לדלג לתוכן

MDMA

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אקסטזי)
MDMA
MDMA
שם IUPAC
(±)-1-(benzo[d][1,3]dioxol-5-yl)- N-methylpropan-2-amine
נתונים כימיים
כתיב כימי C11H15NO2 
מסה מולרית 193.25 גרם למול
נתונים פרמוקוקינטיים
זמן מחצית חיים תלוי מינון, כ-6–10 שעות במינונים של 40–125 מ"ג
הפרשה בשתן
בטיחות
מעמד חוקי הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים של ישראל ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה, בארצות הברית נכלל ב-Schedule I (סם מסוכן לשימוש וללא שימוש רפואי). אסור לשימוש ולהחזקה במרבית מדינות העולם.
מזהים
מספר CAS 69610-10-2
PubChem 1615
ChemSpider 1556

MDMA (שם מלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine) הוא סם פסיכואקטיבי סינתטי (מלאכותי) נפוץ ממשפחת הסמים הממריצים והאנטקטוגנים. בעוד ש-MDMA הוא גביש או אבקה לבנה בצורתו הטהורה, כדורי ה"אקסטזי" המכילים אותו מגיעים לעיתים אל הצרכן הסופי כטבליות לבליעה המהולות בחומרים נוספים. מנתונים שפורסמו על ידי המנהל האמריקאי לאכיפת חוקי הסמים בין 2009 ל-2013, עולה כי מבדיקות שנערכו נמצא כי 87% מטבליות האקסטזי שנמכרו ברחוב לא הכילו MDMA כלל, אלא בעיקר סמי מרץ סינתטיים אחרים.[1]

MDMA נגזר מקבוצת האלקלואיד-פנתילאמינים (תת-קבוצת אמפטמינים) והשפעתו העיקרית היא העלאה חדה של רמות המוליך העצבי סרוטונין וכן הדופמין והנוראפינפרין במוח. הצפת מערכת העצבים המרכזית בסרטונין היא המחולל העיקרי לתחושת האופוריה המורגשת בהשפעת הסם.

MDMA נחשב לסם בלתי-חוקי ברוב מדינות העולם.

MDMA סונתז לראשונה ב-1912 על ידי הכימאי אנטון קוליש עבור חברת התרופות הגרמנית מרק. החברה רשמה את הסם כפטנט באותה השנה, כחלק מסדרת רישום פטנטים על תרכובות כימיות רבות שנועדו לשמש בתחום הרפואה בעתיד.[2]

MDMA פורסם בציבור לראשונה על ידי ד"ר אלכסנדר שולגין בשנות ה-70, כתרופה מומלצת לטיפולים פסיכותרפיים. בהאמינו שהחומר מאפשר לנוטלים אותו לקלוט את העולם בבהירות רבה, הוא קרא לסם "Window" (חלון).[3] השימוש ב-MDMA נפוץ במיוחד בקרב פסיכיאטרים בארצות הברית עד אמצע שנות ה-80 לטיפול בסוגים שונים של הפרעות פסיכיאטריות, ביניהן הפרעות דחק פוסט-טראומטיות, בהן נצפו קשרי אמון חיוביים בין מטפל למטופל (יצירת קשרים כאלה לרוב קשה לסובלים מההפרעה). ב-1984 כמה פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים, וחוקרים התנגדו לשינוי סיווג הסם.[4] הטיפולים בעזרת MDMA הופסקו לאחר שהסם הוצא מחוץ לחוק.

בתחילת שנות השמונים MDMA הופץ בגלוי במועדוני לילה והיה פופולרי בקרב יאפים, סטודנטים, והומוסקסואלים. משם הופץ הסם למסיבות רייב, וכונה "אקסטזי" על ידי הציבור הרחב.[5] בשנות ה-90, עם התפתחות תרבות הטראנס והפסיכדליה החלו באירופה ובארצות הברית בני נוער ומבוגרים צעירים להשתמש בסם; הוא נחשב היום לאחד מארבעת הסמים הלא-חוקיים הנפוצים ביותר, לצד הקנאביס, הקוקאין וההרואין.

השפעת ה-MDMA על אדם ממוצע נמשכת בין עשר לשתים עשרה שעות. היא מתחילה להיות מורגשת כעשרים עד ארבעים דקות לאחר הבליעה הראשונית, ומגיעה לשיאה בתוך שעה עד שעתיים לאחר מכן. המשתמש הממוצע יחוש לרוב עירני ומלא אנרגיה, אך שליו מאוד; עולה הביטחון העצמי, פוחתת הרגישות לכאב, ומתעצמת יכולת ההבחנה בצבעים, שנראים לפתע חדים וברורים יותר. האנשים סביב המשתמש ייראו לו אוהבים ושמחים יותר, ושכיח שיפגין כלפיהם תחושות חזקות של קרבה וחיבה ללא תנאי, גם אם הם זרים לו לגמרי. זו אחת הסיבות לכך שה-MDMA זכה לכינוי הפופולרי "סם האהבה". בהתפוגג השפעת הסם, יש לרוב תחושת עייפות קיצונית (בעיקר אם השעות הקודמות אופיינו בפעילות גופנית נמרצת, דוגמת תנועה או ריקוד). עם זאת, השינוי שנגרם למאזן הכימי שבמוח ממשיך לשמר את מצב העוררות הגבוה, ומקשה על שקיעה בשינה. כן עשויים להופיע דכדוך ודיכאון, בגלל התרוקנות מאגרי הסרטונין.

במינונים גבוהים שימוש באקסטזי גורם לעיוותים זמניים בראייה, כמו "ראיית" שובל-צבעוני-הנמשך-בעקבותיהם של גופים נעים. ייתכנו ריצודי עיניים מהירים, נעילת לסת, חריקת שיניים, דפיקות לב, רעד, הזעה מוגברת וצמרמורות.

פרמקולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגוון כדורי אקסטזי בצבעים ובעיצובים שונים. עיצובים אלה נועדו בעיקר לשוות לסם מראה תמים ועליז למשתמשיו.
גביש MDMA טהור (84.1%)

MDMA גורם להפרשת כמויות גדולות של סרוטונין, דופמין, נוראפינפרין ואצטילכולין, ובכך מרוקן את מאגרי התאים במערכת העצבים. סרטונין הוא חומר ביו-כימי מסוג המוליכים העצביים, חומרים שעוברים בסינפסות - המרווחים שבין הנוירונים (תאי העצב), וכך מוליכים את האותות בין נוירון לנוירון. יש עדויות לכך שהסרוטונין מווסת מצבי רוח: רמות גבוהות של סרוטונין במערכת העצבים המרכזית גורמות לאופוריה ולתחושת מרץ, בעוד רמות נמוכות גורמות לדיכאון, לתחושת עייפות, ואף לתחושות חרדה. לאחר מעבר המוליך העצבי בסינפסה מפרק אותו אנזים מיוחד בנוירון היעד. מעכבי פירוק סרוטונין נקשרים לאנזים מפרק הסרוטונין ומנטרלים אותו, עד לסינתוז מחדש של אנזים זה במערכת העצבים. במצב זה הסרוטונין נשאר זמן רב יותר בסינפסה, וכך מתקבלות רמות גבוהות של סרוטונין. בשונה ממעכבי פירוק אחרים של סרוטונין, MDMA לא רק מנטרל את האנזים, אלא גם חודר אל הסינפסות עצמן וגורם לשחרור סרוטונין, כך שלא זו בלבד שפירוק הסרוטונין מעוכב, אלא גם מופרש עוד סרוטונין. העלייה החדה ברמת הסרוטונין מהווה סיכון בריאותי, שכן היא עלולה לגרום נזק למערכת הקליטה והויסות שלו. בשימוש תדיר או במקרים של מנת-יתר, הנזק עלול להיות בלתי הפיך, ויפגע באופן קבוע ביכולתו של האדם לחוות שמחה וסיפוק נורמאליים בחייו.

שימוש במעכבי פירוק או ספיגה חוזרת של סרוטונין נפוץ כיום בפסיכיאטריה בטיפול בדיכאון ובהפרעות חרדה; MDMA לעומתו, פועל בצורה חדה ולכן אינו מתאים לטיפול זה. המעכבים המשמשים כיום ברפואה (שרובם שייכים לקבוצת SSRI) פועלים בצורה מתונה יותר: הם מעכבים את ספיגת הסרוטונין המשתחרר באופן טבעי מהנוירון, וכך מאריכים את הימצאותו בסינפסה באופן הדרגתי ומבוקר. אופיים הסלקטיבי מפחית מאוד את ההפרעה לתהליכים ביו-כימיים אחרים, ולפיכך הם נחשבים לבטוחים הרבה יותר.

מחקר בעכברים מצא כי שימוש ב־MDMA פוגע במחסום הדם-מוח (BLOOD BRAIN BARRIER). מחסום הדם-מוח (שלרוב חוסם חומרים מזיקים רבים מלהיכנס למערכת העצבים המרכזית), פותח למעשה את המחסום ומוריד את הסלקטיביות שלו.[6]

טיפול פסיכולוגי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2001 קיבל מרכז המחקר MAPS ממנהל המזון והתרופות האמריקאי אישור לעריכת ניסויים לבדיקת יעילותה של פסיכותרפיה המשלבת שימוש ב-MDMA, למטרת טיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית [1]. מחקר מקביל נערך בשוודיה, והסתיים ב-2008. מחקר נוסף של MAPS מתבצע בישראל, בשווייץ ובארצות הברית, בהשתתפות 820 נבדקים נפגעי טראומה. ע"פ הממצאים עד כה, מסתמן כי הטיפול אפקטיבי, ונושא השפעה חיובית ניכרת. נרשמה ירידה בביטוי הסימפטומטי של הטראומה, והפחתת רמות החרדה לטווח ארוך, עד כדי אפשרות חזרתם של 83% מהנבדקים לתפקוד עצמאי ותקין. בישראל, מתבצע המחקר במרכז לבריאות הנפש באר יעקב.[7][8] ב-31 באוגוסט 2017 הכריז ה-FDA על ה-MDMA כטיפול פורץ דרך לנפגעי הפרעת דחק פוסט-טראומטית.[9] בהמשך לכך בשנת 2018 החל ניסוי קליני נרחב, בליווי ה-FDA, בו משתתפים כ-300 מטופלים ברחבי העולם[דרוש מקור].

התמכרות וסבילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנתונים אודות פוטנציאל ההתמכרות הגופנית ל-MDMA אינם חד משמעיים, ושאלת התלות הנפשית בו אף היא שנויה במחלוקת. במחקר בו ראיינו 52 משתמשים, נמצא כי 43% מהם עמדו בקריטריונים לקביעת תלות, אך קיים חשש שחלקם אובחנו באופן שגוי מכיוון שדיווחו על פיתוח סבילות ועל תופעות שניוניות ("האנגאובר" או "דאון"). תופעות אלו שכיחות כ"תסמיני גמילה" בהקשר של סמים אחרים, אך במקרה של MDMA לאו דווקא יעידו על התמכרות. במחקר שוודי בו אנשים נטלו MDMA בפעם הראשונה, רבים דיווחו על תופעות שניוניות. קיים חוסר ודאות באשר למידת הקושי של משתמשים להפסיק את צריכת הסם. במחקר אורך גרמני משתמשים רבים שסווגו כ"מכורים", החלימו באופן ספונטני ללא כל טיפול ב"התמכרות", כביכול, בשונה מממצאים הקשורים להתמכרות לניקוטין,[10] למשל.

ל־MDMA נבנית במהירות סבילות לטווח הקצר (טאכיפילקסיה), אשר מתפוגגת לאחר מספר ימים. סבילות זו גורמת לכך שעל המשתמש לצרוך כמויות גבוהות בהרבה מהכמות הראשונית על מנת להשיג את ההשפעה הרצויה, אשר עשויה להיות בלתי אפשרית אם המוח "מרוקן" באותה העת מסרטונין.

כאשר MDMA נלקח תוך כדי פעילות גופנית מואצת, למשל ריקוד, עלול המשתמש לאבד נוזלים ולהתייבש. סכנה זו גוברת אם המשתמש נמצא במקום חם וחשוף לשמש, ואז הוא עלול להיכנס להיפרתרמיה (עלייה חדה של חום הגוף), ולחוסר איזון של המלחים בגוף שעלול לפגוע בכליות ובלב.[11] מנגד, תחושת הצימאון המוגברת עלולה להביא את המשתמש באקסטזי לשתיית מים רבים מדי בפרק זמן קצר, ובכך הוא עלול להיכנס למצב מסכן חיים של "הרעלת מים". אי לכך, קיימת סכנה אפילו בשימוש חד פעמי. כמו כן, אקסטזי עלול לגרום להפרעות בפעולת הלב, בפרט באנשים הסובלים ממומים בלב (לעיתים קרובות מדובר במומים סמויים שאינם גורמים לבעיות מיוחדות עד לשימוש בסם, או למאמץ גופני חריג). נטילת מנת יתר עלולה לגרום לסחרחורת, בלבול, חרדה ותחושת אובדן שליטה.

למשתמש הקבוע באקסטזי או ב-MDMA עלול להיגרם נזק מצטבר לטווח ארוך, בעיקר למידת רגישותם של קולטני הסרוטונין במערכת העצבים. מצב כזה פוגע במצב הרוח, בתיאבון וביצר המיני, ובסופו של דבר עלול להביא לדיכאון קליני עד ל"איפוס" הקולטנים אלו, תהליך שיכול להימשך חודשים, ובמקרים קשים אף שנים.

מאז הפסקת השימוש הרפואי באקסטזי והכרזתו כסם בלתי-חוקי, מיוצרות כמעט כל הגלולות באופן פיראטי, ללא פיקוח על תנאי הייצור והאחסון שלהן. רוב מקרי המוות שנרשמו לא נגרמו ישירות מן הסם, אלא מחומרים אחרים שנמצאו בכדור.

ברוב מדינות העולם הסם איננו חוקי. בישראל, הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא MDMA בוויקישיתוף
קישורים באנגלית

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ DAVID KASNIC, College Kids Are Unknowingly Rolling on Bath Salts, newsweek, ‏25 מרץ, 2015
  2. ^ S. Bernschneider-Reif, F. Oxler, R. W. Freudenmann, The origin of MDMA ("ecstasy")--separating the facts from the myth, Die Pharmazie 61, 2006-11, עמ' 966–972
  3. ^ Shulgin, Alexander T. (Alexander Theodore), Pihkal : a chemical love story, Berkeley, CA: Transform Press, 1991
  4. ^ Adler J, Abramson P, Katz S, Hager M, Getting High on 'Ecstasy, Newsweek Magazine, ‏15 אפריל, 1985
  5. ^ Beck, Jerome, 1957-, Pursuit of ecstasy : the MDMA experience, Albany: State University of New York Press, 1994
  6. ^ Sharanya M. Kousik, T. Celeste Napier, Paul M. Carvey, The Effects of Psychostimulant Drugs on Blood Brain Barrier Function and Neuroinflammation, Frontiers in Pharmacology 3, 2012-06-29 doi: 10.3389/fphar.2012.00121
  7. ^ סוהיני טל, בשורת ה-MDMA תצא מבאר יעקב, באתר כאן תאגיד השידור הישראלי, 2 בספטמבר 2017
  8. ^ "Ecstasy" used to treat Swiss trauma victims
  9. ^ עידו אפרתי, ה-FDA הכריז על החומר הפעיל באקסטזי כטיפול פורץ דרך לנפגעי פוסט־טראומה, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2017
  10. ^ http://www.nida.nih.gov/researchreports/nicotine/Nicotine.html Nicotine Research Report NIH
  11. ^ חומרים ממכרים- אקסטזי, באתר המרכז הישראלי להתמכרויות