קימון גאורגייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קימון סטויאנוב גאורגייב
(11 באוגוסט 1882; פאזארדז'יק האימפריה העות'מאנית
 - 28 בספטמבר 1969; סופיה, הרפובליקה העממית הבולגרית) (בגיל 87)
קימון גאורגייב
שם בשפת המקור Кимон Стоянов Георгиев
מדינה ממלכת בולגריה
והרפובליקה העממית הבולגרית
מפלגה הברית הדמוקרטית הבולגרית
חזית המולדת הבולגרית
בת-זוג וסקה רודבה
ראש ממשלת ממלכת בולגריה
והרפובליקה העממית הבולגרית

קימון סטויאנוב גאורגייבבולגרית:Кимон Стоянов Георгиев;‏ 11 באוגוסט 1882, פאזארדז'יק, רומליה המזרחית, האימפריה העות'מאנית28 בספטמבר 1969, סופיה, הרפובליקה העממית הבולגרית), היה גנרל ופוליטיקאי בולגרי, אשר כיהן פעמיים כראש ממשלת בולגריה מטעם מפלגות האיחוד הדמוקרטי הבולגרי וחזית המולדת הבולגרית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1902 סיים גאורגייב את האקדמיה הצבאית הבולגרית בסופיה ובהמשך השתתף במלחמת הבלקן הראשונה והשנייה כמפקד פלוגה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הועלה לדרגת לויטננט קולונל וב-1916 איבד את עינו באחד הקרבות. בסיום המלחמה צומצם היקפו של הצבא הבולגרי מתוקף חוזה ניי וב-1920 השתחרר גאורגייב מהצבא.

ראשית הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגייב היה ממייסדי החזית הלאומית הבולגרית וב-1923 היה ממארגני ההפיכה שהובילה להדחתו ורציחתו של ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי ולמינויו של אלכסנדר צאנקוב לראשות הממשלה. גאורגייב מונה לשר הרכבות בממשלתו של אנדריי ליאפצ'ב. ב-1930 היה ממקימי התנועה הימנית הצבאית למחצה זְבֶנוֹ (בבולגרית:ליכוד) והליגה הצבאית הבולגרית.

כהונת ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגייב יושב לימינו של המלך בוריס השלישי (המלך במרכז השורה בחליפה לבנה), בעת כינוס שנערך באוניברסיטת סופיה בספטמבר 1934

הכהונה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במאי 1934 ביצעו חברי הליגה הצבאית הפיכה בבולגריה. הפרלמנט פוזר והוקמה ממשלת טכנוקרטים בראשותו של גאורגייב. הונהג משטר טוטליטרי ובכלל זה צנזורה קפדנית על העיתונות. למשך תקופה קצרה כיהן גאורגייב גם כשר המלחמה ושר החוץ. חברי המשטר החדש יסדו תנועה שנקראה "התחדשות חברתית" שפעלה בקרב הנוער הבולגרי ברוח הפאשיזם. לאחר חידוש היחסים עם ברית המועצות וחששו של המלך בוריס השלישי מהחלשה משמעותית של מעמדו, אילץ המלך את גאורגייב להתפטר ובינואר 1935 פורקה הליגה הצבאית‏[1].

הכהונה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה היה גאורגייב ממתנגדי הברית עם מדינות הציר וב-1943 הצטרף לחזית המולדת הבולגרית שחתרה לסילוק הגרמנים מבולגריה והיה אחד ממנהיגיה. ב-9 בספטמבר 1944 כאשר הצבא האדום הגיע לפאתי סופיה, הנהיג גאורגייב הפיכה, הדיח את ראש הממשלה קונסטנטין מוראבייב והתמנה לראש הממשלה כאשר הוא אוחז גם בדרגת גנרל. גאורגייב הודיע על ביטול ההסכם התלת צדדי. באותו הערב הגיע הצבא האדום לסופיה. הוקמה ממשלת קואליציה אנטי פאשיסטית שנשענה על "חזית המולדת" והורכבה מהמפלגה הקומוניסטית, מפלגת האיכרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת זֶבְנוֹ (ליכוד). ראש הממשלה גאורגייב נמנה עם מפלגת זבנו, שר החוץ פטקו סטויאנוב היה עצמאי וחבר לשעבר במפלגה הדמוקרטית ושר התעמולה דימו קזאסוב השתייך לסוציאל-דמוקרטים. תיק ביטחון הפנים נמסר למפלגה הקומוניסטית במסגרתו גם השליטה על כוחות המשטרה ומנגנוני ביטחון הפנים החשאיים. הקומוניסטים ניצלו בהמשך תפקיד זה לצבירת כוח וסילוק מתחריהם במאבק לשלטון האבסולוטי בבולגריה. ב-15 בספטמבר 1946 נערך בבולגריה משאל עם אשר במסגרתו תמכו 95 אחוזים מבעלי זכות הבחירה בביטול המלוכה. מחשש לחייהם נמלטו המלך סימאון ומשפחתו לאלכסנדריה שבמצרים[2]. בנובמבר 1946 הוחלף גאורגייב בגאורגי דימיטרוב, אך המשיך לכהן בממשלתו כסגן ראש הממשלה ושר החוץ. התפטרותו סימלה את ניצחון הקומוניסטים במאבק על השליטה בבולגריה.

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 עלה בידי הקומוניסטים להשתלט על בולגריה וב-1949 הוצאה מפלגת זבנו אל מחוץ לחוק. גאורגייב זכה להערכה בקרב ראשי המשטר הקומוניסטי ולהבדיל מראשי המפלגות השונות בבולגריה שנאסרו, הוגלו וחלקם הוצאו להורג, המשיך גאורגייב לכהן במשרות שרים זוטרות עד 1962. בין 1962 ל-1969 כיהן כחבר פרלמנט. הוא הלך לעולמו ב-1969 והוא בן 87 שנים.

גאורגייב והקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרתו של קימון גאורגייב בדבר תמיכת הממשלה הבולגרית בעלייה לארץ ישראל והקמת מדינה חופשית, כפי שהופיעה בעיתון היהודי איברייסקי וסטי בראשית יולי 1945 (בבולגרית)

לגאורגייב היה יחס אוהד לבני הקהילה היהודית בבולגריה. בספטמבר 1934, מספר חודשים לאחר ההפיכה שביצעה הליגה הצבאית, הבטיח ראש הממשלה גאורגייב כי למרות המגבלות שהוטלו על התאגדויות וביטול כל המפלגות הפוליטיות, הממשלה הבולגרית תמשיך לנקוט במדיניות פתוחה וסובלנית כלפי בני הקהילה היהודית‏[3].

במהלך מלחמת העולם השנייה, נמנה גאורגייב על קבוצת אישי הציבור שנאבקו כנגד רדיפות היהודים בממלכה הבולגרית. ב-21 במאי 1943 החליטה הממשלה הבולגרית לגרש את יהודי סופיה לערי השדה, כאשר תוכניתו של אלכסנדר בלב הייתה לראות בגירוש זה שלב ראשון לקראת גירושם אל מחוץ לגבולות הממלכה. ב-22 במאי כתבו מספר אישי ציבור מרוב גוני הקשת הפוליטית הבולגרית ובכללם גאורגייב, ניקולה מושאנוב, ודימו קזאסוב, מכתב למלך בוריס השלישי בו נטען שמדובר בצעד בלתי אנושי והמלך ישא אישית באחריות לתוצאותיו של המהלך. הייתה זו הפעם הראשונה בה שוגר איום אישי למלך בולגריה בהקשר לרדיפות היהודים‏[4].

ב-9 בספטמבר 1944 התמנה גאורגייב לראש ממשלה ואחד מצעדיו הראשונים היה הכרזה על שוויון זכויות מלא ליהודי בולגריה והשבת כל חרויותיהם. ב-10 בספטמבר חזר השר דימו קזאסוב בשידור רדיו, על הצהרתו של גאורגייב והוסיף כי הממשלה הבולגרית ביטלה את החוק להגנת האומה[5]. בראשית דצמבר 1944 ביקר בבולגריה דוד בן-גוריון והתקבל באהדה על ידי ראשי השלטון. בן-גוריון נועד עם גאורגייב והפגישה חיזקה את מעמדה של התנועה הציונית בקרב יהודי בולגריה‏[6].

בשלהי מאי 1945 נערכה ההסתדרות הציונית לחגוג את יום השקל הציוני, הראשון לאחר 5 שנות הפסקה, בהפנינג רב משתתפים בערי בולגריה השונות. החגיגה נועדה גם לבטא את שמחת ההמונים על הצלתם. משטרת הביטחון הבולגרית שהייתה בשליטת הקומוניסטים אסרה על קיום יום השקל. נציגי הקונסיסטוריון פנו לגאורגייב שביטל את האיסור‏[7]. ב-30 ביוני 1945 הצהיר גאורגייב במהלך פגישה עם יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה, כי ממשלת בולגריה תומכת בשאיפתם של חלק מבני הקהילה להגר ולהקים לעצמם מדינה חופשית בארץ ישראל. ההצהרה פורסמה בעיתון היהודי "איברייסקי וסטי" וזכתה לתהודה רבה בקהילות בולגריה‏[8].

בקיץ 1946 לקראת כינוסה של ועידת השלום בפריז הזמין גאורגייב את יושב ראש ארגון בני ברית בבולגריה זכריה אלקלעי וביקשו להפעיל את השפעתו של הארגון בארצות הברית כדי שבולגריה תזכה לתנאים הוגנים בחוזה השלום המתגבש. לשכת בני ברית בבולגריה ערכה דיון, החליטה להיעתר לבקשת גאורגייב ושלחה דין וחשבון מפורט להנהלה העליונה של הארגון בארצות הברית. הנרי מונסקי שכיהן כיושב ראש ארגון בני ברית, היה גם חבר במשלחת האמריקאית לוועידת השלום בפריז והוא השיב בכתב שיפעל לסייע לבולגריה. התשובה שהועברה לגאורגייב התקבלה בקורת רוח רבה וסייעה בהמשך להסרת מגבלות שהיו מוטלות עדיין על יהודי בולגריה‏[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קימון גאורגייב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רומנו, אלברט.א, המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930 - 1940, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 566-567.
  2. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 305-314.
  3. ^ רומנו, אלברט.א, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930 - 1940, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 574.
  4. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ג'-תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 169.
  5. ^ ברוך, אלי, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 747.
  6. ^ בן, יוסף, לחרות ולעלייה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 943.
  7. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ד', עמודים 97-98.
  8. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ד', עמודים 117-118.
  9. ^ מקסימוב, בוריס, תולדות "בני ברית" בבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 722-723.
הקודם:
ניקולה מושאנוב
כהונה ראשונה
19 במאי 1934 - 22 בינואר 1935
הבא:
פנצ'ו זלאטב
הקודם:
קונסטנטין מוראבייב
כהונה שנייה
9 בספטמבר 1944 - 22 בנובמבר 1946
הבא:
גאורגי דימיטרוב