שיגדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "צינית" מפנה לכאן. לערך העוסק בצמח, ראו צינית (צמח).

שיגדון (וכן צינית, ומלועזית: גַאוּט (Gout) ופודגרה) הוא דלקת מפרקים כרונית הנובעת משיבוש מטבולי בגוף המתבטא בעלייה ברמת חומצת השתן בדם, מצב הקרוי "היפר-אוּריצֶמִיַה" (Hyperuricemia). הנזק לחולה נגרם כאשר לאורך שנים מצטברת חומצה זו במפרקים שם נוצרת דלקת המפרקים או בכליות, שם היא יוצרת אבנים. מחלה זו נפוצה יחסית בקרב גברים, שם מגיעה התחלואה לשיעורים של כאחוז עד 2.5 אחוזים. בימי הביניים הייתה נפוצה המחלה בקרב ציידים בשל אכילה מרובה של בשר.

חומצת השתן נוצרת בגוף באופן תקין. אצל חולי השיגדון יש עלייה בייצור החומצה או ירידה במנגנונים המפרקים אותה בכליות. לחולים הסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה אך לא מפתחים דלקות, מצב נפוץ מאוד, אין כל תסמינים של המחלה. גורמים המגבירים את הופעת המחלה הם: גיל, השמנת יתר (Obesity), צריכה מוגברת של בשר, ומצבים רפואיים שונים כגון סוכרת והתקף לב. יש עדויות המצביעות על גורם גנטי בתחלואה.

לאורך ההיסטוריה המחלה קושרה לכאלו שחיו ברמת חיים גבוהה, וצרכו מזון איכותי שלא היה זמין לרוב העם. מסיבה זו היא כונתה "מחלת המלכים" או "מחלת הציידים". חולים מפורסמים במחלה הם: (על פי ההשערה המקובלת) אסא מלך יהודה, הנרי השמיני, מלך אנגליה, וראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב של רמות גבוהות של חומצת שתן בדם ניתן לאבחון בקלות באמצעות בדיקת דם פשוטה. היפר-אוּריצֶמִיַה מוגדרת כריכוז של יותר מ-7.0 מיליגרם לדציליטר (mg/dL).

למרות זאת, חולים רבים מאובחנים רק כאשר הם מגלים תסמינים של המחלה. אצל כ-75% מהחולים התסמין הראשון הוא נפיחות וכאב בעצם התחתית של בוהן הרגל (הבולטת בצד בפנימי של כף הרגל), מצב הקרוי "פּוֹדָגְרָה". אולם, התקפים יכולים להתבטא בכל מפרק אחר. כאשר המחלה מתבטאת במפרק הברך התסמין נקרא "גוֹנָגְרָה". חלק מהחולים מגלים את המחלה רק לאחר שהתגלו אצלם אבנים בכליות.

אבחון סופי של שיגדון אפשרי באמצעות הבחנה בהצטברות חומצת שתן במפרקים או בשתן.

גורמי סיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיל: הסיכוי לשיגדון עולה עם הגיל. לא ברור אם לגיל ישנה השפעה ישירה או מכיוון שלאנשים מבוגרים שסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה יש תקופה ארוכה יותר של הצטברות החומצה.
  • מין: גברים הם בסיכון גבוה יותר לשיגדון אם כי הפער מצטמצם עם הגיל
  • השמנה: השמנה היא הגורם המשפיע ביותר על שיגדון. בקרב BMI גבוה מ-35, הסיכון היחסי לחלות (בקיזוז הגיל לעומת BMI 21-23) הוא 4.14, עבור מדדי BMI של 25 עד 30 (עודף משקל) הסיכון הוא 2.35.
  • צריכת אלכוהול: צריכת אלכוהול היא גורם סיכון משמעותי. מחקרים אחדים מראים כי צריכה של בירה וליקר מעלה את הסיכון לעומת יין. ההסבר להבדל זה לא ברור ויש הטוענים כי ההשפעה נובעת מאורח החיים של אנשים שצורכים בירה וליקרים לעומת אנשים הצורכים יין.
  • גורמים אחרים: תרופות מדללות דם, יתר לחץ דם ותורשה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התקף חריף - טיפול במשכך כאבים בעיקר במדכאי דלקת שאינם סטרואידים ותרופות נגד דלקתיות (לדוגמה פירוקסיקאם או קולכיצין), ב-12 השעות הראשונות של התחלת התסמינים.
  • טיפול מונע - לסובלים מהתקפים חוזרים, יש טיפולים להורדת רמות חומצת השתן באמצעות אָלוֹפּוּרינוֹל המוריד באופן ישיר ומשמעותי את רמות חומצת השתן. חסרונה העיקרי הוא כי היא צריכה להילקח באופן קבוע לכל החיים מכיוון שהפסקה בלקיחתה תגרום לעליה משמעותית ברמות חומצת השתן, יותר מהמצב ההתחלתי. חלק מאנשי הרפואה הקונבנציונלית ואנשי הרפואה האלטרנטיבית טוענים כי לקיחת התרופה לאורך שנים גורמת לנזק בכבד ולכן מומלץ ליטול אותה במינונים נמוכים.

טיפול מומלץ עקיף הוא דיאטה של רמות נמוכות של פּוּרינים (המולקולות המשמשות כבסיסי A ו-G ברצפי DNA). בדיאטה זו מומלץ להימנע מאכילת סוגים מסוימים של דגים, מאכלי ים וחלקים פנימיים של בשר. רצוי גם להפחית ככל הניתן אכילת בשר ושתיית משקאות חריפים. מחקר עדכני ‏‏‏[1] שנערך על אוכלוסייה של יותר מ-40 אלף איש לאורך 12 שנה הראה כי אכילת חלבונים מהחי או מהצומח לא מעלה את הסיכוי לשיגדון, בניגוד לבשר, דגים ופירות ים. לפי מחקר זה, אכילת מוצרי חלב, בייחוד כאלו עם אחוזי שומן נמוכים, מקטינה את הסיכוי לחלות. מחקר זה סותר את הדיאטה המסורתית לשיגדון שפסלה גם מוצרים עתירי חלבון מהצומח ומהחי, כגון קטניות (כולל חומוס), דגנים, גבינה צהובה ועוף.

מיץ חמוציות (קרנברי) ידוע כמדלל החומצה האורית בדם ומסייע מאוד לחולי גאוט. כמו כן, מומלץ לסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה לרדת במשקל ולהימנע מהתייבשויות על ידי שתייה מרובה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Purine-Rich Foods, Dairy and Protein Intake, and the Risk of Gout in Men - The New England Journal of Medicine - March 11 2004 - http://content.nejm.org/cgi/reprint/350/11/1093.pdf

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.