קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור קיר מהראטהאוס בקלן מסביבות 1375 של קארל הרביעי

קרל הרביעי (14 במאי 1316 - 29 בנובמבר 1378) שנולד בשם ואצלב, היה המלך השני של בוהמיה מבית לוקסמבורג וקיסר האימפריה הרומית הקדושה.

קרל היה בנו הבכור ויורשו של יוהאן מלוקסמבורג, שמת ב-26 באוגוסט 1346 ובכך ירש את רוזנות לוקסמבורג ואת הכתר של בוהמיה. ב-2 בספטמבר 1347 הוכתר קרל כמלך בוהמיה.

ב-11 ביולי 1346 בחרו בו הנסיכים הבוחרים (Prince-electors) כ"מלך הרומאים" (rex Romanorum) בניגוד ללודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-26 בנובמבר 1346 הוכתר קרל בבון. אחרי שיריבו מת, הוא נבחר שוב ב-17 ביוני 1349 והוכתר ב-25 ביולי כמלך הרומאים. ב-6 בינואר 1355 הוכתר קרל גם כמלך איטליה וב-5 באפריל כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. עם הכתרתו למלך בורגונדיה, שהתעכבה עד 4 ביוני 1365, נהפך קרל לשליט הישיר של כל ממלכות הקיסרות הרומית הקדושה.

חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל נולד ליוהאן ואליזבת מבוהמיה (1292-1330) בפראג בשם ואצלב, שמו של אביה של אליזבת ומלך בוהמיה. בהכתרתו הוא בחר בשם המלכותי קרל אחרי ששהה בצרפת בחצרו של דודו שארל הרביעי, מלך צרפת.

קרל קיבל חינוך צרפתי והיה בקיא ב-5 שפות: לטינית, צ'כית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית. כאשר נלחם לצד אביו באיטליה ב-1331 הוא רכש ניסיון קרבי. החל מ-1333 הוא ניהל את הארצות של הכתר הבוהמי בשל העדרו ומאוחר יותר החלשות ראייתו של אביו. קרל קיבל את התואר מרגרייב מורביה, התואר המסורתי של יורש העצר, בשנת 1334. כעבור שנתיים הוא שלט בטירול בשם אחיו יוהאן הנרי, מרגרייב מורביה ועד מהרה היה מעורב במאבק על השליטה ברוזנות זו.

כתוצאה מברית בין אביו והאפיפיור קלמנט השישי, האויב הבלתי-נלאה של לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נבחר קרל כ"אנטי-מלך", או המלך המנוגד ללודוויג, על ידי חלק מהנסיכים הבוחרים ברהנס ב-11 ביולי 1346. מאחר שקרל הבטיח להיות צייתן לאפיפיור קלמנט הוא ויתר ויתורים נרחבים לאפיפיור ב-1347. בין היתר אישר את בעלות האפיפיורות על שטחים נרחבים והבטיח לבטל את הצו של לודוויג כנגד קלמנט, לא לקחת חלק בעניינים איטלקיים, וכן להגן על הכנסייה.

בהתחלה, היה קרל הרביעי, בעמדה מאוד חלשה בגרמניה. לעתים כונה בלעג "מלך הכמרים" (Pfaffenkönig) בשל הסיבות לבחירתו. בישופים רבים וכמעט כל הערים הקיסריות נותרו נאמנים ללודוויג מבוואריה. גרוע מכך, קרל תמך בצד הלא נכון במלחמת מאה השנים, שבה איבד את אביו ורבים מאביריו הטובים ביותר בקרב קרסי באוגוסט 1346. קרל עצמו נמלט פצוע משדה הקרב.

מלחמת אזרחים בגרמניה נמנעה כאשר לודוויג הרביעי מת ב-11 באוקטובר 1347, אחרי שסבל משבץ מוחי בזמן ציד דובים. בינואר 1349 פרטיזנים מבית ויטלסבאך ניסו להבטיח את בחירתו של גונתר פון שוורצבורג כמלך, אך היו לו רק מעט תומכים והוא מת ללא תשומת לב כעבור מספר חודשים. לאחר מכן, לא ניצבו בפני קרל איומים ישירים לטענתו לכס הקיסרי.

בהתחלת שלטונו, עמל קרל להבטיח את בסיס כוחו. בוהמיה עברה את מגפת הדבר השחור יחסית ללא נזק והעיר המשגשגת פראג הייתה לבירת האימפריה. קרל בנה את העיר פראג לפי הדגם של פריז והקים את ה-Nové Město, העיר החדשה בפראג. ב-1348 ייסד קרל את אוניברסיטת קארל בפראג, שנקראה על שמו. הייתה זו האוניברסיטה הראשונה במרכז אירופה. באוניברסיטה הוכשרו בין השאר בירוקרטים ועורכי דין. כתוצאה מהפכתה לבירת האימפריה והקמת האוניברסיטה נהפכה העיר פראג למרכז תרבותי ואינטלקטואלי של מרכז אירופה.

קרל ניצל את קשייהם של יריביו על הכתר ונבחר בשנית והוכתר באאכן ב-25 ביולי 1349 ועד מהרה היה לשליטה הלא-מעורער של האימפריה. מתנות והבטחות הביאו לתמיכתם של ערי הריין ושוואביה; נישואי ברית הבטיחו את תמיכתו של בית הבסבורג; תמיכתו של רודולף השני, דוכס בוואריה, הרוזן הפאלאטיני של הריין, הובטחה אחרי שנשא את ביתו אנה, אחרי שהתאלמן ב-1348.

ב-1350 ביקר את המלך בפראג הטריבון הרומי קולה די ריינצו, שדרבן אותו ללכת לאיטליה, שם המשורר פטרארקה ואזרחי פירנצה התחננו לנוכחותו. קרל דחה בקשות אלה, שם את קולה בכלא לשנה, ואז הסגיר אותו לידי האפיפיור באביניון.

מחוץ לפראג, ניסה קרל להרחיב את אדמות הכתר הבוהמי, תוך שימוש בסמכותו הקיסרית לרכוש פייפים בשלזיה, בפאלאטין העליונה ובפרנקוניה. המחוזות האחרונים נהפכו ל"בוהמיה החדשה", שרשרת של אחזקות שנועדו לקשר את בוהמיה עם הטריטוריות של לוקסמבורג וארץ הריין. האחוזות הבוהמיות לא היו מוכנות לתמוך בקרל ביוזמות אלו. כאשר ניסה קרל לקבוע את החוק הבוהמי בקרולינה המלכותית ב-1355 הוא נתקל בהתנגדות חדה. אחרי נקודה זו מצא קרל לנכון לסגת במאמציו למרכוז ("צנטרליזיציה").

ב-1354 הוא חצה את הרי האלפים ללא צבא וקיבל את כתר הברזל של לומברדיה במילאנו בינואר 1355. באפריל של אותה שנה הוכתר כקיסר רומא בידי קרדינל. מטרתו היחידה, נראה, הייתה לזכות בכתר הקיסרי בדרכי שלום, ובהתאם להבטחה שנתן לאפיפיור קלמנט הוא נשאר בעיר רק למספר שעות, למרות רצונם של אנשי רומא אותו ביטאו בגלוי. אחרי שבפועל ויתר קרל על כל זכויות הקיסרות באיטליה, הוא חצה שוב את האלפים שלגנותו עמדו מילותיו המגנות של הפטרארך, אך לזכותו עמד עושר רב.

בחזרתו תפס קרל את הממשל של האימפריה, שרק החלה להתאושש מהמוות השחור, ואז הוציא את בולת הזהב של 1356 המפורסמת שבה הוסדרה בחירת המלך. את מורביה הוא נתן לאחד מאחיו, יוהאן הנרי, ואת רוזנות לוקסמבורג הפך לדוכסות ונתן לאח שני, ואצלב, מלך הרומאים. קרל לא חדל במאמציו להבטיח טריטוריות אחרות ולחזק את המלוכה הבוהמית. למטרה זו הוא רכש חלק מפאלאטין העליונה של הריין ב-1353, וב-1367 סיפח את לוסטיה התחתונה לבוהמיה וקנה אחוזות נוספות בחלקים שונים של גרמניה. עם מותו של מיינהרד השלישי, דוכס בוואריה העליונה ורוזן טירול ב-1363, בוואריה העליונה נלקחה בידי בניו של הקיסר לודוויג הרביעי, וטירול על ידי רודולוף הרביעי, דוכס אוסטריה. שתי תביעות אלה התקבלו על ידי קרל שהבין שאם ימותו משפחות אלה הטריטוריות יעברו לבית לוקסמבורג. באותו זמן הובטחה לו ירושת מרגרבייט ברנדנבורג, אותה הוא השיג עבור בנו ואצלב ב-1373. הוא גם זכה בחלק ניכר משטחי שלזיה, בחלקו מירושה של אשתו השלישית, אנה פון שוויידניץ, בתו של הנרי השני, דוכס שווידניצה. ב-1365 ביקר קרל את האפיפיור אורבנוס החמישי באביניון ולקח על עצמו ללוותו לרומא; ובה בעת הוכתר כמלך בורגונדי בארל.

מסעו השני לאיטליה התרחש ב-1368, אז נפגש עם האפיפיור אורבנוס השישי בויטרבו, והיה נצור בארמונו בסיינה, ועזב את הארץ לפני סוף שנת 1369.

בערוב ימיו, התערב קרל אך במעט בענייני גרמניה מעבר להבטחת בחירתו של בנו, ואצלב, כמלך הרומאים ב-1376, ובניהול משא ומתן על שלום בין הליגה השוואבית ומספר אצילים ב-1378. אחרי שחילק את נחלותיו בין שלושת בניו, הוא מת בנובמבר 1378 בפראג, שבה נקבר. קרל מת משיגדון, שהייתה מחלה נפוצה אז. לזכרו הוקם פסל בעיר ב-1848.

מורשת והשגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של קרל הרביעי ליד גשר קרל (1848)

שלטונו של קרל הרביעי מאופיין בשינוי בטבעה של האימפריה והוא זכור כתור הזהב של בוהמיה. הוא פרסם את בולת הזהב של 1356 שבה הסדיר את ירושת הקיסרות, וזו החזיקה כ-400 שנה.

בנוסף הוא ארגן את המדינות השונות באימפריה לקונפדרציות שחיו ביניהן בשלום. הערים הקיסריות שגשגו עקב כך. הקונפדרציה השוואבית-לנדפריד מ-1370 הורכבה כמעט רק מערים קיסריות חופשיות. באותו זמן, הליגות אורגנו והונהגו על ידי הכתר וסוכניו. כמו עם הבוחרים, הערים ששירתו בליגות אלה קיבלו פריבלגיות (זכויות יתר) כדי לסייע להן לשמור את השלום.

קרל הרביעי הבטיח את שליטתו על גבולותיה המזרחיים של האימפריה על ידי הסכמים עם בית הבסבורג ורכישתה של ברנדנבורג. הוא גם תבע והשיג שליטה קיסרית על מדינות הצלבנים של פרוסיה וליבוניה.

פטרונות על תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הרביעי הפך את פראג לבירת האימפריה, וסירב לבקשת פטרארקה לעבור לרומא. קרל יזם מפעלי בניה רבים בפראג, רבים מהם נושאים את שמו: אוניברסיטת קרל, גשר קרל וכיכר קרל. מצודת פראג וקתדרלת ויטוס הקדוש (בתקופת האדריכל פטר פארלר) זכו לפיתוח רב בתקופתו. כמו כן, מאז תקופתו של קרל, פרח תחום איור כתבי ביד בפראג. בצ'כיה של היום קרל עדיין זוכה ליחס של "אבי האומה" (otec vlasti), תואר שנטבע לראשונה על ידי אדלברטוס רנקוניס דה אריציניו בהלוויתו.

לקרל הרביעי היו קשרים חזקים גם לנירנברג, שבין חומותיה שהה כ-52 פעמים וכך חיזק את המוניטין שלה בין הערים הגרמניות. קרל היה הפטרון של כנסיית פראואנקירכה, שנבנתה בשנים 1352-1362 (כנראה בתכנונו והשגחתו של האדריכל פטר פארלר) ששימשה את החצר הקיסרית לפולחן בזמן שהותה בעיר.

המדיניות הקיסרית של קרל התמקדה בתחום הפעיל והמשתנה ונטשה את האידאל הנישא של האימפריה כמונרכיה האוניברסלית של שלטון הנצרות. ב-1353 הוא העניק את לוקסמבורג לאחיינו, יובסט ממורביה. הוא ריכז את מאמציו בעיקר על פיתוח כלכלי ואינטלקטואלי של בוהמיה, שבה הוא ייסד אוניברסיטה ב-1348 ועודד את ההומניסטים הראשונים.

לקרל היו חילופי דברים עם פטרארקה, אותו הזמין לבקר בפראג, אך האיטלקי הדגול קיווה שקרל יעבור לגור ברומא וישחזר את המורשת של רומא העתיקה.

אחותו של קרל, בון מלוקסמבורג, נישאה לבנו הבכור של פיליפ השישי, מלך צרפת, לעתיד ז'אן השני, מלך צרפת ב-1335. בכך נהפך קרל לדודו מצד האם של שארל החמישי, מלך צרפת, שהתייעץ עמו במץ בזמן הז'אקרי של 1356. קשרי משפחה אלה הוללו בפומבי כאשר קרל הרביעי ביקר את אחיינו בביקור מכובד ב-1378, כמה חודשים לפני מותו. ניתן למצוא תיאור מפורט של האירוע, מועשר במיניאטורות נפלאות, בעותק Grandes Chroniques de France של שארל החמישי.


משפחה וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל ואשתו הראשונה בלאנש

קרל הרביעי היה נשוי ארבע פעמים לארבע נשים שונות.

אשתו הראשונה הייתה בלאנש מוולואה (1316-1348), ביתו של שארל, רוזן ולואה, וחצי-אחות של פיליפ השישי מלך צרפת. נולדו להם שתי בנות:

אשתו השנייה הייתה אנה מבוואריה (1329-1353), בתו של רוזן הפאלאטין רודולף השני, דוכס בוואריה ונולד להם בן אחד:

  • ואצלב (1350-1351).

אשתו השלישית הייתה אנה פון שווידניץ (1339-1362), בתם של הנרי השני, דוכס שווידניצה וקתרין מאנז'ו (בתו של קרולי רוברט, מלך הונגריה) ולהם נולדו שלושה ילדים:

אשתו הרביעית הייתה אליזבת מפומרניה (1345/7-1393), בתם של בוגיסלאב החמישי, דוכס פומרניה ואליזבת, בתו של קזימיר השלישי, מלך פולין. היו להם שישה ילדים:

קרויים על שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charles IV (autobiography), edited by Balázs Nagy, Frank Schaer: Autobiography of Emperor Charles IV; And, His Legend of St. Wenceslas: Karoli IV Imperatoris Romanorum Vita Ab Eo Ipso Conscripta; Et, Hystoria Nova de Sancto Wenceslao Martyre, Published by Central European University Press, 2001, ISBN 9639116327, 9789639116320, 259 pages [1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]