרח לחוגה של שעון. כיום מגדלים אותו גידול מסחרי גם בארצות אחרות בדרום אמריקה, לבד מברזיל וכן בארצות אחרות בעולם, כגון: דרום אפריקה, קניה, מזרח אוסטרליה, איי האוואי, סרי לנקה ומקומות נוספים.
את מטפס הפסיפלורה מגדלים בעיקר בעבור מיץ הפסיפלורה והרכז המופק ממנו. המוצר התעשייתי משמש להעשרת הטעם של מיצי פירות שונים, כתוספת לגלידות שונות, ללפתנים ואפילו להעשרת טעמם של משקאות חריפים.
"סירופ פסיפלורה" מוכר בעיקר כתרופה להרגעה. פרי הפסיפלורה עשיר גם בוויטמין C.
הפרי מוכר בישראל גם בשם "פרי התאווה", שם הנובע מטעות תרגום של שמו הלועזי. במקור נקרא הפרח פסיפלורה על שם הפסיון של ישו, מתוך אמונה שחלקיו של הפרח מסמלים את סיפור צליבתו של ישו: עשרת עלי הכותרת מסמלים את עשרת השליחים ה"טובים" (מלבד יהודה איש קריות ופטרוס הקדוש), חמשת האבקנים מסמלים את חמשת פצעיו של ישו, ושלוש צלקות העלי מסמלות את מסמרי הצליבה. חלקיו החיצוניים של הפרח דומים להילה. התרגום "תאווה" הוא אם כן תרגום שגוי.
צמח מטפס הפסיפלורה גדל בישראל בעיקר כמטפס על גדרות ועל קירות, וקל להדלות אותו ולעצבו. ברוב ארצות אירופה מחכים שהפרי ייפול ואז לוקחים אותו, לכן הוא מגיע קצת מקומט לחנויות.

