בן-ציון כ"ץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכה אחורית של הספר על עתונים ואנשים

בן ציון כ"ץ (18 בדצמבר 18752 בפברואר 1958) היה עיתונאי, סופר והיסטוריון, זוכה פרס סוקולוב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן ציון כ"ץ היה בן יהדות ליטא, מהעיר דאוג. אביו, סבו ואבי-סבו היו רבנים. בהגיעו למצוות כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים. עוד בנערותו פרסם סדרת מאמרים ב"הצפירה", שבהם התפלמס עם רבנים בענייני איסור והיתר בשחיטה. גדולי הרבנים של אותה תקופה הגיבו על דבריו מבלי דעת כי בר הפולמוס בן 17. בישיבה הכתירוהו בתואר "העילוי מדאוג".

הברון דוד גינזבורג, שהיה מזרחן, ופרופ' דניאל חבולסון, שהיה מומחה לשפות שמיות ולתולדות תרבויות המזרח, הזמינוהו לעבור לפטרבורג, בירת רוסיה באותה העת, על מנת להשתתף בהכנת פירוש לתלמוד הירושלמי. כ"ץ לא למד בגימנסיה ולא הייתה לו תעודת בגרות, אך בעזרתו של חבולסון נכנס כשומע חופשי לאוניברסיטת פטרבורג. כעבור זמן קצר פרסם ספר על תולדות יהדות רוסיה פולין וליטא, עליו קיבל את הפרס הספרותי ע"ש ליאון רוזנטל מטעם חברת מפיצי השכלה, והתחיל במחקרו על הצדוקים והפרושים.

בפטרבורג נפגש כ"ץ עם אנשי מדע, פוליטיקאים, וכן עם סופרים, עסקנים ופרקליטים יהודיים שנלחמו בגזירות המשטר הצארי עבור זכויות האזרח של היהודים ברוסיה.

עיתונאי יהודי ברוסיה הצארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1903, בעודו בפטרבורג, נכנס כ"ץ לעולם העיתונות. הישגו החשוב הראשון היה השגת רישיון להוצאת עיתון בשפה העברית בפטרבורג. "הזמן" החל להופיע בפטרבורג בתחילה פעמיים בשבוע, ואחר כך כעיתון יומי. מעל עמודיו פרסם כ"ץ מאמרי התקפה נגד ממשלת רוסיה והאשים אותה בארגון פרעות קישינב. ב"הזמן" פורסם לראשונה "משא נמירוב" מאת חיים נחמן ביאליק, שבו הביע ביאליק את רגשותיו אחרי הפוגרום (השם "משא נמירוב" ניתן ליצירה בבחינת ויתור לצנזורה הצארית. לימים פורסמה הפואמה בשמה הידוע "בעיר ההריגה"). שנים אחדות לאחר מכן העביר כ"ץ את "הזמן" לווילנה.

לאחר המעבר של עיתון ה"זמן" לווילנה פרסם כ"ץ שני פרסומים היסטוריים. מעל עמודי עיתונו פרסם את "הכרוּז הוויבורגי", שצירי הדומה הראשונה הוציאו אחרי שהצאר פיזר אותה. בכרוּז קראו להמונים הרוסיים להתקומם נגד המשטר. כ"ץ עשה זאת יום אחד לפני הופעת הכרוז בעיתונות הרוסית. הוא הדין בחוקת 1905: את תוכנה פרסם כ"ץ יום לפני הופעתה בעיתונות הרוסית. העיתונות הרוסית העתיקה את תוכן התעודה ההיסטורית הזאת מעיתונו העברי של כ"ץ. בשל פרסום "הכרוז הוויבורגי" ישב שנה במאסר בגורי-גורקי.

במשפט בייליס סייע להגנה. הוא שיכנע את הפרקליטים הרוסים כי ה"מומחה" של הממשלה, הכומר פאריינטיס, שהופיע במשפט עלילת הדם כבקי בש"ס, הוא בעצם בור גמור. הוא הציע לשאול אותו קבל עם ועדה: מתי חייתה בבא בתרא? אוסקר גרוזנברג התנגד להצעה זו כי חשש שפאריינטיס ידע ש"בבא בתרא" הוא שם מסכת בתלמוד, והדבר עלול להשפיע לרעה על מהלך המשפט. כשנשאל פאריינטיס בכל זאת "מתי חייתה בבא בתרא?" השיב שאינו יודע. ביציע העיתונאים נשמע צחוקו של כ"ץ, ולכן הוציאו ראש בית הדין מן האולם למספר ישיבות.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1929 עלה כ"ץ לארץ-ישראל והחל לכתוב ב"הארץ". בהמשך עזב את העיתון והיה ממייסדי "הבוקר", ובמקביל המשיך לשלוח מאמרים ל"מורגן ג'ורנל", עיתון יידיש בארצות הברית.

בימי משפט רצח חיים ארלוזורוב הייתה עמדתו מנוגדת לזרם הכללי. כ"ץ לא האמין כי הנאשמים - אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט - אכן ביצעו את הרצח, ופעל להוכחת חפותם. על מעשהו זה כתב פרופ' יוסף קלוזנר בעיתון "המשקיף":

מה שעשה כ"ץ בימי המשפט בדבר רצח ארלוזורוב לא יישכח לעולם, כמו שלא יישכח לעולם מה שעשה אמיל זולא בימי משפט דרייפוס. אכן גדולה היא זכותו של זולא שתבע את עלבונו של יהודי, כי מתחילה חשב אותו גם הוא לבוגד בצרפת, וקשה היה לו להילחם בכנופיה הצבאית התקיפה של עמו בעד בן עם זר לו. אבל סוף סוף רבים היו עמו ולחמו לצדו. ואולם קשה שבעתיים הייתה מלחמתו של בן ציון כ"ץ שהוכרח להילחם במפלגה שלטת בעד מפלגה נרדפת., שכמעט כל היישוב היה מתחילה נגד - ואין עוזר ואין תומך...והוא קיבל את "עונשו". מאז נתרופף מצבו בתור סופר ובתור עיתונאי. שנאה ובוז הקיפוהו כמעט מכל צד. קיתונות של שופכים ניתכו עליו ואת עיתוניו ומאמריו החרימו בסתר ובגלוי. ואף על פי כן לא נכנע ונלחם עד הסוף..."

בשנים 1938 -1940 הוציא לאור וערך את העיתון "חדשות". כ"ץ הבטיח לקוראים כי העיתון נועד "לציבור בלי נטייה מפלגתית, המחפש את האמת ללא משוא פנים. 'חדשות' העמיד לו למטרה לעורר את הציבור, את זה שאינו נתפס למפלגתיות יתרה, לעשות צעדים עד כמה שאפשר, כדי שהפירוד לא יגדל ביישוב. על השאלה - עוד עיתון יומי חדש בארץ - ימצאו הקוראים תשובה."

בשנותיו האחרונות חזר כ"ץ לעיסוקיו המדעיים. הוא פרסם את הספר "צדוקים, פרושים, קנאים, נוצרים" ועוד ספר בשם "רבנות, חסידות, השכלה", ומזמן לזמן המשיך להשמיע את דעותיו מעל העיתונות היומית.

הוא נפטר ב-1958 ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב.

על פעולתו העיתונאית זכה בשנת 1956 בפרס סוקולוב. בנימוקי השופטים לפרס נאמר:

כשייכתבו תולדות העיתונות של המאה האחרונה, יתפוס ר' בן-ציון כ"ץ מקום ניכר כפובליציסטן, כפרשן מדיני, כלוחם לזכויות האדם של היהודי ולכבודו של עם ישראל בגויים, ואת מלחמת האמת והצדק בכלל- ומבחינה מקצועית כאבי אבות ה'סקופים' בעיתונות העברית. לדוגמה נזכיר שהוא האיש שהשיג ותרגם לעברית, ופרסם בעיתון היומי 'הזמן' שהיה עורכו, את נוסח הקונסטיטוציה הרוסית הראשונה, לפני מהפכת 1905, ואת 'הכרוז הוויבורגי' (כרוז המרד) לאחר מהפכת 1905, לפני שנתפרסמו בעיתונות הרוסית הגדולה. והעיתונים הרוסים, ובהם גם עיתון אנטישמי כ'נובויה וורמיה' נאלצו – לבושתם ולחרפתם מבחינה עיתונאית לתרגמו לרוסית מתוך... 'הזמן' העברי. כ"ץ נתפס גם לרשות וישב בבית הכלא של הצאר על פרסום כרוז המרד הוינבורגי, וכן נתנסה בכל שלבי הסבל והנסיונות וההרפתקאות שמתנסה בהם כל עיתונאי נאמן לתפקידו, הלוחם לאמת ולחופש ההבעה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫אור נגה על שמי התלמוד: בשלשה מאמרים,‫ ווארשא : מ"י האלטער ומאיר אייזענשטאדט, תרנ"ה. ‬
  • ספר מזקנים אתבונן: דבר בעתו, הערות נחוצות בכל מקצועות התורה ... הנוגעים להלכה בכלל, ולטריפות הריאה בפרט ..,‫ ווארשא : האחים שולדבערג, תרנ"ד 1893. והוצאה נוספת ‫ תל אביב: א’ ציוני, (תשכ"ה).
  • שיחה תלמודית, ברלין, דפוס איטצקאווסקי, תרנ"ז.
  • הציונות בדברי ימי ישראל מימי גלות ספרד עד היום, ‬ווארשא, אחיאסף, תרנ"ט. (פורסם בפסאודונים בן-אברהם)
  • הזמן : לכל ענייני העם העברי, למדע, ספרות וענייני המדינה. ,‫ פטרבורג; וילנה : [חמו"ל], תרס"ג-. ‬
  • האמת קודמת לשלום : לבוא הוועדה האנגלו אמריקאית לארץ‫, תל אביב : דפוס א’ מוזס, [תש"ז].
  • לא אוכל להחשות : על דבר רצח ארלוזורוב,‫ תל אביב : דפוס ארץ, 1933
  • האמת קודמת לשלום : אחרי שחרור כל הנאשמים ברצח ארלוזורוב. מאמר בשלשה פרקים, תל אביב : דפוס א’ מוזס, [תש"ז].
  • ‫פרושים, צדוקים, קנאים, נוצרים : שיטה חדשה בחקר דברי ימי ישראל‬, 1948.
  • גילוי סוד המגילות הגנוזות במערת יריחו‫, תל אביב : נ’ טברסקי, תש"י 1950.
  • רבנות, חסידות, השכלה : לתולדות התרבות הישראלית מסוף המאה הט"ז עד ראשית המאה הי"ט, ‫ תל אביב : אגודת הסופרים היהודים ליד דביר, תשט"ז 1956-תשי"ט 1958. ‬
  • ‫לקורות היהודים ברוסיא פולין וליטא : בשנות מאות השש עשרה והשבע עשרה לספירתם, ברלין : אחיאסף, תרנ"ט והוצאה נוספת ‫ (תל אביב : ציון), תש"ל
  • על עתונים ואנשים, תל אביב, 1983.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיבוריו: