אילן מושנזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אילן מושנזון

אילן מושנזון הוא במאי, תסריטאי ומרצה בכיר לקולנוע בגמלאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן מושנזון נולד וגדל במרכז תל אביב, הוא הבכור מבין שני אחים. הוריו ורדה וישעיהו מושנזון עלו לישראל ב-1936. אביו הגיע מרוסיה ומשפחתו נפגעה מהטרור הסטליניסטי. אמו הגיעה מפולין ומשפחתה נרצחה בשואה. הם הקימו בית מרקחת ברחוב בן יהודה בתל אביב, שממשיך לפעול ברציפות מאז שנת 1936. מושנזון גדל על הקולנוע האיטלקי של שנות השישים ועל הבמאים פליני, אנטוניוני ופזוליני וסרטי הגל החדש הצרפתי. הסרטים מהם הושפע במיוחד היו "אשתקד במרינבד" של אלן רנה ו"זה הדוד שלי" של ז'אק טאטי.

בצבא שירת בגדוד הנדסה קרבית. מייד בתום השרות הצבאי הלך ללימודים גבוהים, הוא בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. בזמן לימודי ההיסטוריה השתתף בתיאטרון הסטודנטים, הבין שאמנות מעניינת אותו יותר ונרשם לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בו למד שנתיים. במקביל עשה קורס הפקה בטלוויזיה הלימודית (כיום החינוכית), בהנחיתו של סטשף, פרופסור ללימודי טלוויזיה באוניברסיטת MIT בארצות הברית והתקבל לעבודה. אתו בקורס למדו חיים פלטנר, דן כנר ודני צחובל.

בשנים 1973-1970 מושנזון עבד כבמאי בית בטלוויזיה הלימודית. במסגרת עבודתו כתב תסריטים לסדרות דרמה אחדות והפיק וביים עשרות תוכניות העשרה ותוכניות לימודיות רבות בנושאים מגוונים. ב-1974 ביים את הסרט הקצר "החתונה שרצינו לשכוח". חלק משירות המילואים שלו שירת ביחידת הסרטה של חיל האוויר, במסגרתו עשה סרטי הדרכה וסרטי תדמית.

אחר-כך נסע לאנגליה לשלוש שנים ללמוד קולנוע וסיים בהצטיינות את לימודיו בLondon Film School. במהלך לימודיו כתב את התסריט ל"רובה חוליות", סרט הקולנוע הראשון שביים ב-1980, המבוסס באופן חלקי על חוויות ילדותו. "רובה חוליות" ייצג את ישראל בפסטיבל ברלין. התסריט זכה בפרס על שם שייקה אופיר (כיום פרס האקדמיה לטלוויזיה). זהו הסרט העלילתי הראשון שטיפל בהרחבה בנושא השואה.

בשנת 1977 היה פעיל ביחד עם אנשי קולנוע שונים בקבוצת קי"ץ (ראשי תיבות של קולנוע ישראלי צעיר) שפעלה לקידום הקולנוע הישראלי האיכותי. בין חברי הקבוצה המרכזיים היו יצחק צפל ישורון, רנן שור ויעוד לבנון ופעולותיה הביאו להקמת קרן הקולנוע הישראלי.

לאחר שובו מלונדון, בשנים 1982-1977, מושנזון ביים והפיק סרטים תיעודיים עבור הערוץ הראשון, במסגרת חברת ההפקה "קסטל" בניהולם של מיכה שגריר ודני ארזי. ב-1986 ביים את סרט הקולנוע השני שלו "סוף שבוע מטורף".

אסתר דר שהייתה עורכת סרטים מובילה ומורה לעריכה הציעה לו ללמד קולנוע ב"בית צבי" בו לימד מ-1985. בשנים 1990-1989 היה מנהל מגמת הקולנוע בבית הספר "בית צבי" ברמת גן. אחר-כך לימד קורסים בקולנוע ישראלי בחוג ללימודים כלליים באוניברסיטת חיפה. היה ממקימי ומפתחי "בעין המצלמה", קורס הווידאו הראשון באוניברסיטה הפתוחה והנחה אותו במשך שש שנים.

ארנון צוקרמן, באותה עת דיקן הפקולטה לאמנויות וראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, הזמין את מושנזון ללמד אצלו בשנת 1991, בו לימד למעלה מעשרים שנה עד ליציאתו לגמלאות בקיץ 2013, בדרגת מורה מן החוץ, המקבילה למרצה בכיר. הוא ניהל במשך שנתיים את מגמת הפקה ובימוי בחוג. במהלך שנות הוראותיו בחוג העביר סדנאות בימוי ותסריטאות, הנחה והדריך עשרות סרטי גמר לתואר ראשון ותואר שני. במרוצת השנים כתב תסריטים ושימש כיועץ בכתיבת תסריטים.

בשנת 2002 מושנזון הקים בחוג ביחד עם ג'אד נאמן את מסלול ההכשרה לבוגרים של חוגים אוניברסיטאיים אחרים, המבקשים לעשות תואר שני בקולנוע. הוא ניהל את המסלול מאז הקמתו במשך אחת עשרה שנה ועד ליציאתו לגמלאות.

בשנים 2005-2000 כיהן כמנהל ההפקות בקרן רבינוביץ' והיה חבר הוועדה האמנותית המייעצת בקרן.

כעת (2014) הוא שוקד על כתיבת תסריט לסרט עלילתי העוסק במנהיג ההתיישבות במושבה חדרה בעשור האחרון של המאה ה-19. את התסריט יביים עמית גורן. התסריט קיבל מענק פיתוח מקרן הקולנוע הישראלי.

אילן מושנזון נשוי לעדנה לבית בן-ארי, שכיהנה במשך שלושים שנה כאוצרת בכירה במוזיאון תל אביב.

אודות סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רובה חוליות (1979, 95 דקות)

סרט שכתב וביים אילן מושנזון. "רובה חוליות" ייצג את ישראל בפסטיבל ברלין. התסריט זכה ב בפרס על שם שייקה אופיר (כיום פרס האקדמיה לטלוויזיה).

הסרט מספר על מלחמת חבורות רחוב בין שתי קבוצות ילדים בגילאי 12-10, בשכונה תל אביבית, לקראת החגיגות יום העצמאות השלישי למדינת ישראל, 1950.

חמישה ילדים ובראשם עדי הכינו מארב ליוני שרייבר, הכו אותו ושברו את ידו. מרים, אמו ניצולת השואה של יוני הייתה אחוזת חרדה למראה בנה.

איינשווין השמן עומד בראש כנופיה נגדית בה חבר יוני וביחד הם מתכוונים לנקום בחבורתו של עדי. איינשוויין שב מחיפה עם נשק חדש שפותח בצפון ובעזרתו הוא מתכוון לנצח במלחמת הכנופיות בשכונה. הנשק הוא רובה חוליות שמורכב מחוליית ברזל אותה עוקרים ממזרן קפיצים שהסוכנות מחלקת לעולים חדשים ומרכיבים אותו על קרש. כאשר מניחים אבן על חוליית הברזל ניתן לירות אותה מהרובה.

עדי יוצא אל יוני בסכין ויוני יורה בו ברובה החוליות ופוגע במצחו. יוני נמלט לשפת ימה של תל אביב, הוא מועד וברכו נקרעת. פלשתינה, הקבצנית המשוגעת, מושא לעגם של הילדים, אוספת את יוני לביתה וחובשת אותו. צריפה הוא אתר הנצחה לילדיה שנרצחו באושוויץ. כעת יוני מבין שאלימות מובילה לאלימות ואינה פותרת דבר.

בתפקיד הראשי של יוני שרייבר שיחק אריק רוזן, אז בן 12, לצידו שיחקו גם הילדים נדב ברנר ונסים אליעז. בסרט שיחקו גם יהודית סולה, ליאו יונג, מיכאל כפיר, לואיס רוזנברג ואופליה שטראל (בתפקיד פלשתינה).

התסריט זכה במענק של משרד המסחר והתעשייה. המפיקים היו הישראלי איתן אבן והאמריקאים ריצ'רד סנדרס וג'ון הארדי, שלושתם למדו ביחד עם מושנזון בלונדון. הצלם היה גדי דנציג, העורך ציון אברהמיאן והמלחין יוסי מר-חיים.עיצוב אומנותי איתן לוי

מאיר שניצר כתב על הסרט:

"חתך נאמן, לפעמים אימפרסיוניסטי מדי, לשנים הראשונות למדינה, על ההווי הייחודי שהיה בהן – משטר צנע וקיצוב מצרכים, ניצולי שואה שתרים אחרי קרובים אבודים, ירידה מואצת מהארץ, וטיפוח הממלכתיות וניצני הלאומנות. נושאים אלה מועברים בצורה קולנועית אינטליגנטית, סובטילית מדי, שכוללת לא מעט רגעי הומור, בצד התפייטות מיופייפת קמעא. ניסוח מדויק, אך לא חריף, לגיבוש אופיו של הישראלי הלוחם והנוקם, בסרט שעושה שימוש אלגורי בילדים, והדרכת שחקנים (ילדים) משכנעת."[1]

  • סוף שבוע מטורף (1986, 90 דקות)

אילן מושנזון ביים על פי תסריט ורעיון מקורי של אלי "חתול" שרייבר. זוהי קומדיית טעויות המתרחשת בסוף שבוע בבית מלון ועוסקת בניכור ובחוסר היכולת ליצור קשרים.

בסרט שיחקו דליק ווליניץ, שאול מזרחי, אריה מוסקונה, איציק בן מלך, אבנר חזקיהו, אוסי הלל, דורון ציפריס, דב נבון, אופליה שטראל וגדעון שמר. המפיקים היו דורון ערן ויעוד לבנון, הצלם היה גדי דנציג, המלחין נחום היימן והעורך ציון אברהמיאן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי, הוצאת כנרת, 1994, עמ' 204