אליפות העולם בראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אליפות העולם בראלי (WRC) היא סבב מרוצי מכוניות שנתי המאורגנת על ידי התאחדות הרכב הבינלאומית (FIA). האליפות כוללת בתוכה את האליפות לנהגים ואת אליפות היצרנים, שתי תחרויות שונות, המבוססות על אותו חישוב של צבירת נקודות. הסבב מונה כ-14 תחרויות, כאשר כל תחרות נמשכת שלושה ימים. כל תחרות מורכבת מ-15–25 מקטעים ובכל מקטע מתקיים מרוץ נגד השעון. במהלך העונה נדרשים הנהגים להתמודד עם מסלולים מסוגים שונים - אספלט, עפר ושלג.

סמל האליפות

מכוניות הראלי המתחרות באליפות מבוססות על מכוניות עם מנועי 1.6 ליטר וארבעה צילינדרים המיוצרות באופן סדרתי. המכוניות עוברות התאמה הכוללת הוספה של מגדשי טורבו, מערכות הנעה כפולה, תיבת הילוכים רציפה ותוספות חיצוניות לצורך הגברת האווירודינמיות והבטיחות של כלי הרכב.

במקביל לאליפות העולם מתקיימות עוד שלוש אליפויות משנה:

  • JWRC - אליפות העולם לצעירים המתקיימת משנת 2001 האליפות משמשת כאקדמיה לצעירים (עד גיל 28) ומסייעת בהכשרת דור העתיד של הנהגים בתחום. כל הנהגים בקטגוריה מתחרים ברכבי סיטרואן DS3, בעלי הנעה קדמית ומנועי 1.6 ליטר[1].
  • WRC2 ׁ(בעבר נקרא Super 2000 World Rally Championship) - באליפות זאת מתחרים כלי רכב מקטגוריות שונות. מחיר הרכב מוגבל ב-180,000 אירו, מגבלה הגורמת לכך שכלי הרכב פחות חזקים מבקטגוריה הבכירה[2].
  • WRC3 - אליפות המיועדת למכוניות בעלות הנעה קדמית/ אחורית בלבד[3].

שלוש האליפויות מתקיימות על אותם מסלולים, אך לכל אחת יש כללים וספירת ניקוד נפרדת.

מספר התחרויות משתנה מעונה לעונה. באליפות הראשונה ב-1973 התקיימו 13 תחרויות, אך שנה לאחר מכן רק שמונה. בין 2004 ל-2007 התקיימו 16 תחרויות בעונה, המספר הגדול ביותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבב אליפות העולם בראלי החל לראשונה בשנת 1973. המרוץ הראשון התקיים ב-19 בינואר באותה שנה במסלול המפורסם של מונטה קרלו. מאז ועד היום משמש ראלי מונטה קרלו, באופן מסורתי, כאירוע פתיחת העונה.

רנו זכתה באליפות הראשונה עם הרנו Alpine A110, לאחר מכן זכתה לנצ'יה בשלוש אליפויות רצופות עם הסטרטוס HF. הסטרטוס היה הדגם הראשון שתוכנן עבור תחרויות הראלי והורכבו מנוע V6 של חברת פרארי. אליפות הנהגים החלה באופן רשמי רק בשנת 1979, אף על פי שגם בשנים 1977 ו-1978 חולקו גביעים לנהגים על ידי ה-FIA. פיאט זכתה באליפות היצרנים בשנים 1977, 1978 ו-1980 עם פיאט 131 אבארת'. ב-1978 וב-1980 זכו נהגי החברה גם באליפות הנהגים.

עידן קטגוריה B[עריכת קוד מקור | עריכה]

אאודי קוואטרו - אחת מהמכוניות המובילות בקטגוריה B

בין השנים 19821984 זכתה אאודי עם דגם הקוואטרו פעמיים באליפות הנהגים ופעמיים באליפות היצרנים. ייחודו של הקאווטרו היה בעובדה שהרכב היה בעלת הנעה בכל הגלגלים (4X4), בניגוד לשאר המכוניות שהיו בעלי הנעה אחורית. הנעה כפולה אושרה לשימוש כבר בשנת 1979, אבל יצרני הרכב לא חשבו שההשקעה הנדרשת משתלמת. בעקבות הצלחת הקוואטרו, הפכה ההנעה הכפולה לסטנדרט המקובל מאז במכוניות הראלי. בשנת 1982 נכנסו לתוקף תקנות קטגוריה B ‏(B Group). בניגוד לקטגוריות הקודמות, קטגוריה B הטילה מספר מצומצם של מגבלות טכנולוגיות על כלי הרכב הנכללים בקבוצה. הדבר אפשר ליצרנים להגביר את הכוח במנועי המכוניות בצורה ניכרת – בפורד אסקורט RS1800 שזכתה באליפות ב-1981, בטרם כניסת התקנות החדשות, הפיק המנוע 250 כוחות סוס. המנוע של לנצ'יה דלתא S4 בשנת 1986 כבר הגיע להספק של 500 כוח סוס. בתוך פחות מחמש שנים הכפילו המנועים את כוחם.

עונת 1986 לוותה במספר אסונות – בראלי פורטוגל, המרוץ השלישי בעונה, נהרגו שלושה צופים ועוד 30 נפצעו לאחר שג'ואקים סנסטוט איבד שליטה על הפורד RS200 שבה נהג. במרוץ החמישי בעונה, שנערך בקורסיקה שבצרפת, נהרגו הנהג הנרי טויבנן והנווט סרג'יו קרסטו, לאחר שרכב הלנצ'יה שלהם עלה באש לאחר נפילה מצוק. התאונה של צמד נהגי הלנצ'יה הגיעה שנה אחרי שבעונת 1985 נהרג נהג אחר של הקבוצה, אטילו בטגה, לאחר שהתנגש בעץ במהלך ראלי ארגנטינה. שרשרת האירועים הקטלניים הובילה לכך שבסיום עונת 1986 הוכרז על ביטול קטגוריה B.

עידן קטגוריה A[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מקומה של קטגוריה B תפסה קטגוריה A ‏(Group A) – כלי הרכב הנכללים בקטגוריה זאת הם מייצור סדרתי (מינימום ייצור של 5,000 יחידות) והוטלו מגבלות רבות על עלות, משקל וטכנולוגיות שבהם ניתן להשתמש. לנצ'יה מיהרה להתרגל לתנאים החדשים, כאשר זכתה שש שנים ברציפות (19871992) באליפות היצרנים וארבע שנים באליפות הנהגים (1987–1989, 1991). תחילת שנות ה-90 שיקפה את עליית כוחה של תעשיית הרכב היפנית בעולם. טויוטה זכתה ארבע פעמים באליפות הנהגים (1990, 1992–1994) ופעמיים באליפות היצרנים (1993–1994) עם הטויוטה סליקה. האימפרזה של סובארו העניקה לה אליפות נהגים בשנת 1995 ושלוש אליפויות יצרנים (1995–1997) ומיצובישי זכתה בשתי אליפויות נהגים (1996–1997).

עידן מכוניות הראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיטרואן C4 - סבסטיאן לב בראלי קטלוניה, 2008

בשנת 1997 שונו שוב הקריטריונים ונקבעו הגבלות שונות לגבי הרכבים הרשאים להשתתף בתחרות - הרכבים עדיין היו חייבים להיות מבוססים על כלי רכב מייצור סדרתי, אבל המינימום לייצור הופחת בחצי ונקבע על 2,500 יחידות. הרכבים היו מבוססים על כלי רכב מייצור סדרתי, אבל לא נדרשו להיות זהים - פז'ו 206, סיטרואן קסארה וסקודה פאביה התחרו עם כלי רכב בעלי מגדשי טורבו והנעה 4X4, אף על פי שמאפיינים אלו לא היו קיימים בגרסאות הכביש של דגמים אלו. כמו כן, המנועים הוגבלו לעד 300 כוח סוס.

גם לאחר כניסת התקנות החדשות לתוקף מיצובישי המשיכו את רצף הזכיות עם צמד אליפויות נהגים ב-1998 ו-1999. פז'ו, שהאליפות האחרונה שלה הייתה בשנת 1986, זכתה שוב באליפות הנהגים בשנת 2000 והוסיפה זכייה בשנת 2002, לזכות הקבוצה גם שלוש זכויות רצופות באליפות היצרנים בין השנים 2000–2002. סובארו זכתה פעמיים באליפות הנהגים בשנים 2001 ו-2003, בטרם החל עשור של שליטה צרפתית בתחרות. בין השנים 2002–2012 זכתה סיטרואן שמונה פעמים באליפות היצרנים וסבסטיאן לב נהג הקבוצה רשם הישג חסר תקדים של זכייה בתשע אליפויות רצופות. את האליפויות השיג עם שלושה דגמים שונים של החברה - קסארה (בשנים 2004–2006), C4 (בשנים 20072010) ו-DS3 (בשנים (2011–2012). בסיום עונת 2012 הודיע לב על פרישה ממרוצי הראלי ותואר האליפות עבר לסבסטיאן אוז'ייה, בן קבוצתו לשעבר, שעבר להתחרות עבור פולקסווגן.

בשנת 2011 שונו התקנות ונקבעו הגבלות על גודל המנוע, נאסרו שימוש בחומרים מתקדמים דוגמת טיטניום (למעט אם קיימים גם בדגמים מייצור סדרתי) ונקבע משקל מינימום של 1,200 קילוגרם לרכב ללא נהג ו-1,350 קילוגרם לרכב כולל נהג ונווט.

מבנה התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רוב התחרויות מתפרסות על פני הימים שישי עד ראשון, כאשר ביומיים לפני התחרות ניתנת לצוותים הזדמנות לערוך סיור מקדים במסלול ולרשום הערות המשמשות את הנווט במהלך המרוץ. כל תחרות מורכבת מ-15 עד 25 מקטעים (Stages) הסגורים לצורך התחרות. אורך המקטעים שונה ונע בין שני קילומטרים ל-50 קילומטרים. המעבר בין מקטע למקטע מתבצע בנסיעה על כבישים רגילים, תוך הקפדה על חוקי התנועה. הנהגים נדרשים לתזמן את המעברים בין המקטעים על מנת שיוכלו להגיע בזמן לתחילת המקטע הבא.

בכל מקטע הנהגים מוזנקים זה אחר זה בהפרש של שתי דקות זה מזה ולכל נהג נמדד הזמן ברמת דיוק של עשיריות השנייה. הזמן המצטבר הוא שקובע את המיקום הסופי בתחרות. במהלך התחרות ישנן מספר עצירות לטיפול, בהן מותר לנהגים ולצוותים הטכניים לבצע תיקונים נדרשים. עצירות הטיפול מוגבלות בזמן, 10, 30 או 45 דקות ורק במהלכן מותר לבצע טיפולים ברכבים. במהלך הלילה נמצאים כל הרכבים בחניון שמור[4].

שיטת הניקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונדאי i20 - הצטרפה לסבב בעונת 2014

על פי שיטת הניקוד מוענקות בסוף כל תחרות נקודות למסיימים בעשרת המקומות הראשונים, בכל אחת מקטגוריות התחרות, בהתאם לפירוט שבטבלה הבאה:

מקום  1   2   3   4   5   6   7   8   9   10 
נקודות 25 18 15 12 10 8 6 4 2 1

הנהג שצובר את מספר הנקודות הגבוה במהלך העונה כולה מוכתר לזוכה באליפות הנהגים. אף על פי שאין מגבלה על מספר הרכבים שכל קבוצה יכולה לשתף בתחרות, לצורך חישוב הנקודות באליפות היצרנים נלקחים בחשבון התוצאות של מקסימום שני כלי רכב לכל קבוצה.

Power stage[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2011 המקטע האחרון בכל תחרות מוגדר כ"Power stage" ומעניק נקודות נוספות לשלושת הנהגים המהירים ביותר באותו מקטע, ללא קשר למיקומם בתחרות. הנהג המהיר ביותר מקבל 3 נקודות נוספות, הנהג שמגיע שני זוכה ב-2 נקודות והנהג השלישי בנקודה אחת. מקסימום אפשרי לצבירה בתחרות הוא 28 נקודות. בעונת 2017 שונו התקנות וחמשת הנהגים הראשונים ב"Power Stage" יזכו לנקודות כאשר המקסימום כעת הוא 30 נקודות

ראלי 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראלי 2 הוא שם כולל למספר תקנות המאפשרות לנהג שפרש במהלך יום מרוצים לשוב לתחרויות במהלך היום שלמחרת, תמורת "קנס" של 5 דקות לזמן הכי מהיר בסטייג'. המטרה היא לאפשר לנהגים לחזור ולהתחרות על מנת לנסות ולצבור נקודות במרוץ האליפות.

קבוצות ונהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים 21 יצרנים שונים השיגו ניצחונות במרוצי הראלי[5] ועוד 11 יצרנים הגיעו לפודיום[6]. ב-2015 השתתפו בתחרות רק ארבע יצרניות שונות: סיטרואן, פורד, פולקסווגן ויונדאי. בינואר 2015 הודיעה טויוטה על כוונתה לחזור לסבב התחרויות בעונת 2017[7].

אלופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבסטיאן אוז'ייה, האלוף הנוכחי
סבסטיאן לב, האלוף בין השנים 2004–2012
עונה אליפות הנהגים אליפות היצרנים
נהג רכב יצרן רכב
2016 צרפתצרפת סבסטיאן אוז'ייה פולקסווגן פולו R גרמניהגרמניה פולקסווגן פולקסווגן פולו R
2015 צרפתצרפת סבסטיאן אוז'ייה פולקסווגן פולו R גרמניהגרמניה פולקסווגן פולקסווגן פולו R
2014 צרפתצרפת סבסטיאן אוז'ייה פולקסווגן פולו R גרמניהגרמניה פולקסווגן פולקסווגן פולו R
2013 צרפתצרפת סבסטיאן אוז'ייה פולקסווגן פולו R גרמניהגרמניה פולקסווגן פולקסווגן פולו R
2012 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן DS3 צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן DS3
2011 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן DS3 צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן DS3
2010 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן C4 צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן C4
2009 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן C4 צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן C4
2008 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן C4 צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן C4
2007 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן C4 בריטניהבריטניה פורד פורד פוקוס RS
2006 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן קסארה בריטניהבריטניה פורד פורד פוקוס RS
2005 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן קסארה צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן קסארה
2004 צרפתצרפת סבסטיאן לב סיטרואן קסארה צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן קסארה
2003 נורווגיהנורווגיה פטר סולברג סובארו אימפרזה צרפתצרפת סיטרואן סיטרואן קסארה
2002 פינלנדפינלנד מרקוס גרונהולם פז'ו 206 צרפתצרפת פז'ו פז'ו 206
2001 בריטניהבריטניה ריצ'רד בארנס סובארו אימפרזה צרפתצרפת פז'ו פז'ו 206
2000 פינלנדפינלנד מרקוס גרונהולם פיז'ו 206 צרפתצרפת פז'ו פז'ו 206
1999 פינלנדפינלנד טומי מקינן מיצובישי לאנסר איבו 6 יפןיפן טויוטה טויוטה קורולה
1998 פינלנדפינלנד טומי מקינן מיצובישי לאנסר איבו 5 יפןיפן מיצובישי מיצובישי לאנסר איבו 5
1997 פינלנדפינלנד טומי מקינן מיצובישי לאנסר איבו 4 יפןיפן סובארו סובארו אימפרזה
1996 פינלנדפינלנד טומי מקינן מיצובישי לאנסר איבו 3 יפןיפן סובארו סובארו אימפרזה 555
1995 בריטניהבריטניה קולין מק'ריי סובארו אימפרזה 555 יפןיפן סובארו סובארו אימפרזה 555
1994 צרפתצרפת דידיה אורייל טויוטה סליסה טורבו 4WD יפןיפן טויוטה טויוטה סליסה טורבו 4WD
1993 פינלנדפינלנד יואה קנקונן טויוטה סליסה טורבו 4WD יפןיפן טויוטה טויוטה סליסה טורבו 4WD
1992 ספרדספרד קרולס סיינז טויוטה סליסה טורבו 4WD איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה דלתא
1991 פינלנדפינלנד יואה קנקונן לנצ'יה דלתא אינטגרל V16 איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה דלתא
1990 ספרדספרד קרלוס סיינז טויוטה סליסה GT איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה דלתא
1989 איטליהאיטליה מאסימו בייסון לנצי'ה דלתא אינטגרל איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה דלתא
1988 איטליהאיטליה מאסימו בייסון לנצ'יה דלתא אינטגרל איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה דלתא
1987 פינלנדפינלנד יואה קנקונן לנצ'יה דלתא HF איטליהאיטליה לנצ'יה לנצי'ה דלתא
1986 פינלנדפינלנד יואה קנקונן פז'ו 205 טורבו 16E2 צרפתצרפת פז'ו פז'ו 205 טורבו 16
1985 פינלנדפינלנד טימו סלונן פז'ו 2005 טורבו 16 צרפתצרפת פז'ו פז'ו 205 טורבו 16
1984 שוודיהשוודיה סטיג בלומקוויסט אאודי קוואטרו גרמניהגרמניה אאודי אאודי קוואטרו
1983 פינלנדפינלנד האנו מיקולה אאודי קוואטרו איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה ראלי 037
1982 גרמניהגרמניה וולטר רוהל אופל אסקונה 400 גרמניהגרמניה אאודי אאודי קוואטרו
1981 פינלנדפינלנד ארי וטנן פורד אסקורט RS1800 בריטניהבריטניה טאלבוט טאלבוט סאנבים לוטוס
1980 גרמניהגרמניה וולטר רוהל פיאט 131 אבארת' איטליהאיטליה פיאט פיאט 131 אבארת'
1979 שוודיהשוודיה ביורן ולדגרד פורד אסקורט RS1800 ארצות הבריתארצות הברית פורד פורד אסקורט RS1800
1978 פינלנדפינלנד מרקו אלן פיאט 131 אבארת' איטליהאיטליה פיאט פיאט 131 אבארת'
1977 איטליהאיטליה סנדרו מונדרי לנצ'יה סטרטוס HF איטליהאיטליה פיאט פיאט 131 אבארת'
1976 לא התקיימה אליפות נהגים איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה סטרטוס HF
1975 לא התקיימה אליפות נהגים איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה סטרטוס HF
1974 לא התקיימה אליפות נהגים איטליהאיטליה לנצ'יה לנצ'יה סטרטוס HF
1973 לא התקיימה אליפות נהגים צרפתצרפת רנו רנו אלפאין A110

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליפות העולם בראלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]