M1919 בראונינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקלע בראונינג M1919
YM-museum-Browning-M1919-1.jpg
נגזרות M1919A1-M1919A6
תכנון ג'ון בראונינג, 1919
שנות שירות 1919 עד 1970
קליבר 0.30 אינץ' (7.62 מ"מ) (‎.30-06 ספרינגפילד)
פעולה רתע
משקל 13 ק"ג (ריק)
הזנה 250 כדורים מסודרים בסרטי בד
כוונות ברזל
אורך קנה 610 מ"מ (24 אינץ')
קצב אש 400-600 כדורים לדקה
חיילים אמריקאים יורים בבראונינג M1919A4 באאכן
שני נחתים עם M1919A4 באי רוי-נאמור במהלך מלחמת העולם השנייה

Browning M1919 (בראונינג) הוא מקלע בינוני תוצרת אמריקנית בקוטר "0.3 שהיה הנפוץ ביותר במהלך המאה ה-20. שימש בצבא האמריקני את חיילות הרגלים, כנשק רכוב על גבי כלי רכב קרביים קלים וכבדים כולל טנקים, מטוסים וכנשק נגד מטוסים. כמו כן שימש צבאות של מדינות רבות אחרות. הבראונינג שימש במלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת ווייטנאם. הבראונינג סופק גם חצי מאה אחרי זאת בעיצובים שונים (כמו ה M2 מכונת ירייה שגם מבוססת על עיצוב הבראונינג).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הM1919 הוא מקלע הפועל על קירור-אוויר, פותח ויוצר בארצות הברית. מבוסס על המקלע הסטנדרטי של מלחמת העולם הראשונה M1917 בראונינג שפעל על קרור מים. עוצב על ידי ג'ון מ. בראונינג, כאשר הנשק המקורי התבסס על תחמושת ‎.30-06 M1 ומאוחר יותר שונה.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגם ראשון סטנדרטי פותח עבור חילות הרגלים במטרה להחליף את מכונות הירייה הקודמות הכבדות שפעלו על בסיס קרור הקנה בעזרת מים. הM1919 דורש לפחות שני אנשי צוות של המקלע אך בדרך כלל ארבעה אנשים מפעילים; מספר אחד- היורה, מספר שתים- עוזר היורה המגיש את סרטי הכדורים ושני לוחמים העוזרים בנשיאת התחמושת.
  • דגם שני קל יותר במשקלו פותח עבור חיל האוויר והותקן בכנפי מטוסי הקרב.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחת מעסקות הנשק המוצלחות של אנשי הרכש של ההגנה שנערכה בחדשים שקדמו לסיום המנדט הבריטי, נקנו כ- 180 מקלעים כאלה תמורת 300 לירות שטרלינג למקלע ממיג'ור בריטי בשם ראלף ניומן שהיה אחראי על מחסני נשק ותחמושת בבסיס טירה שליד חיפה. פרט לרכש זה לא הצליחה ההגנה לרכוש מקלעים כאלה שכה רצו. חלק גדול מהם הותקן על רכבים ושריוניות.

מקלע בראונינג "0.3 על מנשא גב

מקלע אחד כזה נלכד על ידי סיור של לוחמי פלמ"ח שנערך בכביש החוף בסמוך לקיבוץ יד מרדכי בתחילת מאי 1948. אנשי הפלמ"ח שהגיחו מאחור במשוריין פרפר, הצליחו להפתיע את הערבים שירו צרורות לעבר הקיבוץ, התגברו עליהם, לקחו את המקלע והשאירו אותו בקיבוץ. מקלע זה היה הנשק היחידי שסייע לבלום את גלי ההסתערויות של חיילי הרגלים המצריים שתקפו את הקיבוץ שבועיים מאוחר יותר.

שריונית גי.אמ.סי. אוטר, מצוידת בשני מקלעי בראונינג, חטיבה 7, 1948

במסגרת מבצע חורב נתקלו כוחות צה"ל בטנקים מצריים מסוג לוקסט M22. הטנקים שהיו מתוצרת אמריקנית היו מצוידים כל אחד בשתי מכונות ירייה בינוניות מסוג בראונינג "0.3.

צה"ל לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העצמאות היה מקלע זה הנשק התקני ביחידות השריון והחרמ"ש. מקלעים מסוג זה היו מותקנים בכל טנקי השרמן ויותר מאוחר גם בטנקי הצנטוריון והפטון. בטנק השרמן הותקן מקלע אחד בעמדת המקלען שליד הנהג ואחד על הצריח. בטנקי הצנטוריון והפטון הורכבו שלושה מקלעים: אחד במקביל לתותח, שכונה "מקלע מקביל" ומופעל על ידי תותחן הטנק, ושני מקלעים על גבי הצריח מבחוץ, אחד לשימוש המפקד והשני לשימושו של הטען קשר. בחרמ"ש הותקנו מקלעים אלה בזחל"מים. בכל זחל"מ הותקן מקלע בתא המפקד שליד הנהג וכן אחד עד שניים נוספים בצידי הזחל. המקלע היה נשק תקני גם על הג'יפים של יחידות הסיור החטיבתיות ומחלקות הסיור הגדודיות של חטיבות השריון והחרמ"ש.

הכינוי הרווח של המקלע בצה"ל היה "אפס שלוש" או "מקלע אפס שלוש", וברבים "אַפְסֵי שלוש".

רק מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים, בשנות השבעים, החלה החלפת מקלעי הבראונינג במקלעי מאג. בתחילה ביחידות הרגלים ובהמשך גם בחטיבות השריון. המקלע המשיך להיות בשימוש בצה"ל עד סוף המאה העשרים. וביחידות מסוימות אף בראשית המאה ה-21.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס וזה, המשימה רכש, מערכות, 1966.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא M1919 בראונינג בוויקישיתוף