ליגת ה-NBA

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף NBA)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
NBA
עונה נוכחית: 2015/2016
סמל ליגת ה-NBA
שם הליגה National Basketball Association
תחום כדורסל
ארגון התאחדות הכדורסל הלאומית
מדינות משתתפות Flag of the United States.svg  ארצות הברית
Flag of Canada.svg  קנדה
מספר קבוצות 30
קומישנר אדם סילבר
שנת הקמה 1946
שמות קודמים BAA
אלופה נוכחית גולדן סטייט ווריורס
מירב הזכיות בוסטון סלטיקס (17)
מפעל מקביל ליגת ה-WNBA
מפעל נמוך יותר ליגת הפיתוח של ה-NBA
האתר הרשמי של ליגת ה-NBA

ליגת ה-NBA היא ליגת הכדורסל הבכירה של ארצות הברית וקנדה, ונחשבת לליגת הכדורסל הטובה בעולם. הליגה מנוהלת על ידי "התאחדות הכדורסל הלאומית" (National Basketball Association), ומשחקות בה 30 קבוצות - 29 בארצות הברית ואחת בקנדה. אלופת הליגה הנוכחית (2015) היא קבוצת גולדן סטייט ווריורס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הליגה והמיזוג (1946-1956)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם המייפל ליף גארדנס שבטורונטו אירח את משחק הבכורה של ליגת ה-BAA ב-1 בנובמבר 1946.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליגת ה-BAA

ליגת ה-BAA‏ (Basketball Association of America, התאחדות הכדורסל האמריקנית), שהפכה מאוחר יותר ל"ליגת ה-NBA", נוסדה בשנת 1946, ומוריס פודולוף, ששימש גם כנשיא "ליגת ההוקי האמריקנית" (AHL), מונה לנשיאה. בשונה מניסיונות קודמים להקים ליגת כדורסל ארצית, ליגת ה-BAA הייתה הראשונה שקיימה את רוב משחקיה באולמות גדולים בערים גדולות, כגון המדיסון סקוור גארדן והבוסטון גארדן. הליגה כללה 11 קבוצות ששיחקו 60 משחקים בעונה הסדירה, לפני שהתחרו בסדרות פלייאוף שקבעו את זהות האלופה. ב-1 בנובמבר 1946, במשחק הבכורה של ליגת ה-BAA, קבוצת ניו יורק ניקרבוקרס ניצחה את טורונטו האסקיז בתוצאה 68-66 בפני 7,090 צופים במייפל ליף גארדנס שבטורונטו. אוזי שכטמן מהניקרבוקרס קלע את הסל הראשון במשחק, שנחשב לסל הראשון שנקלע בתולדות ליגת ה-NBA.‏[1] באליפות הראשונה בתולדות הליגה זכתה פילדלפיה ווריורס (כיום "גולדן סטייט ווריורס"), לאחר שגברה בסדרת הגמר על שיקגו סטאגס בתוצאה 4-1.‏[2]

בשנותיה הראשונות, איכות הקבוצות בליגת ה-BAA לא עלתה על זו של קבוצות בליגות כדורסל מקבילות, אך הצטרפות מספר קבוצות חזקות בעונת 1948/1949 - פורט ויין פיסטונס, אינדיאנפוליס ג'טס, מיניאפוליס לייקרס ורוצ'סטר רויאלס - העלתה משמעותית את רמת המשחק והפכה את ה-BAA ליעד מועדף על שחקני מכללות שרצו להפוך למקצוענים.

בשנת 1949, בסיום עונתה השלישית, החליטה ליגת ה-BAA על מיזוג עם ליגת ה-NBL והקמת ליגת ה-NBA. הליגה החדשה קיבצה שש קבוצות מליגת ה-NBL, עשר מקבוצות ה-BAA והוסיפה את קבוצת אינדיאנפוליס אולימפיאנס כדי ליצור ליגה של 17 קבוצות בסך הכול.‏[3] נכון ל-2015, פועלות בליגת ה-NBA שש קבוצות שלקחו חלק בליגת ה-BAA. לרוב, ליגת ה-NBA מחשיבה את ליגת ה-BAA כחלק מההיסטוריה שלה עצמה.‏[4]

בעונת 1950/1951 הצטמצם מספר קבוצות הליגה ל-11, במגמה שנמשכה עד עונת 1954/1955, בסיומה נותרו ב-NBA‏ 8 קבוצות בלבד. בתקופה זו הפכה קבוצת מיניאפוליס לייקרס, בראשות הסנטר ג'ורג' מיקן, לקבוצה הדומיננטית הראשונה ב-NBA, כשזכתה בחמש אליפויות בשש עונות (1952-1954, 1949-1950).‏[5]

במטרה להגביר את קצב המשחק ב-NBA, בעונת 1954/1955 נעשה לראשונה שימוש בשעון זריקות המחייב את קבוצת ההתקפה לזרוק לסל תוך 24 שניות. היה זה שינוי אחד מבין מספר שינויים נוספים בחוקת הכדורסל שנכנסו לתוקף, כגון הגדרת "אזור הצבע" בו אסור לשהות יותר משלוש שניות, שיצרו מהפכה בליגת ה-NBA. ממוצע הזריקות לקבוצה במשחק בתקופה שקדמה לשעון הזריקות עמד על כ-79 נקודות למשחק, וכבר בעונת 1954/55 עלה הממוצע של הקבוצות לכ-93 נקודות למשחק.‏[6]

עלייתה של בוסטון סלטיקס והתרחבות הליגה (1957-1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1956/1957 החל לעלות כוחה של קבוצת בוסטון סלטיקס, בעיקר בשל בחירתו בדראפט של הסנטר ביל ראסל. ראסל, יחד עם רכז הקבוצה בוב קוזי והמאמן רד אאורבך, הפך את הסלטיקס לקבוצה הדומיננטית בליגה במהלך שנות ה-60; עד עונת 1969 זכתה בוסטון ב-11 אליפויות, מתוכן שמונה רצופות (1959-1966) שקבעו את רצף האליפויות הארוך בתולדות ה-NBA. בדראפט 1959 בחרה פילדלפיה ווריורס את הסנטר וילט צ'מברליין, שהפך לאחד השחקנים הדומיננטיים בליגה וקבע שיאי נקודות למשחק (100) וריבאונדים למשחק (55) שלא נשברו עד היום. היריבות שהתפתחה בין ראסל וצ'מברליין, שני השחקנים הטובים באותה תקופה אשר התמודדו זה מול זה בשמונה סדרות פלייאוף, נחשבת לאחת היריבויות הגדולות בתולדות הספורט האמריקאי.‏[7] עם פרישתו של ראסל ב-1969, איבדו הסלטיקס מכוחם וחדלו לשלוט בליגה. בשנות ה-70, לראשונה מאז עונותיה הראשונות של הליגה, לא הייתה אף קבוצה דומיננטית במיוחד ושמונה קבוצות שונות זכו באליפות. במהלך אותה תקופה התרחבה הליגה בצורה משמעותית; בין עונות 1961 ל-1971 הצטרפו 9 קבוצות חדשות, אשר העמידו את ה-NBA עם 17 קבוצות בסך הכול.

בשנת 1967 הוקמה ליגת ה-ABA, שהיוותה ליגה מקבילה ומתחרה ל-NBA. התחרות בין הליגות על צופים וחוזי שידור הובילה למאבק על גיוס מיטב הכדורסלנים. כוכב התיכונים הגדול של התקופה, לו אלסינדור (שנודע כ"כרים עבדול-ג'באר"), אמנם בחר להצטרף ל-NBA, אך ליגת ה-ABA משכה אליה שחקנים מובילים רבים, כגון ג'וליוס אירווינג, ג'ורג' גרווין, ריק בארי ומוזס מלון. המאבק בין הליגות על גיוס שחקנים סייע להגדלת התחרותיות בענף והוביל בסופו של דבר לשיפור ניכר בתנאי העסקה של הסגל המקצועי בענף, בהם שחקנים ושופטים. בשנת 1971, כחלק מחגיגות 25 השנה לייסוד ליגת ה-NBA, הציגה הליגה לוגו חדש, שעוצב בהשראת הלוגו של ליגת הבייסבול האמריקאית. דמותו של כוכב הלייקרס, ג'רי וסט, שימשה כמודל ללוגו המציג צללית לבנה של שחקן כדורסל על רקע אדום וכחול. ב-1976, בשל מחסור בחוזי שידור טלויזיוניים והפסדים כספיים כבדים, חדלה ליגת ה-ABA להתקיים כגוף עצמאי והיא התמזגה לתוך ה-NBA. ארבע מקבוצות ה-ABA - סן אנטוניו ספרס, דנוור נאגטס, אינדיאנה פייסרס וניו יורק נטס - הצטרפו ל-NBA שכללה 22 קבוצות לאחר המיזוג. בסוף שנות ה-70, הפופולריות של ה-NBA הייתה בשפל שהתבטא באחוזי רייטינג נמוכים ותפוסת אולמות נמוכה, בין היתר בשל פרשיות סמים רבות שהעמידו את הליגה באור שלילי.

פריחת הכדורסל המודרני (1979-1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 1979/1980 נחשבת בעיני רבים כתחילתו של הכדורסל המודרני - המאופיין במשחק מהיר ומהנה לצפייה - בעקבות כניסתם לליגה של שניים מגדולי השחקנים בתולדות ה-NBA - מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. ג'ונסון ובירד נודעו ביריבות הגדולה ביניהם, שהחלה עוד כאשר נפגשו בגמר טורניר אליפות המכללות ב-1979, ונמשכה כשהשניים הובילו את קבוצותיהם פעם-אחר-פעם להתמודדויות בסדרת הגמר של ה-NBA. במהלך שנות ה-80 הוביל ג'ונסון את הלייקרס, יחד עם כרים עבדול ג'באר, לחמש אליפויות, בעוד בירד זכה בשלוש אליפויות עם הסלטיקס. הצטרפותם של בירד וג'ונסון ל-NBA תרמה רבות לצמיחה בפופולריות של הליגה: לאחר עשור בו סבלה הליגה מרמת עניין נמוכה ומירידה באחוזי הרייטינג, צמח דור אוהדים חדש בעקבות הגעתם לליגה והיריבות שהתפתחה ביניהם.‏[8] גורם נוסף שהגביר את הפופולריות של הליגה בתקופה זו הוא הוספת קשת השלוש שהייתה נהוגה בליגת ה-ABA, במטרה לעזור לשחקנים הנמוכים לקלוע יותר, לרווח את משחק ההגנה ולעודד משחק מהנה יותר לצפייה.

בשנת 1984 הצטרפו ל-NBA עוד שתיים מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בתולדות הליגה - הקומישינר הנכנס דייוויד סטרן, וכוכב השיקגו בולס מייקל ג'ורדן, שנחשב לשחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים.‏[9] ג'ורדן אמנם כשל בניסיונו להוביל את הבולס לאליפות בשנותיו הראשונות בליגה, אך יכולותיו האתלטיות והוירטואוזיות הגבירו את העניין ב-NBA ברחבי אמריקה ואף מחוצה לה. דייוויד סטרן, במסגרת תפקידו כמנכ"ל הליגה החדש, החל במהפכה שיווקית וניהולית שכללה מספר יוזמות מוצלחות, כגון קביעת תקרת שכר (על מנת להגביר את השוויון בין הקבוצות), החלת בדיקות סמים נוקשות לשחקני הליגה וקידומי מכירות אינטנסיביים בשיתוף עם חברות מסחריות.

בשנים 1988-1989 נוספו לליגה קבוצות שארלוט הורנטס, מיאמי היט, אורלנדו מג'יק ומינסוטה טימברוולבס, שהרחיבו את מספר קבוצות ה-NBA ל-27 בסך הכול.

מייקל ג'ורדן במדי שיקגו בולס. זכה עם הקבוצה בשש אליפויות NBA.

בתחילת עונת 1991/1992 חשף מג'יק ג'ונסון במפתיע כי הוא נשא את נגיף ה-HIV, הגורם למחלת האיידס, והודיע על פרישה ממשחק.‏[10] פרישתו של ג'ונסון, יחד עם זו של בירד בסיום אותה עונה, השאירה את ה"שליטה" בליגה בידי ג'ורדן והבולס, שזכו בשש אליפויות תוך שמונה שנים (1996-1998, 1991-1993). את פרישתו הזמנית של ג'ורדן בין עונות 1993 ל-1995 ניצלה קבוצת יוסטון רוקטס, בהובלת הסנטר האקים אולאג'ואן, לזכייה בשתי אליפויות (1994-1995). בשנת 1996, כחלק מחגיגות יובל ה-50 לליגת ה-NBA, נבחרה רשימת 50 השחקנים הטובים בתולדות הליגה עד לשנה זו שנקראו "50 האגדות".‏[11]

המאה העשרים ואחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו השנייה של ג'ורדן ופירוק סגל הקבוצה של הבולס בסוף עונת 1998, חזרה הלייקרס להיות אחת הקבוצות המובילות בליגה וזכתה בשלוש אליפויות רצופות (2000-2002). השחקנים הבולטים בשורותיה היו הסנטר שאקיל אוניל והקלע קובי בראיינט, ומאמנה היה פיל ג'קסון.‏[12] לאחר עזיבתו של אוניל וצירופו לקבוצה של הפורוורד הספרדי פאו גאסול, זכו הלייקרס בשתי אליפויות נוספות בעונות 2009-2010.‏[13] קבוצה בולטת נוספת בתקופה זו היא הסן אנטוניו ספרס, שזכתה בחמש אליפויות (2014, 2007, 2005, 2003, 1999) בהדרכתו של המאמן גרג פופוביץ' ובהובלתו של הפורוורד טים דאנקן.‏[14] בסך הכול, הלייקרס והספרס חלקו ביניהן 10 אליפויות בין עונת 1999 ל-2014, ומלבדן, הקבוצה היחידה שזכתה ביותר מאליפות אחת בתקופה זו היא מיאמי היט, שזכתה בתואר שלוש פעמים; בעונת 2005/2006 הובילו דוויין וייד ושאקיל אוניל את ההיט לאליפות הראשונה בתולדותיה, ובעונת 2009/2010 חברו אל וייד צמד הכוכבים לברון ג'יימס וכריס בוש, שעזרו למועדון לזכות בשתי אליפויות נוספות בעונות 2012-2013ׂׂׂׂ.‏[15]

קבוצות נוספות שזכו באליפות בשנות ה-2000 הן דטרויט פיסטונס המאוזנת (2004), בוסטון סלטיקס של "שלושת הגדולים" - פול פירס, קווין גארנט וריי אלן (2008), דאלאס מאבריקס בהובלת הפורוורד הגרמני דירק נוביצקי (2011) וגולדן סטייט ווריורס בהובלת ה-MVP של הליגה סטפן קרי (2015).

קבוצות ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבנה ה-NBA

בליגה יש בסך הכל 30 קבוצות המחולקות לשני מחוזות של שלושה בתים, כאשר בכל בית יש חמש קבוצות. בעונה הסדירה כל קבוצה משחקת 82 משחקים, 41 בבית ו-41 בחוץ. כל קבוצה משחקת 4 פעמים נגד כל קבוצה המשתייכת לבית שלה (16 משחקים מול ארבע קבוצות), נגד שאר הקבוצות מהאזור הראשי שלה- 3 פעמים (12 משחקים מול ארבע קבוצות) או 4 פעמים (24 משחקים מול שש קבוצות), ופעמיים נגד כל הקבוצות מהאזור הראשי האחר (30 משחקים מול 15 קבוצות).

בסיום העונה הסדירה, מכל מחוז מעפילות למשחקי הפלייאוף שמונה הקבוצות בעלות המאזן הטוב ביותר, כאשר מקומן של מובילות הבתים מובטח בין ארבע המקומות הראשונים בכל אזור.

Notes
  1. כוכבית (*) מייצגת מועדון שעבר מיקום מאז הצטרפותו לליגה.
  2. פורט ויין פיסטונס, מיניאפוליס לייקרס ורוצ'סטר רויאלס הצטרפו לליגת ה-BAA ב-1948 לאחר שעזבו את ליגת ה-NBL המתחרה.
  3. סירקיוז נשיונלס וטרי-סיטיז בלאק הוקס הצטרפו ב-1949, בעקבות מיזוג ליגת ה-BAA עם ליגת ה-NBL.
  4. אינדיאנה פייסרס, ברוקלין נטס (לשעבר ניו-ג'רזי), סן אנטוניו ספרס ודנוור נאגטס הצטרפו לליגה ב-1976, עם מיזוג ליגת ה-NBA עם ליגת ה-ABA.

הקומישנרים (נציבים) של הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דראפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דראפט ה-NBA

לפני תחילת כל עונה נערך הדראפט, הליך שבמסגרתו בוחרות קבוצות הליגה שחקני כדורסל שאינם משחקים בליגה. אלו בעיקר שחקנים מליגת המכללות שגמרו ללמוד או החליטו להפסיק את לימודיהם, אך גם שחקנים אירופיים. במשך תקופה מסוימת היו מספר שחקנים, כמו קובי בראיינט וקווין גארנט, שהגישו את עצמם לבחירה בדראפט מייד לאחר התיכון. נוהג זה בוטל על ידי הקומישינר של הNBA, דייוויד סטרן, שחייב "שנת צינון" לפיה שחקן חייב לחכות שנה אחת לכל הפחות בין סיום התיכון לבין הצגת מועמדותו בדראפט. בעקבות ביטול נוהג זה רוב השחקנים כיום הולכים למכללה למשך שנה אחת לפחות לפני שהם ניגשים לדראפט אך יש יוצאי דופן: ברנדון ג'נינגס, משחקני הכדורסל הצעירים המבטיחים ביותר בארצות הברית, כשל במבחני הכניסה לאוניברסיטת אריזונה ובחר לעבור לשחק באירופה ככדורסלן מקצועני בקבוצת לוטומטיקה רומא למשך שנה לפני שהגיש את עצמו לבחירה בדראפט. סדר הבחירה נקבע לפי מאזן הקבוצה בעונה הקודמת כאשר הקבוצות בעלות המאזן הגרוע ביותר עורכות הגרלה מי תבחר ראשונה. קבוצות יכולות להעביר את מקום הבחירה שלהן לקבוצה אחרת בתמורה לשחקנים. כיוון שהקבוצות שסיימו במאזן גרוע הן אלו שבדרך כלל בוחרות ראשונות, השחקנים המצטיינים בליגת המכללות מגיעים אליהן בדרך כלל.

העונה הסדירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף כל עונה סדירה הקבוצות יוצאות לפגרה עד לחודש אוקטובר, שבו הן מתחילות במחנות אימונים. המחנות מאפשרים לצוות המקצועי של כל קבוצה להעריך שחקנים שנבחנים בה, לאתר את נקודות החוזק והתורפה של הקבוצה, להכין את השחקנים לעונה הבאה ולגבש את 12 השחקנים שיהיו בסגל הפעיל שישחק במהלך העונה. בנוסף, בכל קבוצה יכולים להיות עד 3 שחקנים לא פעילים. לאחר שהקבוצות מסיימות את מחנות האימונים הן נוהגות לשחק ביניהן במשחקי אימון ולעתים נגד יריבות שלא שייכות לליגה. משחקי האימון מסתיימים מספר ימים לפני תחילת העונה הסדירה בנובמבר.

כל קבוצה בליגה משחקת במהלך העונה 82 משחקים, המחולקים שווה בשווה בין משחקי בית למשחקי חוץ.

משחק האולסטאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משחק האולסטאר של ה-NBA

משחק האולסטאר של ה-NBA מתקיים באמצע העונה. במשחק זה משתתפים טובי שחקני הליגה שנבחרים על ידי האוהדים. שתי הקבוצות במשחק זה מייצגות את שני האזורים הראשיים של הליגה - המזרח מול המערב. בנוסף למשחק המרכזי מתקיימות תחרויות שונות במספר תחומים בין שחקני הליגה. האירועים והתחרויות, כגון תחרות ההטבעות ותחרות השלשות, נמשכים שלושה ימים והנהלת הליגה קובעת כל שנה באיזו עיר הם ייערכו.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום כל עונה מחולקים ב-NBA מספר פרסים, שנקבעים על ידי צוות בחירה המורכב מכתבי ספורט ושדרי ספורט בארצות הברית ובקנדה. הפרס שנחשב לחשוב ביותר הוא פרס ה-MVP של העונה הסדירה. פרס MVP אחר מוענק ל-MVP של סדרת הגמר. מחולקים פרסים גם לרוקי המצטיין, למאמן השנה, שחקן ההגנה, מנהל השנה, השחקן השישי (המוענק לשחקן מצטיין שבמרבית משחקי קבוצתו במהלך העונה לא נכלל בחמישייה הפותחת), השחקן המשתפר, ה-MVP של משחק האולסטאר, גביע האזרחות של ג. וולטר קנדי, פרס הספורטיביות והפרס לחבר הקבוצה של השנה על שם טווימן-סטוקס. בנוסף מוכרזות בסיום העונה חמישיות העונה, המורכבות מהשחקנים המצטיינים. חמישייה ראשונה, שנייה ושלישית של כלל השחקנים המצטיינים ב-NBA. חמישייה ראשונה ושנייה של השחקנים שהצטיינו בהגנה במהלך העונה וחמישייה ראשונה של רוקיז.

בנוסף לפרסים המחולקים בסיום העונה, מחולקים לאורך העונה מדי שבוע תואר שחקן השבוע, אחד במזרח ואחד במערב, וכן בסיום כל חודש מחולק תואר שחקן החודש, אחד במזרח ואחד במערב.

הפלייאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביע אליפות ה-NBA בו זוכה האלופה.

בתום העונה הסדירה מתחילים משחקי הפלייאוף שאליהם מעפילות 16 קבוצות (8 מהמזרח ו-8 מהמערב). 8 הקבוצות בכל אזור מתמודדות על אליפות האזור בשלושה סיבובים: רבע גמר, חצי גמר וגמר. הסיבובים הם לפי שיטת הטוב משבעה, שתי הקבוצות משחקות עד שאחת מהן מנצחת ארבעה משחקים, ובכך מעפילה לסיבוב הבא.

הסיבובים משוחקים לפי מבנה 2-2-1-1-1, כלומר הקבוצה בעלת יתרון הביתיות מארחת את משחקים 1, 2, 5 ו-7 והיריבה מארחת את משחקים 3, 4 ו-6. משחקים 5 עד 7 משוחקים לפי הצורך. יתרון הביתיות של קבוצה במהלך הפלייאוף נקבע לפי מאזן הקבוצה בעונה הסדירה בלבד. בעבר שוחק גמר הפלייאוף לפי מבנה 2-3-2, (הקבוצה בעלת יתרון הביתיות אירחה את משחקים 1, 2, 6 ו-7 והיריבה את משחקים 3, 4 ו-5.) אך החל מגמר 2014 בוטלה שיטה זו וגם הגמר עבר למבנה 2-2-1-1-1.

הקבוצות מדורגות מ-1 עד 8 לצורך קביעת סדר המשחקים ביניהן. בכל מחוז 3 הקבוצות שזכו באליפות של הבתים שלהן, וקבוצה נוספת בעלת המאזן הטוב ביותר במחוז, מדורגות מ-1 עד 4 לפי המאזנים שלהן. 4 קבוצות נוספות מכל מחוז מדורגות מ-5 עד 8 לפי המאזנים שלהן. במקרה שלשתי קבוצות (או יותר) אותו דירוג, אז הדירוג ביניהן נקבע לפי שוברי השוויון הבאים:

  1. ראש בראש (הקבוצה שזכתה ביותר משחקים ביניהן במהלך העונה הסדירה)
  2. מאזן בבית בו הקבוצה משחקת (אם הקבוצות מאותו הבית)
  3. מאזן במחוז
  4. מאזן מול שאר הקבוצות מאותו המחוז שמשחקות בפלייאוף
  5. מאזן מול שאר הקבוצות מהמחוז האחר שמשחקות בפלייאוף
  6. מספר הנקודות שנקלעו בכל המשחקים בעונה הסדירה

ברבע הגמר משחקת הקבוצה שמדורגת במקום הראשון באזור נגד הקבוצה שמדורגת במקום השמיני, השנייה משחקת נגד השביעית, השלישית נגד השישית והרביעית נגד החמישית. בחצי הגמר משחקת המנצחת במשחק בין הראשונה והשמינית לבין המנצחת במשחק בין הרביעית והחמישית. בחצי הגמר השני משחקת הקבוצה שניצחה במשחק בין השנייה לשביעית מול הקבוצה שניצחה במשחק בין השלישית לשישית. המנצחות בחצאי הגמר עולות לגמר אזורי, והמנצחות בו עולות לגמר ה-NBA, המכריע את האליפות.

אליפות ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות גמר ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

להצגת הטבלה לחצו על "הצגה" משמאל           
עונה אלופה תוצאה סגנית MVP של סדרת הגמר ב-NBA
‏1946/47 פילדלפיה ווריורס 4–1 שיקגו סטאגס
‏1947/48 בולטימור בולטס 4–2 פילדלפיה ווריורס
‏1948/49 מיניאפוליס לייקרס 4–2 וושינגטון קפיטולס
‏1949/50 מיניאפוליס לייקרס 4–2 סירקיוז נאשיונלס
‏1950/51 רוצ'סטר רויאלס 4–3 ניו יורק ניקס
‏1951/52 מיניאפוליס לייקרס 4–3 ניו יורק ניקס
‏1952/53 מיניאפוליס לייקרס 4–1 ניו יורק ניקס
‏1953/54 מיניאפוליס לייקרס 4–3 סירקיוז נאשיונלס
‏1954/55 סירקיוז נאשיונלס 4–3 פורט וויין פיסטונס
‏1955/56 פילדלפיה ווריורס 4–1 פורט וויין פיסטונס
‏1956/57 בוסטון סלטיקס 4–3 סט. לואיס הוקס
‏1957/58 סנט לואיס הוקס 4–2 בוסטון סלטיקס
‏1958/59 בוסטון סלטיקס 4–0 מיניאפוליס לייקרס
‏1959/60 בוסטון סלטיקס 4–3 סנט לואיס הוקס
‏1960/61 בוסטון סלטיקס 4–1 סנט לואיס הוקס
‏1961/62 בוסטון סלטיקס 4–3 לוס אנג'לס לייקרס
‏1962/63 בוסטון סלטיקס 4–2 לוס אנג'לס לייקרס
‏1963/64 בוסטון סלטיקס 4–1 סן פרנסיסקו ווריורס
‏1964/65 בוסטון סלטיקס 4–1 לוס אנג'לס לייקרס
‏1965/66 בוסטון סלטיקס 4–3 לוס אנג'לס לייקרס
‏1966/67 פילדלפיה 76' 4–2 סן פרנסיסקו ווריורס
‏1967/68 בוסטון סלטיקס 4–2 לוס אנג'לס לייקרס
‏1968/69 בוסטון סלטיקס 4–3 לוס אנג'לס לייקרס ג'רי וסט
‏1969/70 ניו יורק ניקס 4–3 לוס אנג'לס לייקרס ויליס ריד
‏1970/71 מילווקי באקס 4–0 וושינגטון בולטס כרים עבדול-ג'באר
‏1971/72 לוס אנג'לס לייקרס 4–1 ניו יורק ניקס וילט צ'מברליין
‏1972/73 ניו יורק ניקס 4–1 לוס אנג'לס לייקרס ויליס ריד
‏1973/74 בוסטון סלטיקס 4–3 מילווקי באקס ג'ון האבליצ'ק
‏1974/75 גולדן סטייט ווריורס 4–0 וושינגטון בולטס ריק בארי
‏1975/76 בוסטון סלטיקס 4–2 פיניקס סאנס ג'ו ג'ו וייט
‏1976/77 פורטלנד טרייל בלייזרס 4–1 פילדלפיה 76' ביל וולטון
‏1977/78 וושינגטון בולטס 4–3 סיאטל סופרסוניקס וס אנסלד
‏1978/79 סיאטל סופרסוניקס 4–1 וושינגטון בולטס דניס ג'ונסון
‏1979/80 לוס אנג'לס לייקרס 4–2 פילדלפיה 76' מג'יק ג'ונסון*
‏1980/81 בוסטון סלטיקס 4–2 יוסטון רוקטס סדריק מקסוול
‏1981/82 לוס אנג'לס לייקרס 4–2 פילדלפיה 76' מג'יק ג'ונסון
‏1982/83 פילדלפיה 76' 4–0 לוס אנג'לס לייקרס מוזס מלון
‏1983/84 בוסטון סלטיקס 4–3 לוס אנג'לס לייקרס לארי בירד
‏1984/85 לוס אנג'לס לייקרס 4–2 בוסטון סלטיקס כרים עבדול-ג'באר
‏1985/86 בוסטון סלטיקס 4–2 יוסטון רוקטס לארי בירד
‏1986/87 לוס אנג'לס לייקרס 4–2 בוסטון סלטיקס מג'יק ג'ונסון
‏1987/88 לוס אנג'לס לייקרס 4–3 דטרויט פיסטונס ג'יימס וורת'י
‏1988/89 דטרויט פיסטונס 4–0 לוס אנג'לס לייקרס ג'ו דיומרס
‏1989/90 דטרויט פיסטונס 4–1 פורטלנד טרייל בלייזרס אייזיאה תומאס
‏1990/91 שיקגו בולס 4–1 לוס אנג'לס לייקרס מייקל ג'ורדן
‏1991/92 שיקגו בולס 4–2 פורטלנד טרייל בלייזרס מייקל ג'ורדן
‏1992/93 שיקגו בולס 4–2 פיניקס סאנס מייקל ג'ורדן
‏1993/94 יוסטון רוקטס 4–3 ניו יורק ניקס האקים אולאג'ואן
‏1994/95 יוסטון רוקטס 4–0 אורלנדו מג'יק האקים אולאג'ואן
‏1995/96 שיקגו בולס 4–2 סיאטל סופרסוניקס מייקל ג'ורדן
‏1996/97 שיקגו בולס 4–2 יוטה ג'אז מייקל ג'ורדן
‏1997/98 שיקגו בולס 4–2 יוטה ג'אז מייקל ג'ורדן
‏1998/99 סן אנטוניו ספרס 4–1 ניו יורק ניקס טים דאנקן
‏1999/00 לוס אנג'לס לייקרס 4–2 אינדיאנה פייסרס שאקיל אוניל
‏2000/01 לוס אנג'לס לייקרס 4–1 פילדלפיה 76' שאקיל אוניל
‏2001/02 לוס אנג'לס לייקרס 4–0 ניו ג'רזי נטס שאקיל אוניל
‏2002/03 סן אנטוניו ספרס 4–2 ניו ג'רזי נטס טים דאנקן
‏2003/04 דטרויט פיסטונס 4–1 לוס אנג'לס לייקרס צ'אנסי בילאפס
‏2004/05 סן אנטוניו ספרס 4–3 דטרויט פיסטונס טים דאנקן
‏2005/06 מיאמי היט 4–2 דאלאס מאבריקס דוויין וייד
‏2006/07 סן אנטוניו ספרס 4–0 קליבלנד קאבלירס טוני פארקר
‏2007/08 בוסטון סלטיקס 4–2 לוס אנג'לס לייקרס פול פירס
‏2008/09 לוס אנג'לס לייקרס 4–1 אורלנדו מג'יק קובי בראיינט
‏2009/10 לוס אנג'לס לייקרס 4–3 בוסטון סלטיקס קובי בראיינט
‏2010/11 דאלאס מאבריקס 4–2 מיאמי היט דירק נוביצקי
‏2011/12 מיאמי היט 4–1 אוקלהומה סיטי ת'אנדר לברון ג'יימס
‏2012/13 מיאמי היט 4–3 סן אנטוניו ספרס לברון ג'יימס
‏2013/14 סן אנטוניו ספרס 4–1 מיאמי היט קוואי לאונרד
‏2014/15 גולדן סטייט ווריורס 4–2 קליבלנד קאבלירס אנדרה איגודלה

טבלת זכיות באליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להצגת הטבלה לחצו על "הצגה" משמאל           
קבוצה אליפויות סגנות סדרות גמר עונות כאלופה עונות כסגנית
בוסטון סלטיקס 17 4 21 1957, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1968, 1969, 1974, 1976, 1981, 1984, 1986, 2008 1958, 1985, 1987, 2010
לוס אנג'לס לייקרס 16 15 31 1949, 1950, 1952, 1953, 1954, 1972, 1980, 1982, 1985, 1987, 1988, 2000, 2001, 2002, 2009, 2010 1959, 1962, 1963, 1965, 1966, 1968, 1969, 1970, 1973, 1983, 1984, 1989, 1991, 2004, 2008
שיקגו בולס 6 0 6 1991, 1992, 1993, 1996, 1997, 1998 -
סן אנטוניו ספרס 5 1 6 1999, 2003, 2005, 2007, 2014 2013
פילדלפיה/סן פרנסיסקו/גולדן סטייט ווריורס 4 3 7 1947, 1956, 1975, 2015 1948, 1964, 1967
סירקיוז נשיונלס/פילדלפיה 76' 3 6 9 1955, 1967, 1983 1950, 1954, 1977, 1980, 1982, 2001
פורט ויין/דטרויט פיסטונס 3 4 7 1989, 1990, 2004 1955, 1956, 1988, 2005
מיאמי היט 3 2 5 2006, 2012, 2013 2011, 2014
ניו יורק ניקס 2 6 8 1970, 1973 1951, 1952, 1953, 1972, 1994, 1999
יוסטון רוקטס 2 2 4 1994, 1995 1981, 1986
בולטימור/וושינגטון בולטס (כיום וושינגטון ויזארדס) 1 3 4 1978 1971, 1975, 1979
סנט לואיס/אטלנטה הוקס 1 3 4 1958 1957, 1960, 1961
סיאטל סופרסוניקס/אוקלהומה סיטי ת'אנדר 1 3 4 1979 1978, 1996, 2012
פורטלנד טרייל בלייזרס 1 2 3 1977 1990, 1992
דאלאס מאבריקס 1 1 2 2011 2006
מילווקי באקס 1 1 2 1971 1974
רוצ'סטר רויאלס (כיום סקרמנטו קינגס) 1 0 1 1951 -
בולטימור בולטס (התפרקה ב-1954) 1 0 1 1948 -
ניו ג'רזי נטס (כיום ברוקלין נטס) 0 2 2 - 2002, 2003
קליבלנד קאבלירס 0 2 2 - 2007, 2015
אורלנדו מג'יק 0 2 2 - 1995, 2009
פיניקס סאנס 0 2 2 - 1976, 1993
יוטה ג'אז (בעבר ניו אורלינס ג'אז) 0 2 2 - 1997, 1998
אינדיאנה פייסרס 0 1 1 - 2000
שיקגו סטאגס (התפרקה ב-1950) 0 1 1 - 1947
וושינגטון קפיטולס (התפרקה ב-1951) 0 1 1 - 1949

שיאי NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן שיאים שונים מליגת ה-NBA.

שיאי NBA בעונה הרגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים קבוצתיים במשחק בודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים במשחק בודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי NBA בפלייאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים במשחק בודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: ליגת ה-NBA
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


עונות בליגת ה-NBA

 • 1946/1947  • 1947/1948  • 1948/1949  • 1949/1950  • 1950/1951  • 1951/1952  • 1952/1953  • 1953/1954  • 1954/1955  • 1955/1956  • 1956/1957  • 1957/1958  • 1958/1959  • 1959/1960  • 1960/1961  • 1961/1962  • 1962/1963  • 1963/1964  • 1964/1965  • 1965/1966  • 1966/1967  • 1967/1968  • 1968/1969  • 1969/1970  • 1970/1971  • 1971/1972  • 1972/1973  • 1973/1974  • 1974/1975  • 1975/1976  • 1976/1977  • 1977/1978  • 1978/1979  • 1979/1980  • 1980/1981  • 1981/1982  • 1982/1983  • 1983/1984  • 1984/1985  • 1985/1986  • 1986/1987  • 1987/1988  • 1988/1989  • 1989/1990  • 1990/1991  • 1991/1992  • 1992/1993  • 1993/1994  • 1994/1995  • 1995/1996  • 1996/1997  • 1997/1998  • 1998/1999  • 1999/2000  • 2000/2001  • 2001/2002  • 2002/2003  • 2003/2004  • 2004/2005  • 2005/2006  • 2006/2007  • 2007/2008  • 2008/2009  • 2009/2010  • 2010/2011  • 2011/2012  • 2012/2013  • 2013/2014  • 2014/2015  • 2015/2016