צעיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריסטיד בריאן עם צעיף, טולוז לוטרק, ליטוגרפיה משנת 1892 עבור אריסטיד בריאן מתיאטרון אמבסדר בפריז

צעיף הוא פריט לבוש הנלבש סביב הצוואר או הראש למטרות חימום, ניקיון, אופנה או מסיבות דתיות.

במזג אוויר קר, בעיקר באזורי אקלים בהם החורף מושלג והטמפרטורות נמוכות, רבים כורכים סביב צווארם צעיף סריג עבה, לעתים עשוי צמר, לשמירה על החום. פרטי לבוש אופייניים נוספים לשהייה בחוץ במזג אוויר כזה הם מעיל כבד וכובע חם.

באזורי אקלים מדברי, מאובק או אזורים בהם זיהום האוויר רב, יש הכורכים צעיף דק מעל ראשם לשמירה על ניקיון השיער. כאפיה היא דוגמה לכיסוי ראש כזה, המשמש גם להגנה על אזור הפה והעיניים מאבק ומחול. הכאפיה נכרכת לעתים גם סביב הצוואר.

לעתים משתמשים לשם כך במטפחת ראש, בנדנה וכיסויים דומים. במהלך הזמן פריטים כאלו, שבמקורם שימשו לצרכים מעשיים, הפכו להיות אביזרי אופנה, בעיקר בקרב נשים.

סוגי צעיפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיד הוא מטפחת גדולה עשויה אריג או סריג שעוטפים בה את הכתפיים. המילה רדיד נזכרת בתנ"ך פעמיים –בספר ישעיהו ישעיהו בתוך רשימה ארוכה של תכשיטים ופריטי לבוש של נשים: "וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים"  ; ובשיר השירים: "נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת"

הסודר הוא סוג של מטפחת המשמשת לכיסוי הראש, הצוואר או הכתפיים והוא נגזרת של המילה היוונית מגבת (sudarion) והמילה הלטינית מטפחת (sudariom). הסודר מופיע בספרות התלמודית הן כמכסה כתפיים: "רבי אלעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתפו בשבת" והן כמכסה צוואר  : " וחגור שבמותניו וכובע שבראשו וסודר בצווארו". שימוש נוסף לסודר נמצא בקניין חליפין בו המוכר מגביה את סודרו של הקונה ובכך חל קניין. את הסודר נמצא גם בשירה של רחל המשווה את עצמה לרחל אמנו ומזכירה את סודרה של רחל המתנופף לרוחות מדבר.

של היא מילה נרדפת לרדיד, סודר והינומא - צעיף ארוך וגדול המכסה את הכתפיים ומגיע עד לגב. מקור המילה מן השפה הפרסית shawl בהרבה שפות המבוססות על הלטינית זהו השם לצעיף.

ככיסוי ראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדתות בהן נהוג קוד צניעות קיימים מנהגי כיסוי ראש או צוואר בהתאם למצוות הדת. נשים יהודיות הנוהגות על פי ההלכה ומקייימות את דיני הצניעות ומנהגי כיסוי ראש לנשים ביהדות עשויות להשתמש בצעיף או מטפחת ראש לקיום המנהג. נשים מוסלמיות הנוהגות על פי החג'אב עשויות ללבוש צעיף המכסה את הראש והצוואר. מנהגי חג'אב מחמירים יותר מכתיבים פרטי לבוש כגון רעלה ובורקה.

צעיפים משמשים גם לצרכים דתיים-טקסיים. צעיפים כאלו הם הטלית ביהדות והסטולה בנצרות.

תפקידו של הצעיף בחברה הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן התיעוד האשורי מתברר כי אישה מן המעמדות העליונים, שהייתה נתונה לחסותו של גבר, היתה חייבת בכיסוי ראש בפרהסיה. נשים מן המעמד הנמוך, כמו זונה ושפחה, אינן רשאיות לכסות את ראשן בפרהסיה.

בחוקי אשור התיכונה, סעיף 40, נאמר: אם נשות אנשים, או אלמנות, או נשים אשוריות יוצאות לרחוב, יכולות הן לגלות את ראשן, בנות איש... אם צעיף הוא זה, או מלבוש או גלימה, את עצמן חייבות הן לכסות, אינן יכולות לגלות את ראשן, אך... או... או... אינן חייבות לכסות עצמן. אך כאשר הן יוצאות לבדן לרחוב חייבות הן לעטוף עצמן. פילגש אשר תהלך ברחוב עם גבירתה מכוסה תהיה. קדשה בעולת בעל בלכתה ברחוב תתעטף, ואשר אינה בעולת בעל, בלכתה ברחוב ראשה מגולה יהיה, לא תתעטף. זונה אל תתכסה, ראשה מגולה יהיה. הרואה זונה מתכסה בצעיף יתפוש אותה, עדים יעידו בה ואל פתח ההיכל אותה יוליך. את כל עדייה לא יקחו. את לבושה תופשה יקח ..." החוק האשורי מלמד כי אישה המהלכת בפומבי ואינה מכסה את פניה כראוי מזמינה עונש, אך אישה המכסה פניה בניגוד לחוק, מזמינה עונש ציבורי חמור עוד יותר. כיסוי הראש מציין את מעמדה של האישה השייכת לאיש מן המעמדות הגבוהים בחברה. היא אשתו, בתו או פילגשו. הצעיף מהווה בגד וקישוט בעולם הקדום ודבר זה חלחל גם בקרב נשות המעמדות הגבוהים בחברה היהודית כפי שעולה מדברי ישעיהו המגנה את הידורן של בנות ציון.

הצעיף כהינומה והקשר לחופה ונישואין בעולם הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוקי אשור התיכונה, סעיף 41, מתברר כי כיסוי בצעיף מלמד על הליך מקובל בטקסי חתונה: כי יבקש איש לפרושׂ צעיף על פלגשו, יועיד חמישה או שישה משכניו, ויפרוש הצעיף במעמדם, ויאמר: "אשתי היא" – אשתו היא. פלגש שלא נפרשׂ עליה צעיף המעמד אנשים, ואשר בעלה לא אמר: "אשתי היא" – אשת איש איננה, פלגש היא. אם איש מת, ולאשתו הרעולה אין בנים, בני הפלגשים בניו הם – חלקם יקחו. ממכתב ממארי אפשר ללמוד כי אישה נשואה כיסתה בדרך כלל את ראשה. מחוקי המזרח הקדום מתברר גם שאם אישה נאפה ובעלה החליט להמשיך לחיות עמה, הוא יכול לכסות אותה בצעיף ובזאת לסמן בפומבי כי הוא מתקף מחדש את נישואיו עמה.

הצעיף כהינומה והקשר לחופה ונישואין ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור רבקה ויצחק הנו סיפור מכונן וההשראה לחופה היהודית הראשונה ומנהגיה השונים. הצעיף בו מתכסה רבקה הופך להיות ההינומה בה מתכסה הכלה ביום חופתה.

עוד בטרם התגבש ביוון המושג הימנון( HYMNOS )כשיר תהילה לאלים ולגיבורים, הוא שימש לציון שיר חתונה "HYMENAIOS" שיר שהושר ביוון הקדומה, עת הובלת הכלה לבית החתן ככל הנראה הדבר קשור ל- Hymen (או Hymenaios) - שמו של אל הנישואין, ומכאן קצרה הדרך גם להינומא, נשואת דיוננו, על ידי שיכול אותיות. כך גם מפרש אבן שושן במילונו, כאחת ממשמעויות המילה, וכציון מקור מביא את דברי המשנה במסכת כתובות (פרק ב, א). משנה זו עוסקת באישה הטוענת שנישאה כרווקה בתולה בניגוד לטענת בעלה. אחת הראיות שהיא יכולה להביא, כסיוע לטענתה, היא עדות שראוה, בעת החתונה, יוצאת בהינומא וראשה פרוע.

בתלמוד ישנו דיון על המילה הינומא: "מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא, רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא"

רש"י מסביר: "תנורא דאסא – כמין חופה של הדס עגולה, קריתא – צעיף על ראשה, משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו, ופעמים שמנמנמת בתוכו, מתוך שאין עיניה מגולין, ולכך נקראת הינומא – על שם תנומה".

כך או כך המילה הינומה שכנראה השתרשה בעברית מהשפה היוונית משמעותה קשורה בהכרח לחופה ונישואין והיא או החופה עצמה או הצעיף בו מתכסה הכלה.

הצעיף במקרא בסיפור רבקה ויצחק ובסיפור תמר ויהודה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום הסכם האירוסין בין אליעזר עבדו של אברהם לבין משפחתה של רבקה, רוכבת רבקה אחרי העבד עם נערותיה בדרך לכנען. כשרואה רבקה את יצחק והיא נופלת מעל הגמל היא שואלת את העבד ומבררת את זהותו של ההלך. העבד משיב לה כי הוא בעליו ואז מתכסה רבקה בצעיף: "ותקח הצעיף ותתכס" רבקה מתכסה בצעיף כשהיא מזהה את מי שעתיד להיות בעלה. היא נשארת מכוסה עד שתיכנס לאוהלו ותהיה לאשתו. הצעיף מסמל את המהפך שחל בחיי רבקה – מהיותה בתולה, כלה, עד להיותה אישה נשואה בחסות בעלה. בסיפור יהודה ותמר נזכר הצעיף פעמיים, לראשונה כאשר תמר מכסה עצמה בצעיף ואחר כך כשהיא מסירה את צעיפה. יהודה לא מקבל על עצמו את הייבום לאחר מות אונן, וגם לאחר שניחם על מות אשתו אין הוא מציע עצמו ליבמה; ואם לא די בכך, אף ששלה בָּגר, גם אותו לא נתן לה יהודה להיות לה יבם. תמר מחליטה לעזוב את המתחם המוגן, את מרחב הבית. היא עוברת מבית הוריה, מקום פרטי, למקום ציבורי. לפני המעבר דואגת תמר להוריד את כסות האלמנה והיא מתכסה בצעיף. היא יושבת במקום פומבי וממתינה ליהודה. בגדי האלמנוּת היו ככל הנראה בגדים פשוטים וגסים שסימנו למרחוק את מצבה המשפחתי של האישה שנותרה בלי הגנה בחברה הפטריארכלית. תמר פושטת את בגדי האלמנוּת שלבשה ימים רבים, עבורה ועבור הסביבה שבה חיה. בגדים אלו סימלו יותר מכול את היותה אלמנה הממתינה ליבמהּ. בהסרת הבגדים היא מסירה מעליה את עברה ומציינת שלב חדש בחייה. המהפך המתרחש בחיי תמר ניכר באמצעות שינוי הבגד, כשהצעיף מסמל את הערמומיות שבמעשה. היא נוהגת בכפילות פנים – היא רואה ואינה נראית. לבושה החדש מאפשר לה לחשוף פן אחר באישיותה. תמר הופכת מאישה פסיבית לאישה אקטיבית, כשריבוי הפעלים: ותסר, ותכס, ותתעלף, ותשב, מצביעים יותר מכל על שינוי זה. תמר, שהייתה מובלת ומנוהלת על ידי יהודה, נחושה להגשים את רצונה, ויהודה נעשה מכשיר שבאמצעותו היא מגשימה את אימהותה. גם רבקה וגם תמר מצליחות להוציא את תכניתן אל הפועל. לשתיהן תכנית הקשורה בצאצאים והורשה. גם המדרש מתייחס למשותף בין רבקה לתמר: "שתיים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים רבקה ותמר" (בראשית רבה פ"ה) הצעיף משמש בתיאורים אלה לחפץ נשי. הוא מופיע ככסות המעידה על מצבה החברתי של האישה החיה במשטר פטריארכלי כפי שמשתקף גם בחוקי הסביבה. הצעיף משמש כסות בטקס הנישואין כפי שאפשר להבין את מעשה רבקה, ובפרהסיה נועד הצעיף להצניע את האישה השייכת לפטרונה. שני סיפורים אלו מראים כי לצעיף שימושים מגוונים ולפעמים דו משמעיים – הוא חושף ומגלה. הוא מצניע מפני פיתוי אך גם מאוד מפתה.

בין צעיף לטלית בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"צעיף שנותנים על הצואר בימות החורף, אף-על-פי שיש לו ד' כנפות ויש בו שיעור טלית, פטור מציצית. וירא שמים יעשה קרן אחת בעיגול"

היות וכל בגד העשוי מצמר או פשתים מחויב בציצית עולה השאלה לגבי הצעיף. באופן עקרוני פוטרת ההלכה את המתעטף בצעיף בגודל של טלית מציצית אך מציעים לעגל את רחת מארבע כנפות הבגד על מנת לפסול את הצעיף מלהיות בגד של ארבע כנפות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]