איוון מיקם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איוון מיקם
Evan Mecham
איוון מיקם
איוון מיקם
לידה 12 במאי 1924
דושיין, יוטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בפברואר 2008 (בגיל 83)
פיניקס, אריזונה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי של אריזונה, פיניקס, אריזונה, ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל אריזונה ה־17
5 בינואר 1987 – 4 באפריל 1988
(שנה ו־12 שבועות)
חבר הסנאט של אריזונה מטעם מחזו מריקופה
1961–1963
(כשנתיים)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איוון מיקם (באנגלית: Evan Mecham;‏ 12 במאי 1924 – 21 בפברואר 2008) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מאריזונה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל אריזונה ה-17 מינואר 1987 ועד הדחתו באפריל 1988. מיקם שירת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה וזכה לעיטורים. הוא היה סוחר מכוניות מצליח ולעיתים עסק גם בהוצאה לאור של עיתונים.[1]

מספר הפעמים הרב שבהם הוא התמודד בבחירות למשרות ציבוריות, הקנו למיקם מוניטין של "מועמד תמידי (Perennial candidate), יחד עם הכינוי "הרולד סטסן (אנ') של אריזונה", לפני שנבחר כמושל מטעם הרפובליקנים.[2] כמושל, תקופת כהונתו של מיקם הייתה שנויה במחלוקת כמעט מיד לאחר השבעתו, והוא היה הראשון מבין כל מושלי ארצות הברית שבו-זמנית התמודד עם הליך הדחה, בחירות חוזרות (Recall election) שנקבע להן כבר מועד, ואישום פלילי. הוא היה ראשון מושלי אריזונה שהודח, ואחד מ-15 מושלי מדינות ארצות הברית שהודח.

מיקם כיהן בשנים 1961–1963 כחבר הסנאט של אריזונה לפני שהחל רצף של התמודדויות בלתי מוצלחות על משרות ציבוריות. ניצחונו בבחירות למשרת המושל ב-1986 החל בניצחון מפתיע בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד, שבעקבותיו הגיע פיצול בשורות המפלגה הדמוקרטית במהלך הבחירות הכלליות, שהיו למרוץ של שלושה מועמדים. כמושל, נודע מיקם בשל הצהרותיו ומעשיו שנתפסו לרוב כבעלי אופי גזעני.[3] בין הצעדים הללו, היה ביטול יום החופש בתשלום מטעם המדינה לרגל יום מרטין לותר קינג באמצעות קביעתו ליום ראשון השלישי של חודש ינואר במקום יום שני השלישי של חודש זה. הוא גם האשים נשים עובדות בשיעור גבוה של גירושים, והשתמש בכינוי "פיקניני" (Pickaninny) לתיאור ילדי האפרו-אמריקאים. בתגובה לכל אלה, אורגן חרם צרכנים על אריזונה.[4] קרע בין מיקם לבין עמיתיו למפלגה הרפובליקנים בבית המחוקקים של אריזונה התפתח בעקבות האשמות שהועלו בעיתון The Arizona Republic על מינויים פוליטיים שנויים במחלוקת והעדפת מקורבים במינוי לתפקידים, האשמות שמיקם טען שהן היו האשמות שווא.

מיקם הודח מכהונתו בעקבות הרשעה בהליך הדחה על בסיס האשמות בשיבוש מהלכי משפט ושימוש בלתי ראוי בכספי ציבור, כספים שהוא טען שהיו פרטיים. משפט פלילי שהתנהל נגדו בהמשך זיכה את מיקם מההאשמות. לאחר הדחתו, נותר מיקם פעיל בפוליטיקה במשך כמעט עשור. במהלך תקופה זו הוא שימש כנציג לוועידות הארציות של הרפובליקנים וניסה להתמודד שוב על תפקיד המושל ואף על מושב בסנאט של ארצות הברית כמועמד עצמאי מול ג'ון מקיין.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוון מיקם נולד בדושיין שביוטה להורים שהיו חברי כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים (המורמונים), וגדל בחווה המשפחתית. הוא היה הצעיר במשפחה של חמישה בנים ואחות אחת צעירה ממנו. ב-1942 הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון שבאלמונט, יוטה, כתלמיד השני בסדר המצטיינים של מחזור לימודיו, והחל ללמוד בקולג' החקלאי של מדינת יוטה (כיום אוניברסיטת המדינה של יוטה) על בסיס מלגת לימודי חקלאות. בינואר 1943 עזב מיקם את לימודיו בקולג' והתגייס לחילות האוויר של צבא ארצות הברית. הוא הוכשר כטייס קרב על מטוסי לוקהיד P-38 לייטנינג, ולאחר מכן הועבר לאנגליה, שם הוא הטיס מטוסי P-51 מוסטנג. ב-7 במרץ 1945 הופל מטוסו כאשר הוא היה במשימת ליווי למשימת סיור והיה שבוי במשך 22 ימים.[5] מיקם חזר לארצות הברית לאחר שהחלים מהפציעות שנגרמו לו בעת נפילתו בשבי, וקיבל את מדליית האוויר ואת לב הארגמן על שירותו.[3] במאי 1945 הוא נשא לאישה את פלורנס למברט, ובדצמבר אותה שנה שוחרר משירותו הצבאי.[5] לזוג נולדו שבעה ילדים.[6]

מיקם היה חבר פעיל בכנסייה המורמונית. הוא לימד בבית ספר של יום ראשון ושירת כבישוף בכנסייה בשנים 1957–1961.[7] כחלק מאמונתו הוא הוא סבר שהאל ינחה אותו במעשיו ויעניק לו כוחות. אמונות אלו היו חלק מהתנהלותו בעת שכיהן כמושל כאשר אחד מחבר הסגל שלו דיווח שהוא שמע שיחה שהתנהלה בלשכתו של מיקם לפני שנכנס לחדר, ואז גילה שהמושל היה שם לבדו. חברת סגל אחרת, דונה קרלסון, דיווחה שמיקם האמין שהוא מונה למשרתו בזכות אלוהית, ולפיכך לא היה מוטרד יתר על המידה מרגשותיהם של אחרים.[8]

ב-1947 החל מיקם את לימודיו בקולג' המדינה של אריזונה (כיום אוניברסיטת המדינה של אריזונה) ותחום לימודיו העיקרי היה ניהול וכלכלה.[6] ב-1950 הוא עזב את לימודיו בקולג' כאשר חסרו לו 16 שעות לימוד כדי לפתוח סוכנות לרכבי פונטיאק ורמבלר בעיר אהו שבאריזונה.[9] ב-1954 הוא עבר לגלנדייל, שם הוא רכש והפעיל סוכנות למכירת רכבי פונטיאק, שהייתה בבעלותו עד 1988. כסוכן למכירת מכוניות, הוא הופיע באופן תדיר בתשדירי פרסומת בטלוויזיה המקומית ואימץ את המוטו שלו, "אם אינך יכול לסחור עם מיקם, אתה פשוט לא יכול לסחור". סוכנות מכירת הרכבים בגלנדייל הייתה הבסיס לעסקים המשפחתיים שלו, כולל עסק למרוצי מכוניות, חברת כרייה וכמה סוכנויות נוספות למכירת מכוניות במדינות אחרות.[6][10]

בנוסף לעסקי המכוניות, החזיק מיקם בכמה עיתונים שלא האריכו ימים בפעילותם. אחד מעיתונים אלו, העיתון היומי Evening American, הודפס בפיניקס, והגיע להיקף התפוצה המרבי של 27,000 עותקים לפני שהפך לשבועון.[11] כמוציא לאור של עיתונים שניסה לפרוץ לשווקים של פיניקס ושל טוסון, העיד מיקם ב-13 ביולי 1967 בפני תת-הוועדה להגבלים העסקיים והמונופולים של הסנאט של ארצות הברית. עדות זו ניתנה בתגובה להצעת חוק שקידם הסנאטור קארל היידן שעל פיה הוצעה חסינות חלקית מחוק ההגבלים העסקיים של שרמן, שאפשרה לעיתון שהיה חסין מבחינה כלכלית ולעיתון בלתי מוצלח להקים מיזם משותף המשלב פעילות פרסומית, הדפסה והפצה תוך שמירה על הליכי דיווח ועריכה נפרדים. בעוד שהתומכים בהצעת החוק טענו שהוא יימנע קריסות של עיתונים, התנגד מיקם להצעה בטענה ש"הסיבה המרכזית להצעת חוק זו הייתה בשל כוחם של העיתונים להשפיע על החלטות המצביעים בבחירות, והשאיפה של הפוליטיקאים להעדיף את אלו ששולטים בעיתונים מונופוליסטים אלו" הוא גם הוסיף ש"הכלים של מונופול הם במחלקות פרסום ומחלקות הפצה משותפות".

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונו הראשון של מיקם להיבחר למשרה ציבורית היה ב-1952, כשעדיין התגורר באהו, כאשר הוא התמודד ללא הצלחה על מושב בבית הנבחרים של אריזונה. לאחר שעבר לגלנדייל, הוא עשה שימשו במוניטין שצבר בהופעותיו בטלוויזיה ונבחר ב-1960 לסנאט של אריזונה.[6] לאחר תקופת כהונה אחת בסנאט, ניסה מיקם ב-1962 להיבחר לסנאט של ארצות הברית במקומו של הסנאטור קארל היידן, ובבחירות אלו הוא התמודד על בסיס מצע שבו נכללו דרישה שארצות הברית תפרוש מהאומות המאוחדות וביקורת על פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית על הגבלת תפילות בבתי הספר ב"פסק דין אנגל נגד ויטל" (Engel v. Vitale).[12] במסע בחירות זה ניצח מיקם בתחילה בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית את סטיבן שאדג, לשעבר מנהל מסע הבחירות של בארי גולדווטר. לעומת זאת, בבחירות הכלליות זכה מיקם לתמיכה פושרת ממפלגתו בשל החשיבות של עמדתו הבכירה של היידן בסנאט לטובת העברת החקיקה על מיזם מרכז אריזונה.[6] על אף תבוסתו בבחירות הכלליות, הוא קיבל 45 אחוזים מכלל הקולות.[13]

לאחר ניסיון התמודדותו מול היידן, ניסה מיקם ב-1963 להתמודד על תפקיד יושב ראש המפלגה הרפובליקנית באריזונה, אך ללא הצלחה.[9] במערכות הבחירות למשרת מושל אריזונה בשנים 1964, 1974, 1978 ו-1982 הוא ניסה להתמודד ללא הצלחה על התפקיד.[14] מבין ארבע מערכות בחירות אלו, הוא הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנים רק בזו של 1978.[15] הוא פיתח דוקטרינה פוליטית שבמסגרתה הוא תמך בדמוקרטיה ג'פרסונאית, קידם את ביטול מס ההכנסה, השבת השליטה על הקרקעות מהממשלה הפדרלית לידי המדינות, ביטול המעורבות הפדרלית בחינוך, ואת העברת השליטה על מערכות הרווחה לידי המדינות.[16] ב-1982 כתב מיקם את ספרו הראשון "חזרי אמריקה" (Come Back America), שבו הוא דן בשנות חייו הראשונות ובהשקפותיו הפוליטיות.[17]

בחירתו כמושל אריזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיונו החמישי להתמודדות על משרת המושל, רץ מיקם כאאוטסיידר פוליטי תוך עשיית שימוש במצע הרגיל שלו בו הוא קידם רפורמה פוליטית והקלות במיסים. יריבו בבחירות המקדימות של הרפובליקנים היה ברטון בר, ששימש כיושב ראש סיעת הרוב בבית הנבחרים של אריזונה. בר זכה בתמיכת הנהגת המפלגה, כולל בארי גולדווטר וג'ון מקיין. גרעין התמיכה במיקם הגיע מעמיתיו המורמונים ומאגודת ג'ון ברץ' האולטרה-שמרנית. לגרעין תמיכה זה הצטרף חלק ניכר של גמלאי המדינה על סמך הבטחתו של מיקם לקיצוצים במיסים. בשל חילופי האוכלוסין המשמעותיים באריזונה, רק כמחצית מהמצבעים הרשומים ב-1986 חיו במדינה ב-1980, ולפיכך, המידע על ניסיונות ההתמודדות הקודמים של מיקם לא היו קיים יתר על המידה בציבור.[18] אחוז ההצבעה בבחירות המקדימות היה הנמוך ביותר מזה כמעט 40 שנה בשל גשמים חריגים. מיקם התגבר על פער של 15 אחוזים בסקרים וניצח בבחירות המקדימות לאחר שזכה ב-54 אחוזים מהקולות.[19][20] בר סיים את מסע הבחירות כאשר לא הוציא את רוב תקציבו, ובידו נותרו יותר ממיליון דולר מתוכו.

בבחירות הכלליות למשרת מושל אריזונה ב-1986 התמודדו שלושה מועמדים. המפלגה הדמוקרטית בחרה במפקחת הכללית על החינוך של אריזונה קרולין ורנר. אי-שביעות הרצון בקרב ההנהגה העסקית והפוליטית של המדינה ממועמדי המפלגות הגדולות הובילה למועמדותו של ביל שולץ, יזם מקרקעין ודמוקרט, שפרש מהבחירות המקדימות של הדמוקרטים מסיבות רפואיות משפחתיות,[14] ולאחר מכן נאספו מספיק חתימות כדי שהוא יתמודד כמועמד עצמאי. שש שנים קודם לכן כמעט והביס שולץ את הסנאטור הוותיק בארי גולדווטר. במערכת בחירות זו התמהמה גולדווטר בהבעת תמיכתו במיקם, אך עשה זאת בארוחה רשמית בלייק האווסו סיטי. במהלך מסע הבחירות, הטילה אגודת סוחרי המכוניות של אריזונה עיצומים על תנאי על עסקו של מיקם בשל השתהותו במענה לתלונות.[21] הפיצול בשורות הדמוקרטים שנגרם בשל כניסתו מחדש של שולץ למערכת הבחירות, גרם למסע הבחירות של מיקם לשרוד.[22] בבחירות הכלליות ניצח מיקם לאחר שזכה ברוב של 40 אחוזים מול 34 האחוזים שקיבלה ורנר ו-26 האחוזים שקיבל שולץ.[23]

מושל אריזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בינואר 1987 הושבע מיקם כמושל אריזונה ה-17. בין הצלחותיו נמנו פתיחת נציגות עסקית בטאיוואן שאפשרה חתימה על חוזה לייצוא כותנה בהיקף של 63 מיליון דולר וחיזוק המאמצים למניעת שימוש לרעה בסמים באמצעות חקיקה שאפשר למושל למנות שופטים זמניים לטיפול בנושא הסמים. הוא גם הוביל מאמצים במסגרת אגודת המושלים הלאומית להעלות את הגבלת המהירות בכבישים כפריים מ-55 מיל לשעה (90 קמ"ש) ל-65 מיל לשעה (105 קמ"ש),[24] ותמך בהצעת חוק למניעת השתלטות על עסקים באריזונה. במהלך תקופת כהונתו של מיקם כמושל, חוסל גרעון תקציבי של 157 מיליון דולר באמצעות צמצום בהוצאות המדינה.

יום מרטין לותר קינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים ספורים לאחר השבעתו, משך מיקם תשומת לב ברמה הלאומית כאשר קיים את הבטחת הבחירות שלו לבטל את יום החופשה בתשלום לעובדי המדינה ביום מרטין לותר קינג. חג זה הונהג באריזונה במאי 1986 באמצעות צו מושל שהוציא המושל הקודם ברוס בביט, לאחר שבהצבעה של בית המחוקקים המדינתי לא עבר חוק על כך. לאחר הנהגת החג, הוציא משרד התובע הכללי של אריזונה חוות דעת שיום החופש בתשלום הוא בלתי חוקי ואיים לתבוע את המושל הנכנס על עלות יום החופשה, שכן זה לא אושר כאמור על ידי בית המחוקקים. על אף סוגיית אי-החוקיות של הנהגת החג, השיב מיקם לתגובות מצד פעיל זכויות אזרח ומצד הקהילה האפרו-אמריקאית לאחר הביטול, באומרו, "קינג אינו ראוי לחג". לאחר אמירה זו הוא אמר לקבוצה של מנהיגים שחורים, "אתם לא צריכים עוד חג. מה שאתם צריכים זה משרות".[25]

בתגובה לביטול, נערכה ב-19 בינואר 1987, יום מרטין לותר קינג, צעדת מחאה אל הקפיטול המדינתי. התכנסויות שנועדו להיערך באריזונה בוטלו, והאומן סטיבי וונדר והסופרת הרלן אליסון הודיע שיחרימו את אריזונה. הלהקה פאבליק אנמי הוציאה שיר שהתייחס לביטול יום החופשה בשם "כאשר אגיע לאריזונה" (By the Time I Get to Arizona). בקליפ של השיר, נראו חברי הלהקה כשהם רוצחים את מיקם באמצעות הטמנת פצצה מתחת ללימוזינה שלו ופיצוצה באמצעות שלט רחוק. להקת הרוק U2, שהופיעה באוניברסיטת המדינה של אריזונה בראשית אפריל אותה שנה, הצטרפה למחאה, והודיעה שהיא תתרום כספים למערכה להדחתו של מיקם, וגינו אותו על הבמה.[26]

לאחר כמה חודשי מחאה, הכריז מיקם על יום חופשה ללא תשלום ביום ראשון השלישי של חודש ינואר, במקום יום שני השלישי של החודש, מועדו המקורי של יום מרטין לותר קינג.[27]

יחסיו עם בית המחוקקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי ששני בתי בית המחוקקים של אריזונה נשלטו על ידי המפלגה הרפובליקנית, יחסיו של מיקם עם המחוקקים היו גרועים. הוא קבע שוב ושוב שהוא לא היה מחויב כלל וכלל לשיתוף פעולה עם המחוקקים, שהוא נתן דין וחשבון רק לחוקת ארצות הברית, שלאמונתו, הייתה בעלת מקור אלוהי.[28] ההחלטות על כמה מהמינויים של מיקם לבעלי תפקידים ביצועיים, שהתקבלו ללא התייעצות עם מנהיגי בית המחוקקים, היו שנויים במחלוקת. דוגמאות לכך ניתן היה למצוא בבחירתו לראש מחלקת הרישוי למשקאות חריפים, שנחקר באשמת רצח,[29] מנהל מחלקת ההכנסות, שחברתו הייתה בפיגור בתשלומי פיצויים לעובדים של 25,000 דולר,[30][14] המפקח על הבינוי בבתי הסוהר, שריצה עונש מאסר על שוד מזוין,[31] ואיש חיל הנחתים לשעבר, שמונה לחוקר מטעם המדינה, ושבעת שירותו הצבאי נשפט פעמיים בפני בית דין צבאי.[32] מינויים פוליטיים נוספים שגרמו למיקם למבוכה היו המינוי ליועץ לענייני חינוך, ג'יימס קופר, שאמר לוועדה של בית המחוקקים, "אם תלמיד רוצה לומר ש[[מיתוס הארץ השטוחה |כדור הארץ שטוח]], למורה אין שום זכות להוכיח לו אחרת",[33] וסם סטייגר, היועץ המיוחד של מיקם, שהורשע בסחיטה.[32]

יוזמות החקיקה של מיקם לא צלחו עקב יחסיו הקשים עם בית המחוקקים. הצעתו לקצץ במס הקנייה המדינתי באחוז אחד, הבטחה מרכזית במסע הבחירות שלו, כשלה, בעיקר בשל העובדה שמיקם לא הבהיר במפורש אילו סעיפי הוצאה יאבדו את המימון שלהם עקב הקיצוץ, וכך הוא מנע מהמחוקקים להבין כיצד יושפעו מכך בוחריהם.[34] הצעת התקציב שלו בהיקף של 2.3 מיליארד דולר, שבמסגרתו קוצץ המימון לחינוך והוקפאו משכורות עובדי המדינה, הוגדלה ב-200 מיליון דולר על ידי בית המחוקקים.[35] מיקם איבד תמיכה נוספת כאשר הטיל וטו על הצעות חוק שקודמו על ידי מחוקקים מרכזיים, כמו מנהיג הרוב בסנאט המדינתי בוב יוסדיין. "אומר ששיתוף הפעולה לא היה משמעותי", אמר יוסדיין, "אך זו זכותו". מנהיג הרוב בבית הנבחרים, ג'ים רטליף, שקודם לכן היה תומך של מיקם, נפל גם הוא קורבן לווטו של המושל, ואמר, "המסר היחידי שלי למושל הוא, שאם הוא סבור שהאנשים שמייעצים לו להטיל וטו על הצעת החוק שלי יכולים לסייע לו לנהל את מדינת אריזונה בצורה טובה יותר בהשוואה אליי, תן להם לעשות זאת".[36]

אירועים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למהומה שנגרמה בשל ביטול יום החופשה בתשלום על יום מרטין לותר קינג, טענות לאפליה גזעית הובעו נגד מיקם לאחר שהוא הגן על השימוש במונח הגזעני "פיקניני" (Pickaninny) לתיאור ילדי האפרו-אמריקאים,[37] טען ששיעור גירושים גבוה נגרם על ידי נשים עובדות, טען בפני קהל יהודי שאמריקה היא אומה נוצרית, ואמר שעיניהם של אנשי עסקים שהגיעו לביקור קבוצתי מיפן נעשו עגולות לאחר שנמסר להם מספר מסלולי הגולף באריזונה. בתגובה לטענות על גזענותו, אמר מיקם, "יש לי ידידים שחורים. אני מעסיק אנשים שחורים. אני לא מעסיק אותם משום שהם שחורים; אני מעסיק אותם משום שהם האנשים הטובים ביותר שהגישו בקשה להתקבל לעבודת קטיף כותנה".[38] התבטאויות אלו ואחרות רק חיזקו את ההאשמות על גזענות נגד מיקם לאחר ביטול יום החופשה ביום מרטין לותר קינג.

מיקם החשיב מאוד את מערכת היחסים שלו עם העיתונות. בטענה שרבות מבעיותיו נגרמו על ידי אויביו מהתקשורת במהלך התמודדויותיו הקודמות למשרות פוליטיות, הוא אמר, "'מונופול העיתונות של פיניקס' [הכינוי שלו לעיתון The Arizona Republic] הפך את החורבן הפוליטי שלי למטרתו במשך שנים רבות".[39] הוא גם טען, "כל עיתון יומי במדינה מקדם מועמדים שונים בנוסף אליי. לוקח להם מעט זמן להתרגל לרעיון שאני הבחירה של הציבור".[35] בתגובה לטיפול השלילי בו לכאורה על ידי העיתונות, ניסה מיקם לאסור על עיתונאים להשתתף במסיבות העיתונאים שלו. ג'ון קולב, בעל טור פוליטי בעיתון Phoenix Gazette, ואחיו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ג'ים קולב, הוכרז כ"לא-איש" לאחר טור ביקורתי שהוא כתב ב-25 בפברואר 1987 בנוגע להופעתו של מיקם באגודת המושלים הלאומית. לאחר מכן סירב מיקם להתייחס לנוכחותו של קולב או לענות לשאלותיו במסיבות עיתונאים. לאחר שעיתונאים אחרים חזרו על שאלותיו של קולב, עזב מיקם את מסיבת העיתונאים.[35][40] תקרית נוספת אירעה במהלך אירוע טלוויזיוני בו עיתונאי הטיל ספק ביושרתו של מיקם, ועורר את המושל להגיב, "יותר אל תבקש ממני שוב להצהיר הצהרה כנה".[41] מאוחר יותר טען מזכיר העיתונות של מיקם, קן סמית', שהעיתונות "לא הבינה כהלכה" את תגובתו של מיקם. "כמובן, המושל לא היה צריך לומר זאת, במיוחד כאשר מצלמות הטלוויזיה היו פתוחות, הוא כתב. "בהקשר הלוהט הזה, מה שמיקם אמר לסם סטנטון היה לא להטיל ספק באמינותו וביושרה שלו. מיקם אמר לעיתים קרובות את הדבר הלא נכון, אך הוא מעולם לא שיקר".[42]

ב-1987 שאל כתב העיתון Phoenix Gazette את מיקם בנוגע לשימוש במונח "פיקניני" בספר "לעשות את אמריקה" (The Making of America) שכתב המנטור שלו ו. קלאון סקוסן. מיקם הגן על השימוש במונח, באומרו, "כשהייתי ילד מתבגר, השחורים עצמם פנו לילדיהם בכינוי פיקניני. מעולם לא הייתה במילה כוונה לשמש ככינוי גנאי אתני כלפי מישהו".[37] ציטוט זה משך תשומת לב ברמה הלאומית, בתגובה להתבטאות נוספת של מיקם שבה הוא הגן על השימוש במונח "במובן ההיסטורי". לאחר מכן נקשר ממשלו של מיקם עם המונח פיקניני.[43] באותה שנה פרסם הקרטוניסט גארי טרודו סדרה של שש רצועות קומיקס שהתבדחו על מיקם. ברצועה הראשונה תואר מיקם באומרו, "אלי! איזה פיקניני קטן חמוד!" בעודו מלטף את ראשו של ילד שחור.[44][45] הרצועות האחרות היו ביטוי סאטירי של סבלנותו של מיקם כלפי אחרים, מינויים פוליטיים, והתדרדרות תעשיית התיירות של אריזונה. למשך זמן קצר, שקל מיקם לתבוע את טרודו, אך מאוחר יותר הוא אמר שהוא החליט להשאיר את הוויכוח "במקום אליו הוא שייך - העמודים המצחיקים".[33] בעיצומה של השערורייה, התקשר מיקם לקרטוניסט של העיתון The Arizona Republic, סטיב בנסון, ואמר לו להפסיק לפרסם קריקטורות ביקורתיות כלפיו, או שנשמתו הנצחית תהיה בסכנה.[46]

במשך כל תקופת כהונתו כמושל, הביע מיקם דאגה בנוגע לאפשרות של האזנת סתר על אמצעי הקשר הפרטיים שלו. חבר בכיר בסגל של מיקם שבר את רגלו לאחר שנפל לתוך תקרה רופפת שעליה הוא זחל, בחפשו אחר מכשירי האזנה סמויים. חוקר פרטי נשכר כדי לסרוק את משרדי המושל בחיפוש אחר מכשירי האזנה. מיקם צוטט באומרו, "כאשר אני בביתי או במשרדי, תמיד מופעל מכשיר רדיו. זה מנטרל את המיקרופונים שפועלים על לייזר ". לאחר הדיווח על התבטאות זו, הופיעה קריקטורה פרי עטו של בנסון שתיארה את המושל עוזב את ביתו לבוש בחליפה עם גלאי לייזר שמשמשת במשחקי ירי. כאשר נשאל על כך התובע הכללי בוב קורבין על ידי עיתונאים, הוא הגיב בבדיחות הדעת, "אין שום רובים שמכוונים אליו".[47]

השפעות כלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרסומים בנוגע להתנהלותו של מיקם גרמו לאריזונה לחוות השפעות כלכליות שליליות. ענף התיירות סבל כאשר קבוצות וכנסים העבירו פגישותיהם אל מחוץ למדינה. בנובמבר 1987, טען משרד לארגון כנסים באזור פיניקס שביטול יום החופשה בתשלום ביום מרטין לותר קינג גרם ל-45 ביטולים של ועידות, ששווי ההכנסות בגינם הסתכם ב-25 מיליון דולר.[32] אחד מביטולים אלו היה של ועידה של ה-NBA בפיניקס. בתגובה לביטול, צוטט מיקם באומרו, "ובכן, זה ה-NBA. אני מנחש שהם שכחו כמה אנשים לבנים הגיעו לצפות בהם משחקים".[48][49]

דעת הקהל כלפי מיקם האטה גם את הפיתוח הכלכלי של אריזונה בנוסף לתעשיית התיירות. כמה תאגידים שחיפשו אחר אתרים לפעילויותיהם, כולל חברת US West ו-SEMATECH, הביעו דאגה בנוגע לכך שהצהרותיו של מיקם עלולות היו להצביע על בעיות באקלים העסקי המקומי. מנהלת התאגיד Phoenix Economic Growth, איונה ט. מורפסיס, ציינה, "כאשר חברות מביטות על סביבת המדינה, הם לא רוצות ששום דבר יישמע להן כאילו שהמדינה לא עובדת באופן נכון". כאשר המחלוקות שנגעו למיקם הלכו והתגברו, אפילו קבוצות אינטרסים עסקיות להפסיק לתמוך בו. כפי שיושב ראש לשכת המסחר של אריזונה, ויליאם ל. ראבי, אמר, "בדרך כלל אנחנו תומכים ברפובליקני, אך הוא רפובליקני מסוג אחר".[50]

הדחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שמיקם ספג ביקורת במשך רוב תקופת כהונתו כמושל, חלפו רק שישה חודשים עד שבעלי בריתו החלו להתנתק ממנו. ביולי 1987, אותו חודש בהם החלו הליכי הבחירות החוזרות באופן רשמי, קבוצה של 13 חברים מן השורה בסיעת הרפובליקנים בבית המחוקקים של אריזונה, נפגשו כד לדון בבעיות התדמית של המושל. 11 מבין חברי קבוצה זו, הוציאו הצהרה משותפת בה הובעה ביקורת על רבים ממעשיו של מיקם.[51] כמה חודשים לאחר מכן כבר נשמעו קריאות להתפטרותו של מיקם, וב-9 באוקטובר הוביל הסנאטור לשעבר בארי גולדווטר את המגמה.[33] לכשהצטברו הקשיים של מיקם, מנהיגים פוליטיים אחרים באריזונה, כולל חבר בית הנבחרים ג'ון קייל והסנאטור ג'ון מקיין, העבירו פניות למיקם לפרוש, אך המושל סירב באופן עקבי לפנות את כסאו.[52]

המהלך לבחירות חוזרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1987 התארגנה "ועדת כלבי השמירה של מיקם" (Mecham Watchdog Committee), ובמאי אותה שנה היא שינתה את שמה ל"ועדת הבחירות החוזרות למיקם" (Mecham Recall Committee). בהתאם לחוקת אריזונה, עצומה לעריכת בחירות חוזרות (Recall election) לא יכולה להיות מוגשת כנגד פקיד ממשל, אלא אם כן הוא מכהן בתפקידו שישה חודשים לכל הפחות, למעט מחוקקים שניתן לקיים נגדם בחירות חוזרות החל מחמישה ימים לאחר תחילת מושב בית המחוקקים הראשון שבו הם מכהנים.[53] לעצומות אלו נדרש מספר חתימות השווה לרבע ממספר המצביעים בבחירות האחרונות כדי שיתקיימו בחירות חוזרות. ב-6 ביולי 1987, היום הראשון בו ניתן היה להתחיל לאסוף את החתימות לעצומה, החלה ועדת הבחירות החוזרות במהלך לאיסוף 350,000 חתימות, מספר שבאופן משמעותי היה גבוה יותר מ-216,746 החתימות הנדרשות. את ועדת הבחירות החוזרות הנהיג אד באק, חבר רשום במפלגה הרפובליקנית ואיש עסקים מקהילת הלהט"ב שהתגורר באזור פיניקס. בתגובה, טען מיקם שתומכי המהלך לבחירות חוזרות היו "חבורה של הומוסקסואלים ומתנגדי שלטון דמוקרטים". תומכיו של מיקם הדפיסו סטיקרים שבהם נכתב "הבחירות החוזרות של אד באק הקוויר" לאחר שנודע להם על נטייתו המינית של מוביל המהלך לבחירות החוזרות.[54] במהלך חודש ספטמבר שלח מיקם 25,000 מכתבים לשמרנים ברחבי ארצות הברית בהם הוא ביקש מהם להגיע לאריזונה ולתמוך בו במקרה שהבחירות החוזרות אכן יערכו.[55]

איסוף החתימות התקדם באופן אינטנסיבי, כשרוב שיאי האיסוף התרחשו זמן קצר לאחר שמיקם נקט בצעד שהגן על חלק כלשהו של קהל הבוחרים. הזעם כלפיו גבר עד אשר ב-15 באוגוסט הופיע מיקם באצטדיון סאן דוויל (Sun Devil Stadium) בטמפה לפני משחק של ליגת הפוטבול הלאומית, שבו הושמעו כלפיו קריאות "בחירות חוזרות!" ("Recall! Recall!"). באמצע ספטמבר הגיע מספר החתימות למינימום הנדרש לאחר שהן נאספו בצידי הדרכים על אף חום הקיץ באריזונה שהגיע ל-115 מעלות פרנהייט (46 מעלות צלזיוס).[56] תהליך איסוף החתימות נמשך עד לתום 120 הימים המותרים על פי החוק. ב-2 בנובמבר, הגישה ועדת הבחירות החוזרות 32,401 עצומות שהכילו 388,988 חתימות (יותר מ-343,913 הקולות שקיבל מיקם כאשר נבחר כמושל). לאחר שמשרד מזכיר המדינה קיבל את החתימות, סירב מיקם לוותר על תהליך אימותן, ובשל כך נשלחו העצומות למחוזות לאימות.[57] ב-26 בינואר דיווחה מזכירת המדינה רוז מופורד למיקם ש-301,032 חתימות אומתו - כמות שהספיקה לפתוח בהליך לבחירות חוזרות.[58] מועד הבחירות החוזרות נקבע ל-17 במאי אותה שנה, וחבר בית הנבחרים לשעבר, ג'ון רודס, הסכים להתמודד מול מיקם.[59]

הליך ההדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באוקטובר 1987 דיווח העיתון Arizona Republic על כך שמיקם לא דיווח על הלוואה מיזם מקרקעין מקומי בשם בארי וולפסון, שניתנה למסע הבחירות שלו, כפי שנדרש על ידי חוקי מימון הבחירות.[60] טענות אלו התווספו לחקירת חבר מושבעים גדול בנוגע להאשמות שמיקם לווה 80,000 דולר מכספי הציבור לטובת עסק מכירת הרכבים שלו.[61] כאשר נודע לו על פרשת הלוואת וולפסון, שכר יושב ראש בית הנבחרים של אריזונה יועץ מיוחד לחקירת ההאשמות.[62] סעיף האישום השלישי והאחרון נגד מיקם היה איום ברצח לכאורה נגד פקיד ממשל על ידי הוראס לי ווטקינס, מינוי של מיקם, בנובמבר 1987. כאשר הובא לידיעתו של מיקם איום זה, דווח שהוא הנחה את ראש מחלקת בטיחות הציבור של אריזונה לא לספק מידע על התקרית לתובע הכללי.[63]

ב-8 בינואר 1988 פרסם חבר מושבעים גדול את כתב האישום נגד איוון מיקם ונגד אחיו ומנהל הכספים של מסע הבחירות שלו, וילארד מיקם, שכלל שלושה סעיפי אישום בעוון עדות שקר, שני סעיפים על הונאה וסעיף אחד על אי-דיווח על תרומה למסע הבחירות. אם היו מורשעים בכל הסעיפים, היו נגזרים על מיקם ועל אחיו 22 שנות מאסר.[64][65]

ב-15 בינואר הגיש היועץ המיוחד שמונה על ידי יושב ראש בית הנבחרים את הדוח שלו לבית. בהתבסס על דוח זה, החל בית הנבחרים לקיים שימוע ב-19 בינואר בנוגע לאפשרות של פתיחת הליך הדחה.[61] כתוצאה מכך, התקבלה ב-8 בפברואר החלטה מספר 2002 של בית הנבחרים על הדחתו של מיקם ברוב של 46 תומכים מול 14 מתנגדים. עם הדחתו של מיקם על ידי בית הנבחרים, הושעו סמכויותיו, ומופורד הייתה למושלת בפועל. באריזונה לא קיימת משרת סגן מושל, כך שמזכיר המדינה הוא הראשון בסדר הירושה, אם הוא או היא נבחרו בבחירות כלליות.[66][67]

ב-29 בפברואר התכנס הסנאט של אריזונה כבית משפט במסגרת הליך ההדחה.[68] תומכיו של מיקם השוו את משפט ההדחה לצליבת ישו.[69] ההאשמות נגדו במשפט ההדחה היו שיבוש מהלכי משפט, הגשת הצהרה כוזבת, ושימוש בלתי ראוי בכספי ציבור. סעיף ההצהרה הכוזבת נפסל על ידי הסנאט ברוב של 16 תומכים מול 12 מתנגדים.[70] ללא ספק, העדות שהכי הזיקה למיקם במשפט הייתה עדותו שלו, שבמהלכה הוא חזר על טענתו שלבית המחוקקים לא הייתה שום סמכות כלפיו, ותקף מחוקקים באופן אישי. ב-4 באפריל הרשיע הסנאט את מיקם בשיבוש מהלכי משפט ברוב של 21 תומכים מול 9 מתנגדים, ובשימוש בלתי ראוי בכספי ציבור ברוב של 26 תומכים מול 4 מתנגדים. לאחר מכן הצביע הסנאט ברוב של 17 תומכים מול 12 מתנגדים על החלטה שעל פיה לא יהיה מיקם כשיר יותר לכהן במשרה ציבורית באריזונה, אך להצבעה זו חסר הרוב של שני-השלישים הנדרש לקבלתה.[71] מאותו רגע, הודח מיקם באופן סופי מתפקידו כמושל, ורוז מופורד הושבעה כמושלת אריזונה ה-18. הבחירות החוזרות בוטלו על ידי בית המשפט העליון של אריזונה.[72]

זיכויו במשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההליך הפלילי נגד מיקם ונגד אחיו החל ב-2 ביוני. משפטנים שניתחו את ההליכים מאוחר יותר סיכמו שהאסטרטגיה המוצלחת ביותר של פרקליטיו של מיקם הייתה להרחיק אותו מדוכן העדים. חבר המושבעים קבע שהתביעה לא הצליחה להוכיח שמיקם שגה ביודעין בהגשת דוחות מסע הבחירות שלו, וב-10 ביוני זיכה אותו ואת אחיו מכל סעיפי האשמה.[73]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הדחתו מתפקידו וזיכוי במשפט הפלילי, נותר מיקם פעיל בפוליטיקה במשך כמה שנים. בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית של 1988 הוא שימש כנציג,[74] וב-1990 עשה ניסיון בלתי מוצלח להיבחר שוב כמושל. ב-1992 הוא זכה בקול אחד כמועמד מפלגת החוקה לנשיאות ארצות הברית., ולאחר מכן הוא התמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית כמועמד עצמאי מול הסנאטור המכהן, ג'ון מקיין, כאשר הוא קיבל 145,361 קולות (כ-10 אחוזים). ב-1995 היה מיקם ליושב הראש של מרכז הרשת החוקתית, קבוצה שניסתה ליצור ארגון שורשי שנקרא הרפובליקה החוקתית המאוחדת של אף אחד (Constitutionally Unified Republic for Everybody - CURE). הארגון קידם מועמדים פוליטיים שתמכו בפירוש קפדני של חוקת ארצות הברית.[16]

במשך כמה שנים ניסה מיקם להוציא לאור עיתון חדש, אך לא עלה בידו להשיג לו מימון מספיק.[75] ב-1999 הוא כתב את ספרו השלישי, "הדחה שגויה" (Wrongful Impeachment). ב-2004 דווחו אצלו לראשונה בעיות רפואיות, כמו מחלת אלצהיימר ומחלת פרקינסון, שאילצו אותו לפרוש מהזירה הציבורית, וממחויבותו ליחידת השיטיון של בית הווטרנים של מדינת אריזונה בפיניקס.[76]

איוון מיקם נפטר בפיניקס ב-21 בפברואר 2008. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי של אריזונה. רעייתו פלורנס, שנפטרה ב-2012, נטמנה לצידו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטולו של יום מרטין לותר קינג נותר כסוגיה במחלוקת במשך שנים לאחר הדחתו של מיקם. ב-1989, קראו תיגר על הצעת חוק להפיכת יום מרטין לותר קינג ליום חג על ידי ביטול יום קולומבוס באריזונה, שתי קבוצות שונות, אחת שהתנגדה ליום מרטין לותר קינג בשל הקשרים הקומוניסטים לכאורה של קינג, והשנייה כללה אמריקאים ממוצא איטלקי שהתנגדו לביטול יום קולומבוס, והיה צורך לקבל את אישור המצביעים להנהגת החג החדש.[77] אף אחת משתי היוזמות המנוגדות, שהועלו להצבעה בבחירות של 1990 - אחת לביטול יום קולומבוס ובמקומו ציון יום מרטין לותר קינג, והשנייה להוסיף יום חופשה נוסף בתשלום - לא הצליחה להשיג את הרוב הדרוש, אף על פי ש-65 אחוזים מציבור הבוחרים תמך בלפחות אחת מהאפשרויות. בתגובה לדחיית ההצעות ליום מרטין לותר קינג על ידי הבוחרים, העריכו גורמי תיירות בממשל שקונצרטים וכנסים בשווי של 190 מיליון דולר יבוטלו, וה-NFL העבירה מאריזונה את הסופרבול ה-27, ששווי הכנסותיו נאמד ב-150 מיליון דולר, לפסדינה, קליפורניה. ב-1992 צלחה יוזמה נוספת להשבתו של יום מרטין לותר קינג, ללא ביטולו של יום קולומבוס.[78] לאחר מכן ה-NFL קיימה את הסופר בול ה-30 באריזונה.

חוקי הבחירות של אריזונה הושפעו ממורשתו של מיקם. ב-1988 עברה במשאל עם יוזמה לתיקון חוקת המדינה על פיו נדרשה הצבעה בשני סיבובים אם אף אחד מהמועמדים בבחירות הכלליות לא ישיג רוב.[79] תיקון זה יושם בבחירות של 1990, כאשר פייף סימינגטון, קיבל יותר קולות בהשוואה למועמד הדמוקרטי טרי גודארד, אך לא הצליח להשיג את הרוב הנדרש בשל התמודדותו של מועמד עצמאי.[80] התיקון בוטל שוב על ידי קהל הבוחרים ב-1992.[79]

מזכיר העיתונות לשעבר של מיקם, קן סמית', טען במבט לאחור, שמורשתו שורטטה באופן בלתי הוגן:

העובדה הטרגית... היא שמיקם ייזכר כקנאי חסר כישורים ומבולבל שקיבל את המגיע לו. אך ...היו לו איכויות של קסם אישי. היה לו אינטרס טהור לעזור למקופחים. הוא הבין את הפיתוח הכלכלי הרבה יותר בהשוואה לקודמו, ברוס בביט, או בהשוואה לרוז מופורד שירשה אותו בתפקיד. הוא האמין בשוויון כלכלי לכל הקבוצות האתניות והמיעוטים, וטען ששוויון זה קודם לשוויון פוליטי וחברתי. הוא הוטרד מאוד מהתפשטות השימוש בסמים, והמיזם החביב עליו בשנת כהונתו [1988] היה המערכה המדינתית לסיוע ללימוד קריאה וכתיבה למבוגרים. הצד הזה של מיקם אבד בערפל השערוריות שהיו מנת חלקו.[81]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bellus, Ronald J. (1988). Mecham: Silence Cannot Be Misquoted. Phoenix: Laurent's Printing & Services.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איוון מיקם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Biggers, Jeff (February 14, 2017). "Arizona Once Elected A Governor Like Trump... And Impeached Him". Huffington Post.
  2. ^ Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 38.
  3. ^ 1 2 Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 36.
  4. ^ Chu, Dan (August 24, 1987). "Arizona's Outspoken New Governor, Evan Mecham, Seems to Enjoy Diving Straight into Political Hot Water". People. Vol. 28, no. 8. Archived from the original on September 21, 2016.
  5. ^ 1 2 Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 25.
  6. ^ 1 2 3 4 5 Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 37.
  7. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 26.
  8. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 27-28.
  9. ^ 1 2 Jennings, Marianne M. (1989). "Evan Mecham". In Myers, John L. (ed.). The Arizona governors, 1912–1990. Phoenix: Heritage Publishers, p. 169.
  10. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 25-26.
  11. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 31-32.
  12. ^ "The Lost Coattails". Time. Vol. 80. September 21, 1962. p. 24.
  13. ^ "Our Campaigns – AZ US Senate Race – Nov 06, 1962". www.ourcampaigns.com.
  14. ^ 1 2 3 Jennings, Marianne M. (1989). "Evan Mecham". In Myers, John L. (ed.). The Arizona governors, 1912–1990. Phoenix: Heritage Publishers, p. 171.
  15. ^ "Our Campaigns – AZ US AZ Governor – Nov 07, 1978". www.ourcampaigns.com.
  16. ^ 1 2 Dougherty, John (July 6, 1995). "None Dare Call it Reason: Arizona is a Hotbed of Constitutionalist Dissent, And Here are Four Who Fuel the Patriot Flame". Phoenix New Times. Archived from the original on November 2, 2004.
  17. ^ Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 39.
  18. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 41.
  19. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 48.
  20. ^ Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 40.
  21. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 56.
  22. ^ "Wild Cards". Time. Vol. 128. September 29, 1986. p. 35.
  23. ^ "Our Campaigns – AZ US AZ Governor – Nov 04, 1986". www.ourcampaigns.com.
  24. ^ Tim Franklin, with contributions from Daniel Egler (February 24, 1987). "Thompson Backs 65 M.p.h. Rural Limit". Chicago Tribune.
  25. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 62-63, 65.
  26. ^ Palmer, Robert (April 4, 1987). "U2 Starts National Tour on a Political Note". The New York Times.
  27. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 126.
  28. ^ Pagán, Eduardo (March 1988). "Razing Arizona: The Clash in the Church Over Evan Mecham". Sunstone. pp. 15–21. Archived from the original on March 3, 2016.
  29. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 77.
  30. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 115.
  31. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 158-159.
  32. ^ 1 2 3 Hull, Jon D. (November 9, 1987). "Evan Mecham, Please Go Home". Time. Vol. 130. p. 61. Archived from the original on November 3, 2007.
  33. ^ 1 2 3 Weisman, Alan (November 1, 1987). "Up in Arms in Arizona". The New York Times. p. VI 50:4.
  34. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 66-67.
  35. ^ 1 2 3 Lindsey, Robert (March 9, 1987). "A 'Hot' Week For Governor of Arizona". The New York Times. p. I 12:4.
  36. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 120-121.
  37. ^ 1 2 Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 72.
  38. ^ Phil Mason, Is That Mic Off?: More Things Politicians Wish They Hadn't Said, Biteback Publishing, 2012.
  39. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and 106: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 72.
  40. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and 106: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 91-92.
  41. ^ Don Harris, The colorful and tumultuous political career of Evan Mecham, Arizona Capitol Times, November 29, 2011.
  42. ^ Smith, Ken (August 17, 2012). "Arizona's governor vs. the press". Kensmith.us. Archived from the original on May 13, 2016
  43. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 72-73.
  44. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 145.
  45. ^ Trudeau, G. B. (September 7, 1987). "Doonesbury". The Washington Post.
  46. ^ Bagley, Pat (January 24, 2019). "Cartoonist Pat Bagley lambasts Gannett for short-sighted and cruel staff cut". Association of American Editorial Cartoonists. Archived from the original on January 30, 2019.
  47. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 270-271.
  48. ^ Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 41.
  49. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 127.
  50. ^ JIM SHARPE, Opinion: The Matt Factor, PHOENIX magazine's, July 7, 2022.
  51. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 135-137.
  52. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 253.
  53. ^ Arizona Constitution Art. VIII, Part I, Sec. 5.
  54. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 127-130.
  55. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 159-160.
  56. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 143-144.
  57. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 194-195.
  58. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 274.
  59. ^ Johnson, James W. (2002). Arizona Politicians: The Noble and the Notorious. illustrations by David 'Fitz' Fitzsimmons. University of Arizona Press, p. 42.
  60. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 175.
  61. ^ 1 2 Jennings, Marianne M. (1989). "Evan Mecham". In Myers, John L. (ed.). The Arizona governors, 1912–1990. Phoenix: Heritage Publishers, p. 173.
  62. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 179.
  63. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 199-200.
  64. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 238.
  65. ^ Laurie Asseo, MECHAM ACQUITTED IN LOAN CASE, The Washington Post, June 17, 1988.
  66. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 301.
  67. ^ Hull, Jon D. (February 15, 1988). "An Impeachment Vote in Arizona". Time. Vol. 131. p. 22.
  68. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, p. 320.
  69. ^ Coates, Karen (1989). "The Holy War Surrounding Evan Mecham". Dialogue: A Journal of Mormon Thought. 22 (3): 66–80.
  70. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 346-347.
  71. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 356-357.
  72. ^ "Arizona's Supreme Court Blocks A Special Gubernatorial Election". The New York Times. April 13, 1988. p. A20.
  73. ^ Watkins, Ronald J. (1990). High Crimes and Misdemeanors: The Term and Trials of Former Governor Evan Mecham. New York: William Morrow & Co, pp. 367-369.
  74. ^ "Mecham Wins Spot at G.O.P. Convention". The New York Times. May 15, 1988. p. A22.
  75. ^ Pasztor, David (December 15, 1993). "Ev's Latest Inkling Mecham Still Longs to be a Newspaper Tycoon". Phoenix New Times. Archived from the original on May 7, 2005.
  76. ^ "Ex-Arizona governor Evan Mecham shows symptoms of dementia". Associated Press. October 20, 2004. Archived from the original on October 26, 2004.
  77. ^ "Arizona Holiday for Dr. King May Face Ballot Test in 1990". The New York Times. September 26, 1989. p. A28.
  78. ^ Kenneth Wong, Arizona was the last state to make Martin Luther King Jr. Day a state holiday; here's what you should know, Fox 10, January 17, 2022.
  79. ^ 1 2 Jeremy Duda, A brief history of why Arizona doesn't do runoff elections, Axios, Aug 2, 2022.
  80. ^ "Our Campaigns - AZ Governor - .November 02, 1990"
  81. ^ The Cautionary Tale of Evan Mecham, Mad Politics, AUGUST 10, 2022.


מושלי אריזונה אריזונהאריזונה
ג'ורג' האנט • תומאס אדוארד קמפבל • ג'ורג' האנט • תומאס אדוארד קמפבל • ג'ורג' האנט • ג'ון קלהון פיליפס • ג'ורג' האנט • בנג'מין בייקר מואר • ראולי קלמנט סטנפורד • רוברט טיילור ג'ונס • סידני פרסטון אוסבורן • דן אדוארד גארבי • ג'ון הווארד פייל • ארנסט מקפרלנד • פול פאנין • סמואל פירסון גודארד הבן • ג'ק ויליאמס • ראול הקטור קסטרו • וסלי בולין • ברוס בביט • איוון מיקם • רוז מופורד • פייף סימינגטון • ג'יין הול • ג'נט נפוליטנו • ג'ן ברואר • דאג דוסי • קייטי הובס
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איוון_מיקם&oldid=36857773"