MDMA

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
MDMA
MDMA.svg
MDMA animation.gif
שם IUPAC
(±)-1-(benzo[d][1,3]dioxol-5-yl)- N-methylpropan-2-amine
נתונים כימיים
כתיב כימי C11H15NO2 
מסה מולרית 193.25
נתונים פרמוקוקינטיים
זמן מחצית חיים תלוי מינון, כ-6–10 שעות במינונים של 40–125 מ"ג
הפרשה בשתן
בטיחות
מעמד חוקי הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים של ישראל ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה, בארצות הברית נכלל ב-Schedule I (סם מסוכן לשימוש וללא שימוש רפואי). אסור לשימוש ולהחזקה במרבית מדינות העולם.
מזהים
מספר CAS 69610-10-2
PubChem 1615
ChemSpider 1556

MDMA (שם מלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine, מכונה גם אקסטזי) הוא סם פסיכואקטיבי סינתטי (מלאכותי) נפוץ ממשפחת האנטקטוגנים. בעוד ש-MDMA הוא גביש או אבקה לבנה בצורתו הטהורה, כדורי ה"אקסטזי" המכילים אותו מגיעים לרוב אל הצרכן הסופי כטבליות לבליעה המהולות בחומרים נוספים. מבדיקות שביצע המנהל האמריקאי לאכיפת חוקי הסמים בין 2009 ל-2013, נמצא כי 87% מטבליות האקסטזי שנמכרו ברחוב לא הכילו MDMA כלל, אלא בעיקר מלחי אמבט (סמי מרץ סינתטיים).[1]

MDMA נגזר מקבוצת האלקלואידים פנתילאמינים (ותת-הקבוצה אמפטמינים) והשפעתו העיקרית היא העלאה חדה של רמות המוליך העצבי סרוטונין, וכמו כן דופמין ונוראפינפרין במוח. הצפת מערכת העצבים המרכזית בסרטונין היא המחולל העיקרי של תחושת האופוריה המורגשת תחת השפעת הסם.

MDMA נחשב סם בלתי-חוקי ברוב מדינות העולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

MDMA סונטז לראשונה ב-1912 על ידי הכימאי אנטון קוליש עבור חברת התרופות הגרמנית מרק. החברה רשמה את הסם כפטנט באותה השנה, כחלק מסדרת רישום פטנטים על תרכובות כימיות רבות שהיו עשויות להיות שימושיות בתחום הרפואה בעתיד.[2]

MDMA הובא לידיעת הציבור לראשונה על ידי ד"ר אלכסנדר שולגין בשנות ה-70, שהמליץ על התרופה עבור טיפולים פסיכותרפיים. הוא האמין שהחומר מאפשר למשתמשים בו לקלוט את העולם בבהירות רבה, ולכן קרא לסם "Window" (חלון)[3]. השימוש ב-MDMA היה נפוץ במיוחד בארצות הברית בקרב פסיכיאטרים עד אמצע שנות ה-80 כאמצעי טיפול בסוגים שונים של הפרעות פסיכיאטריות, וביניהן הפרעות דחק פוסט-טראומטיות, בהן נצפו קשרי אמון חיוביים בין המטפל והמטופל (יצירת קשרים כזו היא לרוב קשה עבור הסובלים מההפרעה). בשנת 1984, מספר פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים, וחוקרים התנגדו לשינוי סיווג הסם.[4] הטיפולים בעזרת MDMA הופסקו לאחר שהסם הוצא מחוץ לחוק.

בתחילת שנות השמונים, MDMA הופץ בגלוי במועדוני לילה והפך לפופולרי בקרב יאפים, סטודנטים, והומוסקסואלים. משם הופץ הסם למסיבות רייב, והחל להיקרא אקסטזי על ידי הציבור הרחב.[5] בשנות ה-90, עם התפתחות תרבות הטראנס והפסיכדליה באירופה ובארצות הברית, החלו בני נוער ומבוגרים צעירים להשתמש בסם, והוא נחשב היום לאחד מארבעת הסמים הלא-חוקיים הנפוצים ביותר, לצד קנאביס, קוקאין והרואין.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת ה-MDMA על אדם ממוצע נמשכת בין שלוש לשבע שעות. היא מתחילה להיות מורגשת כעבור עשרים עד ארבעים דקות לאחר הבליעה הראשונית, ומגיעה לשיאה בתוך שעה עד שעתיים לאחר מכן. המשתמש הממוצע יחוש לרוב עירני ומלא אנרגיה, אך שליו מאוד. מתקיימת עליה בביטחון העצמי, הפחתת הרגישות לכאב, ומתעצמת יכולת ההבחנה בצבעים, אשר נראים לפתע חדים וברורים יותר. האנשים שבסביבת המשתמש ייראו אוהבים ושמחים יותר, ושכיח שיופיעו כלפיהם תחושות חזקות של קירבה וחיבה ללא תנאי, גם אם יהיו זרים מוחלטים. זוהי אחת הסיבות המסבירות מדוע זכה ה-MDMA לכינוי הפופולרי "סם האהבה". לאחר שמתפוגגת השפעת הסם, מופיעה לרוב תחושת עייפות קיצונית (בעיקר אם השעות שקדמו לה התאפיינו בפעילות גופנית נמרצת, דוגמת תנועה או ריקוד). עם זאת, השינוי שנגרם למאזן הכימי שבמוח ממשיך לשמר את מצב העוררות הגבוה, ומקשה על שקיעה בשינה. כמו כן עשויים להופיע דכדוך ודיכאון, אשר נגרמים עקב התרוקנות מאגרי הסרטונין (ובהסבר פשוט: "השמחה של כל השבוע נחווית בבת אחת בכמה שעות"; כמו להוציא הון-עתק על סעודת גורמה אחת, שבסופה נשארים רעבים כי אין כסף לאוכל בהמשך השבוע).

במינונים גבוהים השימוש באקסטזי גורם לעיוותים זמניים בראייה, כגון תפישה של שובל צבעוני הנמשך בעקבותיהם של גופים נעים. ייתכנו ריצודי עיניים מהירים, נעילת לסת, חריקת שיניים, דפיקות לב, רעד, הזעה מוגברת וצמרמורות.

פרמקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגוון כדורי אקסטזי בצבעים ובעיצובים שונים.

MDMA גורם להפרשת כמויות גדולות של סרוטונין, דופמין, נוראפינפרין ואצטילכולין, ובכך מרוקן את התאים המכילים אותם במערכת העצבים. סרטונין הוא חומר ביו-כימי מסוג מוליך עצבי. מוליכים עצביים הם חומרים שעוברים בסינפסות - המרווחים שבין הנוירונים (תאי העצב) - וכך מווסתים את האותות העוברים בין נוירון לנוירון. יש עדויות לכך שהסרוטונין מווסת מצבי רוח. רמות גבוהות של סרוטונין במערכת העצבים המרכזית גורמות לאופוריה ולתחושת מרץ, בעוד רמות נמוכות גורמות לדיכאון, לתחושת עייפות, ואף לתחושת חרדה. לאחר מעבר המוליך העצבי בסינפסה, מפרק אותו אנזים מיוחד מנוירון היעד. מעכבי הפירוק של סרוטונין נקשרים לאנזים המפרק את הסרוטונין, ומנטרלים אותו (עד לסינתוז מחודש של אנזים זה במערכת העצבים). במצב כזה הסרוטונין נשאר זמן רב יותר בסינאפסה, ולפיכך מתקבלות רמות גבוהות של סרוטונין. בשונה ממעכבי פירוק אחרים של סרוטונין, MDMA לא רק מנטרל את האנזים, אלא גם חודר אל הסינפסות עצמן וגורם לשחרור סרוטונין. לפיכך, לא זו בלבד שפירוק הסרוטונין מעוכב, אלא גם מופרש סרוטונין. העלייה החדה ברמת הסרוטונין מהווה סיכון בריאותי, שכן היא עלולה לגרום נזק למערכת הקליטה והויסות שלו. בשימוש תדיר או במקרים של מנת-יתר, הנזק עלול להיות בלתי הפיך, ולהפחית באופן קבוע את יכולתו של האדם לחוות שמחה וסיפוק בחייו הנורמליים.

שימוש במעכבי פירוק או ספיגה חוזרת של סרוטונין נפוץ כיום בפסיכיאטריה לשם טיפול בדיכאון ובהפרעות חרדה; MDMA לעומתו, פועל בצורה חדה ולכן אינו מתאים לטיפול זה. המעכבים המשמשים כיום ברפואה (שרובם שייכים לקבוצת SSRI) פועלים בצורה מתונה יותר - הם מעכבים את ספיגת הסרוטונין המשתחרר באופן טבעי מהנוירון, וכך מאריכים את הימצאותו בסינפסה באופן הדרגתי ומבוקר. אפיים הסלקטיבי מפחית מאוד את ההפרעה לתהליכים ביו-כימיים אחרים, ולפיכך הם נחשבים לבטוחים הרבה יותר.

ב-2001 קיבל מרכז המחקר MAPS ממנהל המזון והתרופות האמריקאי אישור לעריכת ניסויים לבדיקת יעילותה של פסיכותרפיה המשלבת שימוש ב-MDMA, למטרת טיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית [1]. מחקר מקביל נערך בשוודיה, והסתיים ב-2008. מחקר נוסף של MAPS מתבצע בישראל, בשווייץ ובארצות הברית, בהשתתפות 820 נבדקים נפגעי טראומה. ע"פ הממצאים עד כה, מסתמן כי הטיפול אפקטיבי, ונושא השפעה חיובית ניכרת. נרשמה ירידה בביטוי הסימפטומטי של הטראומה, והפחתת רמות החרדה לטווח ארוך, עד כדי אפשרות חזרתם של 83% מהנבדקים לתפקוד עצמאי ותקין. בישראל, מתבצע המחקר במרכז לבריאות הנפש באר יעקב[6][7]. ב-31 באוגוסט 2017 הכריז ה-FDA על ה-MDMA, החומר הפעיל באקסטזי, כטיפול פורץ דרך לנפגעי הפרעת דחק פוסט-טראומטית[8]. בהמשך לכך בשנת 2018 החל ניסוי קליני נרחב, בליווי ה-FDA, בו משתתפים כ-300 מטופלים ברחבי העולם.

התמכרות וסבילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנתונים אודות פוטנציאל ההתמכרות הגופנית ל-MDMA אינם חד משמעיים, ושאלת התלות הנפשית בו אף היא שנויה במחלוקת. במחקר בו ראיינו 52 משתמשים, נמצא כי 43% מהם עמדו בקריטריונים לקביעת תלות, אך קיים חשש שחלקם אובחנו באופן שגוי מכיוון שדיווחו על פיתוח סבילות ועל תופעות שניוניות ("האנגאובר" או "דאון"). תופעות אלו שכיחות כ"תסמיני גמילה" בהקשר של סמים אחרים, אך במקרה של MDMA לאו דווקא יעידו על התמכרות. במחקר שוודי בו אנשים נטלו MDMA בפעם הראשונה, רבים דיווחו על תופעות שניוניות. קיים חוסר ודאות באשר למידת הקושי של משתמשים להפסיק את צריכת הסם. במחקר אורך גרמני משתמשים רבים שסווגו כ"מכורים", החלימו באופן ספונטני ללא כל טיפול ב"התמכרות", כביכול, בשונה מממצאים הקשורים להתמכרות לניקוטין[9], למשל.

לMDMA נבנית במהירות סבילות לטווח הקצר (טאכיפילקסיה), אשר מתפוגגת לאחר מספר ימים. סבילות זו גורמת לכך שעל המשתמש לצרוך כמויות גבוהות בהרבה מהכמות הראשונית על מנת להשיג את ההשפעה הרצויה, אשר עשויה להיות בלתי אפשרית אם המוח "מרוקן" באותה העת מסרטונין.

סכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכנה המיידית הגדולה ביותר למשתמש באקסטזי היא מכת חום והתייבשות. אקסטזי עלול לגרום לעלייה חדה בחום הגוף ולתחושת צימאון חזקה. מעבר לסכנה שבעליית החום ואובדן נוזלים, תחושת הצימאון עלולה לגרום לשתיית מים רבים מדי בפרק זמן קצר, אשר תוביל למצב אקוטי המכונה "הרעלת מים" (ירידה ברמת החומציות של הדם, אשר עלולה לגרום לבצקת ברוב חלקי הגוף). אי לכך, קיימת סכנה אפילו בשימוש חד פעמי. כמו כן, MDMA עלול לגרום להפרעות בפעולת הלב, בפרט באנשים הסובלים ממומים בלב (לעיתים קרובות מדובר במומים סמויים שאינם גורמים לבעיות מיוחדות עד לשימוש בסם, או למאמץ גופני חריג). נטילת מנת יתר עלולה לגרום לסחרחורת, בלבול, חרדה ותחושת אובדן שליטה. למשתמש הקבוע באקסטזי עלול להיגרם נזק מצטבר לטווח ארוך, בעיקר למידת רגישותם של קולטני הסרוטונין במערכת העצבים. מצב כזה פוגע במצב הרוח, בתיאבון וביצר המיני, ובסופו של דבר עלול להביא לדיכאון קליני עד ל"איפוס" הקולטנים אלו, תהליך שיכול להימשך חודשים, ובמקרים קשים אף שנים.

מאז הפסקת השימוש הרפואי באקסטזי והכרזתו כסם בלתי-חוקי, מיוצרות כמעט כל הגלולות באופן פיראטי, ללא פיקוח על תנאי הייצור והאחסון שלהן. רוב מקרי המוות שנרשמו לא נגרמו ישירות מן הסם, אלא מחומרים אחרים שנמצאו בכדור. לדבריו של דייוויד נאט, נוירופסיכופרמקולוג בריטי, כאשר ספרול (מרכיב חשוב בהפקת MDMA) הוגבל על ידי האו"ם, החלו יצרנים בסין להשתמש באנתול במקום, אך הדבר יוצר para-methoxyamphetamine (ידוע גם בתור PMA, או "דוקטור מוות"), אשר רעילותו גבוהה בהרבה מזו של MDMA, והוא עלול לגרום להתחממות יתר, התכווצויות שרירים, ומוות.[10]

מעמד חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב מדינות העולם הסם איננו חוקי. בישראל, הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים ואינו חוקי לשימוש ולהחזקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא MDMA בוויקישיתוף
קישורים באנגלית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ DAVID KASNIC, College Kids Are Unknowingly Rolling on Bath Salts, newsweek, ‏25 מרץ, 2015
  2. ^ S. Bernschneider-Reif, F. Oxler, R. W. Freudenmann, The origin of MDMA ("ecstasy")--separating the facts from the myth, Die Pharmazie, 61, 2006-11, עמ' 966–972
  3. ^ Shulgin, Alexander T. (Alexander Theodore), Pihkal : a chemical love story, Berkeley, CA: Transform Press, 1991
  4. ^ Adler J, Abramson P, Katz S, Hager M, Getting High on 'Ecstasy, Newsweek Magazine, ‏15 אפריל, 1985
  5. ^ Beck, Jerome, 1957-, Pursuit of ecstasy : the MDMA experience, Albany: State University of New York Press, 1994
  6. ^ סוהיני טל, בשורת ה-MDMA תצא מבאר יעקב, באתר כאן תאגיד השידור הישראלי, 2 בספטמבר 2017
  7. ^ "Ecstasy" used to treat Swiss trauma victims
  8. ^ עידו אפרתי, ה-FDA הכריז על החומר הפעיל באקסטזי כטיפול פורץ דרך לנפגעי פוסט־טראומה, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2017
  9. ^ http://www.nida.nih.gov/researchreports/nicotine/Nicotine.html Nicotine Research Report NIH
  10. ^ Ecstasy on Prescription, BBC Business Daily, ‏מאי 29, 2018