עקדת יצחק

רמברנדט, עקדת יצחק, 1635

עֲקֵדַת יִצְחָק (עקדה משמעותה קשירה) היא סיפור מקראי המופיע בספר בראשית, פרק כ"ב: אברהם עקד את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקורבן, על פי מצוותו של אלוהים, וברגע האחרון שלפני פעולת השחיטה, מלאך אלוהים ציווה אותו להימנע מלעקוד את בנו, ושיבח אותו כי הוא "ירא אלוהים". אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ובמסורות נוספות כאות מופת למסירות נפש ואמונה באלוהים, ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי האל, ועמד בו.

סיפור המעשה

העקדה בבית הכנסת בבית אלפא

לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה אלוהים את אברהם ללכת אל ארץ המוריה, המזוהה ביהדות עם הר הבית, ולהקריב על אחד ההרים את יצחק, בנו האהוב שנולד בדרך נס.

במקרא מתואר דו-שיח קצר בין האב לבנו, שנשא עליו את עצי העולה, ותמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם המסתיר זאת ממנו: ”אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי”. לאחר שהבין יצחק שהוא למעשה השה, נראה שלא התנגד למעשה, ולפי חלק מהמדרשים אף ביקש מאברהם שיאסור (יקשור) את ידיו ורגליו כדי שלא ייבהל ויזוז כשיראה את המאכלת, מה שעלול לגרום לאברהם להטיל בו מום ובכך לפסול את הקרבן. אברהם עקד את יצחק על גבי מזבח והתכונן להקרבתו. לאחר שאברהם לקח את המאכלת קרא אליו מלאך אלוהים: ”אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי”. לאברהם נגלה איל, ואותו העלה אברהם לעולה במקום בנו.

בספר דברי הימים נקרא הר הבית, עליו הוקם בית המקדש בירושלים, "הַר הַמּוֹרִיָּה".

תאריך העקידה

הדעות חלוקות לגבי היום בו קרה מעשה העקידה. לפי מספר מדרשים, העקידה התבצעה ביום ראש השנה. לעומת זאת, לפי ספר הזוהר מעשה העקידה קרה ביום הכיפורים...

בפיוט העתיק עת שערי רצון להפתח, מוזכר ברמז תאריך אפשרי לעקידה "היום בו שערי רחמים אני פותח."

"אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם; אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם; שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם; יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם; בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחְמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ; עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ."

לפי ספר היובלים, העקדה התרחשה בשנת 2,003 לבריאת העולם, ב-15 בחודש הראשון, שהוא מועד הפסח בלוח השנה במגילות קומראן. לפי פסיקתא רבתי, העקדה הייתה בראש השנה. לפי חשבון סדר עולם המקובל בחז"ל, היה זה בשנת 2085 ליצירה (1675 לפנה"ס).

עקדת יצחק במדרש

על פי המשנה במסכת אבות, האיל הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. במדרש פרקי דרבי אליעזר מובא שחלקים מאותו האיל נותרו לשימוש עתידי בעם ישראל: האפר מונח על יסוד מזבח הפנימי, מהגידים נעשו מיתריו של כינורו של דוד המלך, מהעור נעשתה חגורתו של אליהו הנביא וקרניו משמשים לשני שופרות: הראשון שבו תקעו במעמד מתן תורה, ובשני עתידה להיות תקיעת השופר של ביאת המשיח. עם זאת, מספר פרשנים מקשים על המדרש הזה בטענה שדין הקרניים של קורבן העולה להישרף, ואם כן מדוע לא נשרפו ומדוע אין בהם דין מעילה.

ניתוח המעשה

לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. התורה בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק – "בני".

בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ"ך אהבה, בדבריו של אלוהים לאברהם: ”קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק”. המדרש, ועל פיו רש"י, מפרש פסוק זה בצורת דיאלוג בין האל לאברהם: האל אומר "קח נא את בנך" ואברהם עונה "שני בנים יש לי"; האל מוסיף "את יחידך" ואברהם עונה "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו"; האל מוסיף "אשר אהבת" ואברהם עונה "את שניהם אני אוהב"; ורק אז מצווה האל מפורשות: "את יצחק".

סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון, שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באיילה, כפי שיצחק הוחלף באַיִל.

לאחר העקדה

רבנו בחיי מציין כי לאחר העקדה הטקסט לא מזכיר יותר את יצחק: כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו" ולא "וישובו אל הנערים". יצחק לא מופיע גם באירוע הבא: מות אמו, שרה. לפי רבנו בחיי, ייתכן כי לאחר העקדה יצחק נשאר על הר המוריה במשך שלוש שנים, עד לנישואיו לרבקה. המקרא מספר כי לאחר העקדה עבר אברהם לשבת בבאר שבע, וכי שרה מתה בקרית ארבע, ויש שראו בכך תיאור של התפרקות המשפחה בעקבות הטראומה של העקדה.

הסיבות לעקדה

פסיפס המתאר עקדת יצחק, כנסיית הגואל שעל הדם, סנקט פטרבורג

במסורת הפרשנית הועלו שלוש סיבות אפשריות שבעטיין דרש אלוהים ביצוע מעשה שכזה:

• לבחון את האמונה של אברהם באלוהיו, ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.
• להבהיר את מקום קדושתו של הר המוריה, הוא הר הבית בימינו. על-פי המסורת, העקדה התבצעה על אבן השתייה שבהר המוריה.
• לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל.

אף שאלוהים מבטיח לו ”כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”, ובציווי זה סותר את הבטחתו, אברהם כמעט ציית לאל, ובטרם ימית את יצחק, הגיע מלאך ומנע ממנו את המעשה, ובמקומו הראה לו איל שנאחז בסבך בקרניו להעלותו במקום בנו.

על פי חז"ל, הפסוק ששולל את קורבן המולך, ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו ז', לא), מתייחס אל עקדת יצחק, וטוען שהציווי לאברהם היה מהפה ולחוץ ולא עלה כלל על לבו של האל. רש"י ממשיך קו זה ואומר שבציווי של העקדה לא נאמר לשחוט את יצחק אלא להעלות אותו לעולה, ולאחר שאברהם מעלה אותו על המזבח הוא מקבל הוראה להוריד אותו משם.

הגמרא מספרת את הרקע לצווי העקדה. לפי סיפור זה השטן שרצה לקטרג על אברהם, בא לפני הקב"ה ואמר לו: ”זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?” (כלומר אתה הענקת לו מתנה שאין לאמוד את ערכה, והוא עשה סעודה גדולה ולא העניק לך אפילו מתנה קטנה בלבד). ענה הקב"ה לשטן: ”כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך מיד זובחו” (כלומר כל הסעודה שעשה הייתה לכבודי, וההוכחה לכך אם אומר לו לזבוח את בנו הוא יעשה כך). מיד אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך...".

גילו של יצחק

עקדת יצחק ציור בסגנון טנבריסטי מאת קאראווג'ו, משנת 1603

סוגיית גילו של יצחק בעת המאורע היא נושא השנוי במחלוקת. על פי פשט המקרא, היה יצחק נער, כיוון שאברהם אומר זאת בסיפור. אמנם פירוש המילה "נער" במקרא אינה מתארת בהכרח גיל צעיר, אלא תפקיד. לפי ספר היובלים היה בן שש עשרה. על פי חז"ל וחלק מהמפרשים, גילו של יצחק היה שלושים ושבע, ויש גורסים עשרים ושש. אבן עזרא קובע שהיה בן קרוב לשלוש עשרה שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו, ודוחה בדבריו את אלו שסוברים שהיה בן חמש, בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור. לתפישׂת אלו שסוברים שהיה מבוגר, הניסיון בעקדה היה לא רק של אברהם אלא גם של יצחק. וכך מספרת הגמרא: על הוויכוח בין ישמעאל ליצחק

רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה "זבח עצמך לפני", אני זובח. מיד – "והאלהים נסה את אברהם".

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'

העקדה במסורות שונות

ביהדות

על פי ספר היובלים, השטן הוא שהציע לנסות את אברהם, בנוסח הדומה מאוד לפתיחת ספר איוב: ”ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם. ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה' אתו, וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע. ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים, הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל. אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח, וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו. ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי נסה אותו בעושר המלכים ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו. ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר נסהו מצא את לבבו נאמן לפניו. ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו כי היה נאמן ואת ה' אהב.” (ספר היובלים י"ז י"ט-כ"ה)

על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה. השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד על פי האגדה, בהגיעם להר המוריה, ביקש יצחק מאביו לקשור אותו, כדי שלא יבעט בו בטעות בעת השחיטה. מסורת זו של הפרעת השטן לעקדה הגיעה גם למסורת המוסלמית, ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.

במסורת השומרונים

האתר בהר גריזים בו התרחשה העקדה על פי מסורות השומרונים.

איקונה רוסית משנת 1778.

הנוסח השומרוני של סיפור העקדה נבדל מנוסח המסורה בשני היבטים מהותיים:

א. במקום "ארץ המוריה" נכתב "ארץ המוראה".

ב. המילים "ביום השלישי" מופיעות בסוף פסוק ג' ולא בתחילת פסוק ד' - ”ויקום וילך אל המקום אשר אמר לו אלוהים ביום השלישי”.

השומרונים מפרשים כי "אחד ההרים" בארץ המוראה הוא כינוי להר גריזים, אותו מראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ביום השלישי, עם התקרבו לטווח ראייה מההר, הנראה למרחוק. לטענת החוקר יאיר זקוביץ נתמך פירוש זה בדמיון הלשוני בין המילה מוריה/מוראה לבין אתר אלון מורה בו הקים אברהם לראשונה מזבח עם הגיעו לארץ כנען. בכל אחד משלוש הרגלים פוקדים השומרונים את האתר אותו הם מזהים כמזבח יצחק על הר גריזים.

בנצרות

סיפור עקידת יצחק השפיע גם על מוטיבים ראשיים בדת הנוצרית, על ידי פרשנות טיפולוגית. בשני המקרים מדובר על מעשה הקרבה עילאי למען אלוהים. יצחק מתואר כשה התמים שיעלה על המזבח, ואילו ישו נקרא "שה האלוהים" (Agnus dei). ישנו אף דמיון צורני: ישו מתואר כנושא את הצלב שעליו נצלב, בדומה ליצחק שנושא עליו את עצי העולה שאמורים לשרוף אותו. אימוץ המסורות לגבי עקידת יצחק במסורת הנוצרית הוא מרכזי, ולכן הועתק אתר ההקרבה מהר הבית שעל-פי המסורת היהודית לגבעת הגולגולתא, היכן שנקבר ישו, וכיום נמצא במתחם כנסיית הקבר.

ההוגה הנאופלאטוני אלכסנדר מליקופוליס (סביב 300 לספירה) ציין בחיבורו כי לדוקטרינה של הכנסייה על כך שישו "ויתר על עצמו תמורת המחילה על החטאים", מספקת "ההיסטוריה היהודית" דוגמה ב"הכנת בנו של אברהם לקורבן לאל".

באסלאם

סיפור העקדה מופיע גם בקוראן:

אָמַר [אברהם]: “בְּנִי, הִנֵּה רָאִיתִי בַחֲלוֹם, כִּי אֶזְבַּח אוֹתְךָ (קָרְבָּן). רְאֵה אֵפוֹא מַה מַּחְשַׁבְתֶּךָ?”
וַיֹּאמֶר: “אָבִי, עֲשֵׂה אֶת אֲשֶׁר תְּצֻוֶּה; מָצוֹא תִמְצָא אוֹתִי, אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים, מִן הַמַּאֲרִיכִים רוּחָם.”
וְכַאֲשֶׁר הָיוּ שְׁנֵיהֶם תְּמִימִים (עִם אֱלֹהִים), וַיַּנַּח אוֹתוֹ עָרוּךְ עַל פָּנָיו.
קָרָאנוּ לֵאמֹר: “אַבְרָהָם! כְּבָר קִיַּמְתָּ אֶת הֶחָזוֹן.”
אָכֵן כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב, אָכֵן זֹאת הִיא הַמַּסָּה הַגְּלוּיָה; וַנִּפְדֶנּוּ בְּזֶבַח נִכִבָּד, וַנַּנַּח שְׁמוֹ בְּתוֹךְ הָאַחֲרוֹנִים (לֵאמֹר): “שָׁלוֹם עַל אַבְרָהָם”. כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב, כִּי הוּא מֵעוֹבְדֵינוּ הַמַּאֲמִינִים; וַנְּבַשְּׂרֵהוּ בְיִצְחָק, נָבִיא מֵעוֹשֵׂי הַטּוֹב.

המקור בערבית

قَالَ يَٰبُنَيَّ إِنِّيٓ أَرَىٰ فِي ٱلۡمَنَامِ أَنِّيٓ أَذۡبَحُكَ فَٱنظُرۡ مَاذَا تَرَىٰۚ قَالَ يَٰٓأَبَتِ ٱفۡعَلۡ مَا تُؤۡمَرُۖ سَتَجِدُنِيٓ إِن شَآءَ ٱللَّهُ مِنَ ٱلصَّٰبِرِينَ ۝ فَلَمَّآ أَسۡلَمَا وَتَلَّهُۥ لِلۡجَبِينِ ۝ وَنَٰدَيۡنَٰهُ أَن يَٰٓإِبۡرَٰهِيمُ ۝ قَدۡ صَدَّقۡتَ ٱلرُّءۡيَآۚ إِنَّا كَذَٰلِكَ نَجۡزِي ٱلۡمُحۡسِنِينَ ۝ إِنَّ هَٰذَا لَهُوَ ٱلۡبَلَٰٓؤُاْ ٱلۡمُبِينُ ۝ وَفَدَيۡنَٰهُ بِذِبۡحٍ عَظِيمٖ ۝ وَتَرَكۡنَا عَلَيۡهِ فِي ٱلۡأٓخِرِينَ ۝ سَلَٰمٌ عَلَىٰٓ إِبۡرَٰهِيمَ ۝ كَذَٰلِكَ نَجۡزِي ٱلۡمُحۡسِنِينَ ۝ إِنَّهُۥ مِنۡ عِبَادِنَا ٱلۡمُؤۡمِنِينَ ۝ وَبَشَّرۡنَٰهُ بِإِسۡحَٰقَ نَبِيّٗا مِّنَ ٱلصَّٰلِحِينَ

— סורה 37 (סורת א-צאפאת), פסוקים 102–112, תרגומו של יוסף יואל ריבלין

לזכר אירוע זה חוגגים המוסלמים מדי שנה את חג הקורבן, בו נהוג להקריב כבש או בהמה אחרת, כדוגמת אותו "זֶבַח נִכִבָּד" (ذِبۡحٍ عَظِيمٖ) של אברהם, ובו גם מתקיים החג': עלייה לרגל (אותה נדרש לעשות כל מוסלמי פעם בחייו) לעיר מכה, שבה התרחשה העקדה על פי המסורת המוסלמית.

בקוראן לא כתוב במפורש מי היה בנו של אברהם שתוכנן להיעלות כקורבן, אך מאחר שהבשורה על יצחק מופיעה כמה פסוקים לאחר העקדה עצמה, משתמע שהוא טרם נולד אז, ולפיכך רוב חכמי האסלאם סבורים שמי שנעקד היה בנו האחר של אברהם - ישמעאל, הנחשב לאב הקדמון של העם הערבי בכלל והנביא מוחמד בפרט. מקצת הפרשנים, ביניהם מוחמד אבן ג'ריר א-טברי ואבן קתייבה (ויש הטוענים שלא במקרה שניהם ממוצא פרסי ולא ערבי), סבורים בכל זאת שיצחק הוא הבן שתוכנן להיעלות כקורבן, בדומה למה שכתוב בתורה, והפסוק "וַנְּבַשְּׂרֵהוּ בְיִצְחָק" (وَبَشَّرۡنَٰهُ بِإِسۡحَٰقَ) לא מתייחס להולדתו אלא למאורע מאוחר יותר.

בהגות

עקידת יצחק, בבית הכנסת אור תורה בעכו

"עקדה", תצלום מעשה ידי בנימין רייך

סיפור עקדת יצחק נדון בהתפלמסות פרשנית ופילוסופית במשך אלפי שנים, מפני שהדינמיקה שבו מבלבלת: האל מביא את המאמין למקום של הקרבה אסורה ודוחה אותו במה שנראה כהתעללות; עוד נראה שהמסר דיכוטומי, מפני שמסירותו של אברהם כה נוגעת ללבו של אלוהים, שהוא מבטיח לו בעקבות נכונותו להקריב את בנו, הבטחות שונות, כריבוי בנים מוצלחים שהעולם יתברך בהם. האם הרצון להקריב את הבן הוא טוב או רע?

יש הרוצים לטעון שלא ברור מה הייתה גדולתו של אברהם במעשהו. חלק מפולחני האלילים של העמים הכנעניים כלל הקרבת צאצאים כמעשה שגרה. כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הניסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם התבקש להעלות לעולה את בנו, הדבר סתר את מפעל חייו הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת זאת שלא יהיה ממשיך לדרכו. זה היה חלק עיקרי בקושי של הניסיון ואברהם נבחן האם יקיים את ציווי האל למרות זאת. יש המביאים חיזוק לנושא הנבואה מניסיון העקדה. אברהם אבינו לא היה מעלה את בנו לעולה אם לא שהיה ברור לו ללא צל של ספק כי האל ביקש זאת ממנו.

יש שביקרו את אברהם על נכונות להקריב את בנו. לדוגמה הסופרת שולמית הראבן גרסה שהיה עליו להתנגד ולטעון כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, וזאת בהתאם לאמירתו כי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח). הסופר עמוס עוז בספרו "שלום לקנאים" מפרש כי על פי אמירה זו של אברהם, האל אינו מעל לחוק, ולכן הראבן מבקשת לגזור כי היה על אברהם לעמוד על החוק כשקיבל את הציווי האלוהי. עוז מוסיף כי ניתן למצוא סיוע לעמדתה של הראבן בתלמוד הבבלי מסכת תענית ד', ע"א, ובירמיהו יט ה.

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, בספרו חיל ורעדה מבקש לנתח את מושג האמונה מתוך דמותו של אברהם. הוא מתחיל בהנחת היסוד שאברהם הוא אביר האמונה. על ידי ניתוח מעשה העקדה הוא מבין שהמאמין הוא זה שמצליח לעשות את התנועה הכפולה: מחד לוותר על העולם, לבטל את רצונו מול רצון האל, ועם זאת לחיות בתוך הסופי ולהאמין באבסורד. כלומר, לעקוד את בנו, מתוך אהבה ובלי שמץ של היסוס, ובו בעת להאמין שיצחק יחיה. קירקגור מדמה את אברהם לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, ולנחות חזרה מטה אל הסופי: הוא חי בתוך הסופי, אך באוויר הפסגות. המעשה של אברהם, על פי קירקגור, הוא כפירה באתי, בניגוד למי שמקריב את חייו לטובת הכלל, והוא גיבור טרגי, אברהם מקריב את בנו ולא את עצמו, ובלי שיינתן לו שום נימוק לכך. ככה קירקגור מעמיד את היחס שלו עם אלוהים מעל לאתי, מעל ל"כללי" שהיגל העמיד כחשוב ביותר מבחינה אתית. בספר מתת מוות דרידה טוען שהפרדוקס הזה שבו בוגדים בחובה האתית מתוך חובה אישית הוא לא רק נחלתו של אברהם אבינו, אלא הוא המאפיין של חי היום יום שלנו, ככה על פי דרידה, במידת מה כולנו עוקדים את בנינו מעצם זה שאנחנו מעדיפים כל הזמן את עצמנו על פני הכללי המופשט.

הדומה והשונה בין סיפור עקדת יצחק ובין סיפור גירוש ישמעאל

ערך מורחב – גירוש הגר וישמעאל

הדמיון בין שני הסיפורים

קיים דמיון רב בין שני הסיפורים, סיפור עקדת יצחק וסיפור גירוש הגר וישמעאל הקודם לו. בשני הסיפורים קדם צו ה' לאברהם קודם למעשה. בשני הסיפורים מצווה ה' על אברהם להיפרד מבניו לתמיד. בסיפור המובא בבראשית כ"א קיים סיכון כמעט ודאי למות הילד ובסיפור עקדת יצחק המוות הוא ודאי אילולא ה' עוצר בעד אברהם. שתי הדרישות המובאות בסיפורים מבקשות להדגיש את גודל הקורבן שאברהם נאלץ להקריב. בשני הסיפורים אברהם מזדרז להיענות לבקשת ה'. בשני הסיפורים קיים סיכון כמעט ודאי למוות אלמלא עזרת ה'. בשני הסיפורים מברך ה' את שני הבנים בהבטחה לאומית: זרע ומקום התיישבות ובהבטחה אישית. יש הטוענים כי ההקבלה מבקשת להדגיש כי גירושו של ישמעאל הוא עקדה בפני עצמה. לאחר הגירוש והעקדה דואגים שני ההורים לנישואי בנם ואף לאישה ממולדתם. הגר תיקח לישמעאל אישה ממצרים ואברהם ייקח ליצחק מחרן מולדתו.

השוני בין שני הסיפורים

בסיפור עקדת יצחק פני אברהם ויצחק לכיוון הר המוריה ואילו פני הגר ובנה לכיוון מדבר באר שבע. לאברהם יש מטרה ברורה, לקיים את צו ה' ואילו הגר נשלחת מבית אדוניה ללא מטרה לכיוון המדבר. בין אברהם ויצחק מתנהל דו-שיח ואילו הגר ובנה אינם משוחחים. העיר באר שבע היא המקום הראשון אליו מגיעה הגר ואילו בסיפור העקדה מסתיים הסיפור בבאר שבע שם מתיישב אברהם.

בתרבות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בספרות ובשירה מקובל השימוש בעקדת יצחק כמדיום להעלאת שאלות בדבר רחמי האל. הפער הקיים בין תדמית האל הרחום והחנון לזוועות שמתרחשות לעיתים בעולמו, עוררו הוגים משחר ההיסטוריה לעסוק בנושא זה. וסיפור העקדה, בו לבסוף מצטייר האל כמי שחומל על יצחק ומונע את אביו מלהמיתו, משמש יפה לשאלה מדוע לא חמל במקרים אחרים. כך לדוגמה בשירו של וילפרד אוון, המתאר את המוני חיילים שנשלחו אל מותם במלחמת העולם הראשונה:

משל הצעיר והזקן

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָם וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיֵּלֵךְ,
וַיִּקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,
יִצְחָק, הַבֵּן הַבְּכוֹר, אָמַר, אָבִי,
הַבֵּט אֶל הַמַּעֲרָכָה, הָאֵשׁ וְהַבַּרְזֶל,
וְאַיֵּהוּ הַשֵּׂה לְקָרְבַּן-עֹלָה?
וַיַּעֲקֹד אַבְרָם אֶת הַנַּעַר בְּאֵזוֹר וּשְׂרוֹךְ,
וַיִּבֶן סוֹלְלוֹת לַחֲפִירוֹת בָּאֲתָר,
וַיִּשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וּרְאֵה! וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם
וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,
אַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה. הַבֵּט וּרְאֵה,
אַיִל נֶאֱחַז בִּסְבַךְ בְּקַרְנָיו;
הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בִּנְךָ-יְחִידְךָ.
אַךְ הַזָּקֵן מֵאֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט,
וַחֲצִי זַרְעָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה, אֶחָד, אֶחָד.

— וילפרד אוון, מאנגלית: גיורא לשם

אחת מסצנות המפתח בפרק פתיחת העונה השביעית של סדרת הטלוויזיה "המתים המהלכים" מבוססת על סיפור עקדת יצחק - נייגן, מנהיג קבוצת "המושיעים", מאלץ את ריק גריימס, מנהיג השורדים, לקטוע את ידו של בנו קרל באמצעות גרזן. תוך שימוש בכלי שכנוע פסיכולוגיים מרושעים, נייגן גורם לריק כמעט ולבצע את הקטיעה, וברגע האחרון עוצר אותו ומציל את ידו של קרל.

גם בסדרה על טבעי יש אזכור לעקידה כאשר בפרק האחרון של עונה 14 "אלוהים" נותן לדין אקדח שבו הוא אמור לירות בג'ק, חצי ארכי-מלאך וחצי אדם שדין התייחס אליו כאל בנו, מה שאמור להרוג גם את היורה. ברגע השיא דין מכוון את האקדח כלפי ג'ק ומוכן להקריב את שניהם למען עתיד האנושות, וג'ק כורע על ברכיו ומוכן למות אך דין לבסוף לא מסוגל לירות וזורק את האקדח. "אלוהים" שצפה בסקרנות במעשה מתאכזב מהחלטתו של דין ואומר לו שהוא ציפה להקרבה בדיוק כמו שאברהם ויצחק ביצעו עבורו.

בספרו של א"ב יהושע מר מאני, אברהם מאני עוקד את בנו באזור הר הבית, כעין השלמתה של עקדת יצחק המקורית. הדרך בה ממשיכה השושלת היא על ידי כך שאברהם מאני בועל את כלתו, לאחר שלפי דבריו בנו יוסף חוזר לזרעו והוא ובנו הופכים לאחד.

באמנות

עקדת יצחק בעת העתיקה - התקופה הרומית והביזנטית (מאות 3 – 6 לספירה)
תבליט בבית הכנסת בדורא אירופוס בסוריה: ציור קיר מעל גומחת ארון הקודש בבית הכנסת. מימין - תיאור עקדת יצחק, במרכז - ציור המקדש ומשמאל - מנורה, לולב ואתרוג. בית הכנסת דורא אירופוס נבנה ועוטר בשנת 245 לספירה לערך.
הגדת פסח של סרייבו נכתבה ככל הנראה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב ונחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום. בציור זה רואים את אברהם ועל המזבח את יצחק, ובצד השני את העץ ואייל, ומלמעלה יד אלוהים. ההגדה מוצגת במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה שבסרייבו וניתן לעיין בה בעותק בספריה הלאומית.
פסיפס בבית הכנסת בבית אלפא מהמאה ה-5 לספירה. רצפת פסיפס בבית הכנסת מחולקת ל-3 חלקים. בחלקו המזרחי מופיע תיאור עקידת יצחק. בצד שמאל של הקומפוזיציה מופיע מזבח ולצדו אברהם האוחז ביצחק להקריבו. במרכז מופיע איל, המתואר בפרופיל וקשור בחבל אל עץ.	העקדה מתוך פסיפס בית הכנסת בית אלפא
בהגדת ראשי הציפורים שנוצרה בגרמניה בסוף המאה ה-13 והיא ההגדה השלמה הקדומה ביותר שנמצאה, יש ציור של עקדת יצחק. הגדה זו נמצאת במוזיאון ישראל. לכל הדמויות בציור - אברהם, יצחק וגם למלאך יש ראשים של ציפור.
עקדת יצחק באמנות הבארוק והרנסאנס
פסל שיש של הפסל דונטלו, שהושלם בשנת 1421 ומתאר את עקדת יצחק נחצב בגודל טבעי (188x56 ס"מ) ומוצג במוזיאון הדואומו בפירנצה. הפסל מציג את הרגע בו קיבל אברהם את ההוראה, מן השמיים, של מלאך האלוהים לעצור, כפי שמסתמן ממבטו כלפי מעלה, הוראה אשר מסיחה את דעתו ומונעת ממנו לשחוט את בנו יצחק	עקדת יצחק (דונטלו) עקדת יצחק, דונטלו
שני ציורי שמן של עקדת יצחק (באיטלקית: Sacrificio di Isacco) מעשה ידי הצייר קאראווג'ו. הציור הראשון צויר בשנת 1598 הציור השני צויר בשנת 1603. בשני הציורים מוצג הרגע בו קיבל אברהם את ההוראה, מן השמיים, של מלאך האלוהים לעצור, הוראה אשר מסיחה את דעתו ומונעת ממנו לשחוט את בנו יצחק. בציור הראשון ידו של המלאך מונחת על ראשו של האַיִל בצורה המחקה את הצורה שבה ידו של אברהם מונחת על ראשו של יצחק. בציור השני ידו הימנית של המלאך אוחזת בחוזקה בידו של אברהם האוחזת במאכלת וידו השמאלית מצביעה על הקורבן האמיתי, האַיִל.	עקדת יצחק - קאראווג'יו
הציור עקדת יצחק של רמברנדט משנת 1635, מציג את הרגע בו קיבל אברהם את ההוראה, מן השמיים, של מלאך האלוהים לעצור, הוראה אשר מסיחה את דעתו ומונעת ממנו לשחוט את בנו יצחק.	עקדת יצחק - רמברנט
הציור עקדת יצחק של יאן ליוונס משנת 1638. אברהם ויצחק מחובקים ומפוחדים, סכין מגואל בדם נזרק הצידה ליד גופתו של איל	עקדת יצחק - ליוונס
עקדת יצחק באמנות היהודית המודרנית – מארק שאגאל: הציור עקידת יצחק מוצג במוזיאון מארק שאגאל בניס, צרפת. הציור צויר בשנים 1960–1965 ומתאר את יצחק מוטל בהכנעה ואברהם הצבוע בצבע אדום (כצבע הדם) אוחז בחוזקה בסכין אל מול המלאך. שאגאל מבליט את נכונותו ואולי אף רצונו של אברהם להקריב את בנו לאל ומציב אותם במישור הקדמי של הציור. הציור מרמז על המפגש בין הנצרות ליהדות שבא לידי ביטוי באמצעות הקשר שבין העקדה לצליבה של ישו.
פסל היהודי-אמריקאי ג'ורג' סיגל יצר לפחות 2 פסלי עקדת יצחק. האחד נוצר עבור מוזיאון תל אביב בשנת 1973. והשני מוצג באוניברסיטת פרינסטון. הפסל מתאר את יצחק כורע על האדמה הסלעית ומביט מעלה אל אביו, העומד לידו. האב ספק מביט אל בנו ספק מכונס בעצמו ומאגרף את שתי ידיו, כשהסכין מופנית החוצה. סיגל מפנה ביקורת כלפי מדיניות פוליטית של הקרבת הבנים בשם המדינה וכלפי רוחות המלחמה של התקופה.	אברהם ויצחק, ג'ורג' סיגל
אומנות ישראלית
אבל פן, מראשוני האומנים הארץ ישראליים שהקדיש את זמנו ומרצו לסדרה ארוכה של ציורים על נושאים תנ"כיים, צייר את עקדת יצחק בציורים רבים.
משה קסטל
מרדכי ארדון
עדי נס	"אברהם ויצחק", תצלום מעשה ידי עדי נס
דנציגר
פסל "עקדת יצחק" מעשה ידי מנשה קדישמן, מוצב ברחבה בין מוזיאון תל אביב לבית המשפט בתל אביב. הפסל נוצר בשנים 1982-1985 והוא אחד מסדרת פסלי עקדת יצחק של שנות ה-80. קדישמן ראה בסיפור עקדת יצחק סמל לקורבן מתמשך של העם היהודי בכלל ושל ישראל בפרט והפך אצלו למחאה פוליטית כנגד מלחמות.	עקדת יצחק (קדישמן) קדישמן, פסל עקידת יצחק

• המוזאיקה ברומא, בבזיליקת סן ויטאלה, שנבנתה בשנים 526 – 547, כוללת ציור עקידת יצחק.

במוזיקה

סיפור העקדה השפיע על קטעי מוזיקה רבים על פני ההיסטוריה:

• מארק-אנטואן שרפנטייה -

Marc-Antoine Charpentier's Sacrificium Abrahae (H.402, oratorio for soloists, chorus, doubling instruments, and bc; 1680–81)

• בנג'מין בריטן - Benjamin Britten's Canticle II: Abraham and Isaac
• ליאונרד כהן - Leonard Cohen's "Story of Isaac" from the 1969 album Songs from a Room. מילים של שיר זה אף תורגמו לעברית.
• בוב דילן - The eponymous "Highway 61 Revisited" from Highway 61 Revisited (1965) by Bob Dylan
• נעמי שמר - עקדת יצחק. שנות ה-70. השיר נכתב בעקבות נפילתו של הטייס יצחק (אקי) ארצי שהיה קרוב משפחה של נעמי שמר.
• אהרן רזאל - הנה האש והעצים, מתוך האלבום "שיר ציון". (2004)
• סופיאן סטיבנס - Sufjan Stevens "Abraham" from the album Seven Swans (2004)
• גלעד הוכמן - Gilad Hochman's "Akeda for Solo Viola" (2006)
• אנאיס מיטשל - Anaïs Mitchell's "Dyin' Day" from the album Young Man in America (2012)

ראו גם

• על הבעיה המוסרית בסיפור העקדה
• עת שערי רצון להפתח
• אם אפס רובע הקן

לקריאה נוספת

• ישראל רוזנסון ובנימין לאו (עורכים), עקדת יצחק לזרעו – מבט בעין ישראלית, הוצאת ראובן מס, 2006.
• אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
• שלום שפיגל, "מאגדות העקדה", בספר היובל לאלכסנדר מרכס, תש"י.
• דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה־16 עד ה־19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עקידת יצחק, עמ' 44-33
• יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001.בבואות בסיפור העקידה: בראשית כב', עמ 72–77.
• רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1–13
• מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "עקדת יצחק", עמ' 409–421.
• גדעון עפרת, עקידת יצחק באמנות הישראלית, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1987.
• שולמית אליצור, עקדת יצחק: בבכי או בשמחה? השפעת מסעי הצלב על הסיפור המקראי בפיוטים עט הדעת א, תשנ"ז, באתר דעת
• הרב מיכאל הרשקוביץ, ולך לך אל ארץ המוריה, בהוצאת מכון מים חיים
• עמרי בהם, "עקדת יצחק: על סרובו של אברהם לפקדתו הבלתי-חקית-בעליל של אלהים.", דימוי; כתב עת לספרות, אמנות, בקורת ותרבות יהודית, 24 (2005), עמ' 12–14.

קישורים חיצוניים

• עקדת יצחק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרשנויות שונות על עקידת יצחק, באתר 929 - תנ"ך ביחד
• דן אלבו, מבחנו של אלוקים בסיפור עקדת יצחק (אורכב 27.09.2013 בארכיון Wayback Machine)
• הפרק 'עקדת יצחק - קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (שחר ענבר)' מתוך הפודקאסט "עושים תנ"ך"
• בן-יצחק אלישי, "כלום יש אב ששונא את בנו"? הרהורים נוספים על פרשת העקדה", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון מס' 940 (תשע"ב)
• יהודה גלעד, "עתה ידעתי": הקול הכפול בפרשת העקדה, מעגלים ח, תשע"ג, עמ' 153–160
• יואל בן נון, עקדת יצחק - עונש או ניסיון
• אוריאל סימון, חוויה מכוננת אחת, מגזין "ארץ אחרת"
• להט הקול המתהפך – הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה – מבט שונה על עקדת יצחק באתר מט"ח
• צופיה מלר, פרשת וירא, באתר של חופש - עמותה לחופש מדת
• הערך "עקידת יצחק", באתר ויקישיבה
• מנחם פרי, איזה מין אלוהים, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2005
• סרן קירקגור, שבחו של אברהם, באתר דעת
• עקדת יצחק להבנת עולם המלאכים, באתר "שיר סיפור וספר"
• ר' יהודה בן שמואל אבן-עבאס, הפיוט עת שערי רצון להפתח, באתר הפיוט והתפילה
• ד"ר חיים שפירא, הרצאה על עקדת יצחק, ערוץ היוטיוב של מכון ון ליר, 2013
• מדרשי עקידת יצחק בגוף המקרא וב"ספר האגדה" לביאליק ורבניצקי. מרצים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית, פברואר 2016 (התחלה 12:17)
• עקדה, דף שער בספרייה הלאומית