הפרעה התפתחותית בקואורדינציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: יש להפוך לערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפרעה התפתחותית בקואורדינציהאנגלית: Developmental Coordination Disorder או בראשי תיבות: DCD), הידועה גם כדיספרקסיה התפתחותית, מתייחסת לליקויים וקשיים בקואורדינציה ובמיומנויות מוטוריות.

היא הפרעה ביכולת להפעיל ולרכוש מיומנויות מוטוריות, שיכולה לגרום לבעייתיות שנוצרת בעת תכנון של תנועה עדינה וגסה, קושי בהמשגה, קושי בקואורדינציה וקושי בביצוע מיומן של תנועות שאינן מוכרות. קושי זה מופיע כאשר המסרים מהמוח לא עוברים בצורה מדויקת או שעוברים בצורה חלקית אל הגוף.

אחוז הסובלים מדיספרקסיה התפתחותית באוכלוסייה הינו 5%-6%.

הגדרה והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות הילדות ובית הספר היסודי, מומחיות בביצוע המוטורי מהווה גורם מרכזי לשם צבירת הצלחות בביצוע מיומנויות הנדרשות בחיי היום יום, בלמידה, במשחקים ובתחרויות. אצל רוב הילדים ההתפתחות של המיומנויות המוטוריות, מתרחשת בקלות יחסית. אך בקרב אוכלוסיית ילדי בית הספר היסודי, ישנם תלמידים המציגים רמה נמוכה בביצוע מיומנויות מוטוריות בהשוואה לילדים בני גילם. אמנם בעייתם המרכזית הנה מוטורית, אך בדרך כלל לבעיה זו נלווים קשיים בתחום התפקודי היומיומי, הרגשי-חברתי, ההתנהגותי והלימודי[1].

ההתייחסות לבעיות בקואורדינציה המוטורית במהלך הילדות הייתה מינורית היות שלא אחת רווחה האמונה כי בכל המקרים של בעיות מוטוריות, מלבד החמורים שבהם, הסיבה נעוצה בעיכוב בבשלות של מיומנויות מוטוריות, ולכן הבעיות והסבל מבעיות אלה בסופו של דבר ייעלמו עם ההתבגרות ('grow out of it'). אולם, מממצאים שנתקבלו ממספר מחקרי אורך, הפריכו את האמונה הזו. נמצא כי ילדים אשר אובחנו כמסורבלים בהיותם בגיל שש שנים, המשיכו לסבול מבעיות מוטוריות וכן ממגוון קשיים בתחום הלימודי, החברתי והריגושי אף בהגיעם לגיל 16 שנים[2]. הוכחות להשפעות שיש לבעיות המוטוריות בטווח הארוך נתקבלו במחקריהם של קנטל וחב'[3] וכן של גאוז ובורגר[4], אשר ציינו כי סרבול אינו נגרם מעיכוב בבשלות וכי יש להתייחס אליו כלקות המשפיעה לכל אורך מעגל החיים. לדבריהם, הבעיות בתחום החברתי, הריגושי והאקדמי אשר מתלוות לבעיות המוטוריות עלולות להמשיך ולהשפיע אף במהלך גיל ההתבגרות והבגרות.

במשך שנים רבות, להפרעה בתחום המוטורי לא ניתן "תוקף רשמי" כהפרעה ייחודית שיש לייחס לה חשיבות מדרגה ראשונה. ממצאי המחקרים שפורטו לעיל ואחרים תרמו במידה רבה להעלאת המודעות בנוגע לקשייהם של ילדים עם בעיות בקואורדינציה המוטורית. הידע שהלך והצטבר סיפק "לגיטימציה" להימצאותה של הפרעה נפרדת אשר באה לידי ביטוי ברכישת מיומנויות מוטוריות, ואשר דורשת התייחסות מיוחדת בנוגע לאטיולוגיה, אבחנה והתערבות[5]. המפנה המשמעותי בעניין זה בא לידי ביטוי בהגדרה רשמית שהופיעה לראשונה ב – 1987 במהדורה השלישית של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (3DSM-), אשר קבעה את המונח ' הפרעה התפתחותית בקואורדינציה'(developmental coordination disorder) ובקיצור DCD-); וכן באבחנה שנקבעה על ידי ארגון הבריאות העולמי[6] אשר קבע את המונח 'הפרעה התפתחותית ייחודית של התפקוד המוטורי' (developmental disorder of motor function Specific), כפי שהוא מופיע במהדורה העשירית של ספר הסיווגים הבינלאומי של מחלות ( ICD-10)[7]. אבחנות אלה תרמו לקבלה באופן רשמי של הפרעה התפתחותית בקואורדינציה כהפרעה שיש להתייחס אליה בדרגת חשיבות ראשונה בכל הקשור ב"חריגות" בהתפתחותם ובתפקודם המוטורי של ילדים.

לפי ה - (4DSM-), הפרעה התפתחותית בקואורדינציה מתכוון ל "ליקוי משמעותי בהתפתחות של הקואורדינציה המוטורית (קריטריון א'); האבחנה נעשית רק אם הליקוי מפריע להישגים אקדמיים או בביצוע פעילויות של היום יום (קריטריון ב'); האבחנה ניתנת אם קשיי הקואורדינציה אינם כתוצאה ממצב רפואי כללי (כמו שיתוק מוחי, המיפלגיה, או ניוון שרירי) או הפרעה התפתחותית חמורה (קריטריון ג'). אם קיים מצב של פיגור שכלי, הקשיים המוטוריים הם נוספים לאותם הקשיים אשר בדרך כלל מאפיינים מצב זה (קריטריון ד')" ,[8]. לפי הגדרה זו, רמת הביצוע המוטורי של ילדים אלה נמוכה מגבולות הנורמה המקובלת ביחס לילדים בני גילם, ובחיי היום יום הם מציגים קושי בביצוע מיומנויות מוטוריות ברמה המצופה מילדים בני גילם . מדובר בילדים, אשר מציגים קשיים תנועתיים משמעותיים מבלי שיאופיינו במצבים פאתאלוגיים ידועים “without obvious pathological conditions”)) של המערכת העצבית-שרירית. נמצא כי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה, בדרך כלל מתקשרת להפרעות אחרות כגון: הפרעות למידה, הפרעות בתקשורת, הפרעת התנהגות, והפרעת קשב והיפראקטיביות[9].

בספרות, נעשה שימוש במונחים רבים לתיאור תלמידים בעלי קשיים תנועתיים. חוקרים מתחומי מדע שונים (חינוך, פסיכולוגיה ומדעי החיים), תארו את הילדים בקבוצה זו תוך שימוש במגוון רחב מאוד של מונחים וביטויים. כל אחד מהביטויים שופך אור על הקשיים אותם חווים ילדים עם קשיים בביצוע המוטורי ובחלקם מציינים את הסיבה להפרעה. אורטון (1937)[10] היה הראשון אשר התייחס לבעיות ברכישת מיומנות בתחום התנועה כ'סרבול' )'Clumsy') . מאוחר יותר, גוביי[11] הציע את כי הילדים בקבוצה זו סובלים מ 'סינדרום הילד המסורבל' ( child syndrom' Clumsy’( ואפיין אותם כבעלי חוזק גופני, תחושה וקואורדינציה נורמלית בהתבסס על הערכה נוירולוגית מקובלת, אך כאשר הילדים מבצעים תנועות הדורשות מיומנות הם מציגים קשיים אשר אינם כתוצאה מאב-נורמליות שכלית או נכות פיזית. בדומה, הילדים תוארו על ידי חוקרים שונים תוך הדגשת הסרבול המוטורי והסבל הנגרם לילדים אלה כתוצאה מה – 'ממסורבלות' (Clumsiness )[3][12][13]; ומגושמות גופנית (physical awkwardness )[14]. חוקרים אשר התמקדו בגורמים לקשייהם של הילדים עם הקשיים המוטוריים הציעו מונחים כגון: ליקוי מוטורי (Motor imairment )[15]; נזק מוחי מזערי ( Minimal brain damage)[16] חסר בתפקוד תפיסתי-מוטורי Pereceptual-motor dysfunction))[17] ; דיספרקסיה ( ( Dyspraxia[18]; דיספרקסיה התפתחותית (Developmental dyspraxia)[19] ; אפרקסיה התפתחותית (Developmental apraxia); אפרקסיה ואגנוזיה התפתחותית (Developmental apraxia and agnosia)[20], ו– עיכובים בהתפתחות המוטורית (Delays in motor development )[21]. אחרים הציעו מונחים המדגישים כי הקושי של הילדים עם הסרבול המוטורי בא לידי ביטוי בעיקר ביכולת לתאם את תנועותיהם, מאפיין המשקף את התפקוד הנוירו-מוטורי כגון: בעיות בקואורדינציה (Coordination problems)[22]; קשיים בקואורדינציה (difficulties (Coordination (([23]; בעיות בקואורדינציה המוטורית (Motor coordination problems)[13]. חוקרים אחרים העדיפו להדגיש את הקושי בביצוע התנועות והציעו מונחים כגון: בעיות בתנועה Movement problems))[24]; קשיים בתנועה Movement Difficlties)); קשיים בתנועה מיומנת Movement skill problems)[25]. כינויים נוספים שקיבלה ההפעה: " Perceptual motor dysfunction", "Sensory integrative dysfunction" ו- "Clumsy child syndrome".

התיאור המקיף של המונחים הללו נועד להמחיש עד כמה קיימת בספרות חוסר אחידות בנוגע לתיאורים הניתנים לילדים עם קשיים מוטוריים. ניתן להבחין, כי לעתים חוקרים מסוימים, משתמשים במינוחים שונים לתיאור הילד עם קשיים מוטוריים. המגוון הרב של התיאורים, המושגים והרמזים באשר למקור הבעיה, גרם במשך שנים לקושי ולבלבול בתהליך האיתור, האבחון והזיהוי של הילד ובטיפול בו[26]. על מנת ליצור בסיס מקובל על כולם של התופעה, בכנס קונצנזוס בינלאומי שנערך בשנת 1994 הוסכם על ידי מומחי הדיספרקסיה לכנותה: DCD) Development Coordination Disorder).

עד לא מזמן היה מקובל לחשוב שדיספרקסיה התפתחותית היא קשיים בקואורדינציה. אולם, בשנים האחרונות, חקר הדיספרקסיה נכנס לתאוצה וממצאיו מציגים תמונה מורכת, הטרוגנית שחורגת הרבה מעבר לקשיים בקואורדינציה וכוללת קשת רחבה של הפרעות שיכולות לפגוע בתחום הלמידה, התפקוד המוטורי, ההתנהגותי והחברתי.

דיספרקסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיספרקסיה התפתחותית היא קושי מסוים בלמידה ולכן פוגעת ומעכבת את התפתחות מיומנויות הקשב והלמידה. ניתן לאבחן דיספרקסיה התפתחותית כאשר יש היעדר חישה או היעדר בתנועה, כמו שקורה במחלת פרקינסון, שיתוק מוחין, טרשת נפוצה וניוון שרירים.

המונח דיספרקסיה בא מהמילים היווניות: "dys" שפירושה בעברית הוא לא תקין או לקוי, ו- "praxis" שפירושה בעברית הוא לעשות או להתנהג. הדיספרקסיה מורכבת משני מרכיבים עיקריים:

  • דיספרקסיה רעיונית- הקושי בתכנון רצף של תנועות מתואמות.
  • דיספרקסיה מוטורית- הקושי בביצוע התוכנית או התנועה, למרות שהמוח יודע אותה. כלומר חוסר או אי דיוק בהעברת מסרים מהמוח לגוף.

הדיספרקסיה ההתפתחותית משפיעה על התכנון של מה לעשות וכיצד לבצע זאת באופן פיזי. זה בדרך כלל קשור לבעיות של מחשבה, תפיסה ושפה.

סוגי דיספרקסיה:

  • דיספרקסיה לשונית ואוראלית (Oral and verbal dyspraxia): קושי בהיגוי ובתכנון פעולות אוראליות. מאפייניה של הפרעה זו הם קשיים בתכנון ובביצוע של תנועת שרירי הדיבור לשם ייצור קול והגאים. בנוסף הפרעה זו גורמת לפגיעה אוראלית לא לשונית, כגון: ליקוק, לעיסה ומציצה.
  • דיספרקסיה בנייתית (Symbolical dyspraxia): קושי ליצור, לאסוף, להרכיב ולחבר בין חלקים. חוסר יכולת לנתח תנאי משימה וליצור סכמה לביצועה.
  • דיספרקסיה של מנחים (Postural dyspraxia): קושי להסתגל למנחים שאינם מוכרים או שאינם רגילים, הדורשים מידה מסוימת של תכנון תנועתי.
  • דיספרקסיה סמלית (Symbolical dyspraxia): קושי בייצוג סמלי של חפצים שונים או מכשירים למיניהם. למשל קושי בזיהוי שלטים שפרשנותם היא מטפורית או סמלית.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייניו המוטוריים של אשר סובל מ- DCD סוכמו בהרחבה על ידי הנדרסון[27], אשר הדגישה כי קיימת עדות לאיטיות בהתפתחות השליטה במיומנויות התפקודיות אשר מאפשרות לילדים לשלוט בסביבתם אגב הפעלה של מיומנויות תפקודיות אלה. מלבד עיכוב בהתפתחות המוטורי, נמצא כי ילדים עם DCD מציגים אף איטיות בלמידה של מיומנויות מוטוריות הנדרשות בחיי היום יום בהשוואה לילדים בני גילם אשר מציגים התפתחות תקינה. זאת, למרות שהם בעלי מנת משכל תקינה ואף חופשיים מדיאגנוזה של הפרעות נוירולוגיות. האיטיות ברכישת מיומנויות מוטוריות גורמת לכך שהביצוע של ילדים אלה לקוי במידה משמעותית עד כדי כך שהם מציגים קושי בביצוע פעילויות יומיומיות במסגרת הביתית (לדוגמה: לבוש, רחצה), וכן במסגרת הבית-ספרית (לדוגמה: כתיבה, פעילויות ספורט, מעורבות באינטראקציות חברתיות)[5]. ילדים עם DCD מציגים נטייה לבצע משימות ביתר איטיות על חשבון השגת דיוק בתוצרי עבודתם. כך גם נמצא כי דפוס אחיזת כלי הכתיבה אינו בוגר וקיימת נטייה להשקיע לחץ מוגזם בכתיבה אשר נראה כי נובעת משליטה מוטורית חלשה בקואורדינציה העדינה[28]. בופרד וחב'[29], מצאו כי ילדים עם קשיים בתנועה היו פחות פעילים מבחינה פיזית בחצר בית הספר בהשוואה לילדים בני גילם ללא קשיים בתנועה.

קבוצת הילדים בעלי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה מאופיינת בהטרוגניות, ולכל פרט בה ישנו פרופיל שונה של בעיות)[30][31][4][32]. חלק מהילדים מציגים קשיים בכל מטלה הדורשת שליטה מוטורית. אחרים, סובלים מקשיים בעיקר בתחום המוטורית העדינה, אשר משפיעות על תפקודו של הילד בכל הקשור במטלות בית-ספריות (העתקה, ציור, גזירה, הדבקה וכו'). זאת, בעוד שיש ילדים אשר אצלם הקשיים באים לידי ביטוי בשיווי משקל ובביצוע מיומנויות כדור[33], אשר מבליטים את מגושמותו של הילד בהופעתו החיצונית. ההטרוגניות אינה באה לידי ביטוי רק במגוון הקשיים כי אם גם בדרגות החומרה של הקשיים אצל אינדיבידואלים שונים. מכאן, שלא ניתן לקבוע כי לא קיים ילד "מסורבל טיפוסי".

התופעות אשר קשורות עם DCD הן רבות מספור ואינן מוגבלות רק למיומנויות המוטוריות הניתנות להבחנה בקלות יחסית. ההטרוגניות המאפיינת את קבוצת הילדים עם DCD, באה לידי ביטוי אף בקשיים נלווים אשר עלולים לבלום את התקדמות הילד בלימודים[2].

ילדים אשר אובחנו כ"מסורבלים" בשנות הילדות, היו בדרגה גבוהה יותר של סיכון לקשיי למידה בגיל מאוחר יותר, בהשוואה לילדים ללא סרבול מוטורי[34][35][21]. יחד עם זאת, מספר מחקרים דיווחו על קשרי גומלין בין הפרעה התפתחותית בקואורדינציה לבין קשיים בביצוע האקדמי[3][2][36]. במחקרים אלה דווח כי ילדים שאובחנו עם DCD, השיגו הישגים נמוכים יותר באופן משמעותי בהשוואה לילדים בקבוצת הביקורת במבחנים של מיומנויות אקדמיות כמו קריאה, איות ומתמטיקה, וכן במבחנים מבחנים אשר בודקים מהירות כתיבה. בכל אופן, יש לציין כי לא כל הילדים שהם בעלי בעיות מוטוריות סובלים אף מקשיים בלמידה[3][37][38][32]. אי לכך, חשוב לאבחן את הביצועים האקדמיים של ילדים עם DCD, במיוחד באותם תחומים הדורשים שליטה מוטורית[5]. מכל מקום, אי אבחנה של בעיות לימודיות, כשלעצמו, אינו מהווה קריטריון מספק כדי לשלול DCD . לדוגמה, ילדים אשר סובלים מהפרעת למידה בלתי מילולית" (Nonverbal learning disorder)) (הפרעה של ההמיספרה הימנית), משיגים הישגים טובים באוצר מילים, בקריאה באיות ובהבעה עצמית. בכל אופן, ילדים אלה מצגים, בין היתר, קשיים במשימות הדורשות יכולות של ארגון חזותי-מרחבי אשר מקשים על הישגיהם במתמטיקה ובמטלות היום יום; בהסתגלות למצבים חדשים, בהבנה של סימנים ורמזים בלתי מילוליים אשר מקשים על הסתגלותם החברתית; וכן בביצוע מיומנויות מוטוריות עקב קשיים בקואורדינציה, בשיווי משקל ובמיומנויות עדינות. נמצא כי ילדים אלה אינם מזוהים כילדים עם צרכים מיוחדים במידה מספקת על ידי הוריהם ומוריהם. זאת, מכיוון שהם נתפסים כבעלי יכולת גבוהה בתחום המילולי והלימודי. יש לציין, כי ילדים אלה הם בקבוצת סיכון להתפתחותן של בעיות ריגושיות ופסיכיאטריות עד כדי התאבדות Badian, 1992)).

מלבד קשיים בתחום הלימודי, קיימת סכנה כי בעיות בתחום בקואורדינציה עלולות לגרום אף לקשיים בתחום הריגושי והחברתי. מחקרים רבים הוכיחו כי בעיות ריגושיות וחברתיות מאפיינות ילדים בעלי בעיות בקואורדינציה המוטורית[39][40][41][42][43][44]. בסיכום המחקר שנערך על ידי Bouffard, Watkinson, Thompson, et al. (1996)[29], המחברים מדגישים שתלמידים עם בעיות בקואורדינציה המוטורית, באופן כללי, מפתחים אורח חיים המעמיד בסיכון את יכלתם לפתח מיומנויות מוטוריות, ליצור קשרים חברתיים, וכן את בריאותם וכושרם הגופני.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההטרוגניות המאפיינת את קבוצת הילדים עם DCDוכן את אוסף ההגדרות והמינוחים אשר ניתנו להפרעה זו, מערימה קשיים על תהליך הזיהוי והאבחנה. נכון להיום, לא קיים כלי אבחוני מסוים אשר יש באפשרותו לכסות את הטווח הרחב של מיומנות מוטורית תוך בדיקת כלל המאפיינים המתארים ילדים עם DCD. לפיכך, חוקרים שונים עושים שימוש במגוון כלי הערכה של רמת הביצוע המוטורי, הליך אשר, בין היתר, משפיע על דיווחים בלתי אחידים בנוגע לתפוצת הילדים עם DCD[45]. בנוסף, לא קיימת אחידות בנקודות החיתוך בכלי האבחון המיושמים לשם קביעת האבחנה של DCD ואי לכך מתקבלת שונות גבוהה בדיווחי ממדי התפוצה ((Piek & Edwards, 1997.

נמצא כי הדיווחים נעים מ – 10%- 5[8][46][47][48][49][50][51]. מקורות אחרים מדווחים על כך כי התפוצה מגיעה ל-15.6%[24] ואף עד ל – 19% אחוזים במדגם של ילדים בגיל 9 שנים[52]. בכל אופן, הנתון הנפוץ ביותר בנוגע לתפוצה נע בין 5% ל – 6% מכלל ילדי בית הספר היסודי[53]. לפי ה- (4DSM-) התפוצה של ילדים עם DCD בין הגילאים 5 ל – 11 שנים מוערכת "עד ל – 6%"[8], זאת בעוד שב-ICD-10[6][7] לא מופיע כל אזכור בנוגע לטווח התפוצה של ההפרעה. לפי הור ולרקין[54], ניתן להניח כי אחד מבין כל עשרה ילדים עלול להציג קשיים בקואורדינציה. חוסר אחידות קיים גם בדיווחים המתייחסים להבדלים בין תפוצת הבנים לבין תפוצת הבנות. ישנם דיווחים המצביעים על רוב מובהק של בנים[48][12], אשר מגיע אף ליחס של ארבעה – שבעה בנים לכל בת[55]. זאת, בעוד שישנם מחקרים המדוחים על התפלגות שווה של בנים ושל בנות[11][13].

מעיון בממצאי התפוצה שנתקבלו במדינות שונות בעולם נמצא כי טווח התפוצה הוא בין 2.7% ל –16% (כולל ילדים עם בעיות מוטוריות בדרגת חומרה בינונית) ( 2.7% בהולנד,[12] בניגריה,[49]; 6.7% באוסטרליה,[11]; 5% באנגליה, כש-% 10 נוספים מציגים בעיות דומות אך בדרגת חומרה בינונית,[56]; 4% בסינגפור כש–12% נוספים בדרגה בינונית והוגדרו כ"ילדים בסיכון"[24]; 4.9% בשוודיה כש-8.6% נוספים בדרגת חומרה בינונית[55].

גורמים סיבתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדיין לא ידועים לנו הגורמים הסיבתיים להפרעה זו, אבל ההשערה הרווחת היא שהדיספרקסיה ההתפתחותית היא תוצר של אי בשלות של מערכת העצבים או שיבושים בחיווט.

אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי אינטליגנציה תקינה ומעלה, וקשייהם אינם נוצרים בגלל שיבושים בהתפתחות התנועתית או בעיות נוירולוגיות אחרות, אלא מקור ההפרעה נמצא בשלב מסוים בתהליך של איסוף וצבירה של מידע חושי- כלומר המשגת המידע, תכנון התנועה והביצוע שלה.

איתור ואבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ American Psychiatric Association משנת 1994, ההוכחה לקיומה של דיספרקסיה התפתחותית נקבעת כאשר לאדם מסוים יש חוסר במיומנויות התיאום התנועתי לביצוע פעולות שאמורות להיחשב כמתאימות לגילו ולרמת האינטליגנציה שלו והוא אינו סובל מהפרעות נוירולוגיות אחרות.

רמזים שמסגירים את קשייו של מי שסובל מדיספרקסיה הם: מגושמות כבדה וסרבול בתנועה, בניידות, במשחק, בדיבור וברכישת מיומנות. בנוסף "חשיבת יתר" ו"הסתכלות יתר" שאדם משקיע במטלה פשוטה יחסית לבני גילו מעוררות חשד לקיום ההפרעה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול מוקדם בקשייהם המוטוריים של ילדים עם בעיות מוטוריות בדרגה בינונית וחמורה עשוי להפחית את ההשלכות השליליות שיש להפרעה זו בתחום הלימודי, הריגושי-חברתי ובכלל בתפקוד היומיומי. מאחר שקיימת חוסר הבנה בנוגע להפרעה זו, ובמקרים לא מעטים היא "מוחלפת" בבעיית מוטיבציה ואי רצון להשקיע מאמץ, הרי שאחד מהצרכים הראשוניים של הילדים עם DCD, של משפחותיהם ושל מוריהם - הוא ללמוד ולהבין את המשמעות של המונח DCD, את הסימפטומים של ההפרעה, ההשלכות הנלוות וכן על אפשרויות ההתערבות. יש להדגיש בפני הגורמים השונים כי תוכניות התערבות במסגרת בית ספרית על ידי מחנכי הכיתות[57] וכן על ידי מורים לחינוך גופני עשויות להניב פרות – כל עוד קיימת אבחנה ברורה של מוקדי החוזק וכן של התחומים בהם הילד מציג קשיים. עוד ב – 1975 טען גוביי כי לא חשוב מה נעשה, כל עוד משהו נעשה כדי לעזור לילד עם סרבול מוטורי. בעוד שהצהרה זו לא נתקבלה בעין יפה בזמנו, כיום נראה כי הכרה בקיומה של הבעיה מהווה מרכיב חשוב ומשמעותי לשם יישום תוכניות התערבות.

המרכז הישראלי לפסיכומוטוריקה מציע קורסים להכשרת מאבחנים ומטפלים עבור ילדים עם DCD שנועד להכשיר אנשי מקצוע מובילים ואיכותיים המצוידים בידע אקדמי מבוסס, עדכני ומקיף, בכלי אבחון ובדרכי טיפול ייחודיים, לשם זיהוי מוקדי החוזק והתחומים שיש לחזק . ההעצמה נעשית באמצעות בניית תוכניות טיפול אינטגראטיביות בתחום המוטוריקה, הוויסות החושי והקואורדינציה הגסה והעדינה כבסיס למוכנות ללמידה, לתפקוד יומיומי ולהעצמה רגשית-חברתית. הקורס עשיר בתכנים תאורטיים יישומיים, הנלמדים בדרך אינטגראטיבית וממוקדת. לפרטים: http://www.yorly.com/default.aspx?siteid=169&pageid=6311&lang=1

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, נראה ששיטות הטיפול הכלליות, המסורתיות, לפיתוח אינטגרציה חושית, אימון תפיסתי- תנועתי או תפקוד קינסנטי לא עוזרות או משפרות את מצבו של מי שסובל מדיספרקסיה התפתחותית. כיום סוברים החוקרים ששיטת הטיפול היעילה ביותר ע"מ לטפל בהפרעה, היא שיטה טיפולית הממוקדת במיומנויות ייחודיות, בעלות מטרה מעשית, הנמצאות בחיי היומיום של הלוקה בהפרעה. שיטות אלו צריכות להתרכז יותר על הקניית דרכי פעולה קוגניטיביות יעילות לפתרון בעיות, ולהתרכז פחות בפיתוח ההיבט התנועתי של המיומנות. ה- DCD נמצא בתחום התמחותם של נוירולוגים, מרפאים בעיסוק ובעלי המקצוע מתחום ההוראה והחינוך שפוגשים את האדם הדיספרקסי על בסיס יום- יומי. תוכנית הטיפול היא אינדיווידואלית והיא מיועדת לאדם ספציפי, ועל צוות הטיפול ישנה חובת פיקוח עליה באופן קבוע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יזדי-עוגב, א. (1995). התפתחות ולמידה מוטורית תקינה מול לקויה: היבטים תאורטיים ויישומים. נתניה: מכון וינגייט.
  • יזדי-עוגב, א. (2005). 'הצלחה במגע'-במוטוריקה גסה ועדינה. חדרה: גבריאל הוצאה לאור. [1]
  • יזדי-עוגב, א. (2005). אני לא קלוץ! - יש לי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD Developmental Coordination Disorder). חדרה: גבריאל הוצאה לאור. [2]
  • Brenner, M.W., Gillman, S., Zangwill, O.L. and Farrell, M. (1967). Visuomotor disability in schoolchildren. British Medical Journal, 4,259-262.
  • Henderson, S.E. (1984). The Henderson revision of the Test of Motor Impairment. British Journal of physical Education,15,73-75.
  • Lam, Y.Y. (1982). Three views of motor performance in ESN(M) boys. Unpublished MA thesis. University of London, Institute of Education.
  • Schoemaker, M.M. (1992). Physiotherapy in clumsy children: An effect evaluation study (Thesis, State University of Groningen, The Netherlands). Groningen: Stichting Kinderstudies.
  • Stott, D.H., Moyes, F.A., & Henderson, S.E. (1984). Test of motor impairment. Slough, UK: National Foundation of Educational Research.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Smyth, M. M. And Anderson, I. H. (2000). Coping with clumsiness in the school playground: Social and physical play in children with coordination impairment. British Journal of Developmental Psychology, 18, 389-413.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Losse, A., Henderson, S.F., Elliman, D., Hall, D., Knight, E., & Jengmans, M. (1991). Clumsiness in children - Do they grow out of it? A 10-year follow-up study. Developmental Medicine and Child Neurology, 33, 55-68.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Cantell, M.H., Smyth, M.M., & Ahonen, T.P. (1994). Clumsiness in adolescence: Educational, motor, and social outcomes of motor delay detected at 5 years. Adapted Physical Activity Quarterly, 11, 115-129.
  4. ^ 4.0 4.1 Geuze, R., & Borger, H. (1993). Children who are clumsy: Five years later. Adapted Physical Activity Quarterly, 10, 10-21.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Dewey, D. and Wilson, N. B. (2001). Developmental Coordination Disorder: What Is It? Pysical Occupational Therapy Pediater, 20,5-27.
  6. ^ 6.0 6.1 World Health Organisation. (1992). International Statistical Classification of Diseases and Related Health problems. Tenth Edition Volum 1 ICD-10. Geneva, The author.
  7. ^ 7.0 7.1 ICD-10 (1993). Classification of Mental and Behavioral Disorders: Diasnostic Criteria for research. Geneva, World Health Organisation.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 American Psychiatric Association. (1994). Diagnosis and statistical manual of mental health disorders (4th ed. revised). Washington, DC: American Psychiatric Association. p. 53
  9. ^ Kaplan, H.I., Sadock, B.J., and Grebb, J.A. (1994) Synopsis of psychiatry: Behavioral sciences, clinical psychiatry (7th ed.). Baltimore: Williams & Wilkins.
  10. ^ Orton, S. T. (1937). Reading, Writing and speech problems in children. London: Champan& Hall.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Gubbay, S.S. (1975). The clumsy child - A study of developmental apraxic and agnosic ataxia. London: Saunders.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Van Dellen, T., Vaessen, W., & Schoemaker, M.M. (1990). Clumsiness: Definition and selection of subjects. In A.F. Kalverboer (Ed.), Developemental biopsychology: Experimental and observational studies in children at risk (pp. 135-152). ann Arbor: University of Michigan Press.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Maeland, A.F. (1992). Identification of children with motor coordination problems. Adapted Physical Activity Quarterly, 9, 330-342.
  14. ^ Wall, A.E., Reid, G., & Paton, J. (1990). The syndrome of physical awkwardness. In G. Reid (Ed.), Problems in movement control (pp. 283-316). Elsevier Science Publ. B.V.
  15. ^ Whiting, H.T.A., Clark, T.A., & Morris, P.R.A. (1969). A clinical validation of the Stott Test of Motor Impairment. British Journal of Social and Clinical Psychology, 8, 270-274.
  16. ^ Rusmussen, p., Gilberg, c. Waldenstrom, E. and sevenson, B. (1983). Perceptual, motor and attentional deficits in seven-year0old children: neuorological and neurodevelopmental aspects. Developmental Medicine and Child Neurology, 25,315-333.
  17. ^ Laszlo, J.I., Baistow, P.J., Bartrip, J., and Rolfe, V.T. (1988). Clumsiness or perceptua-motor dysfunction? In A. Colley, and J. Beech, (Eds). Cognition and Action in Skilled Behaviour. Amsterdam, North Holland.
  18. ^ Henderson, S.E. and Sugden, D.A. (1991). Signposts to special needs: Pupils with Motor Impairment. National Children Burea. Nottingham, New Amold.
  19. ^ McGovern, R. (1991). Developmental dyspraxia: or just plain clumsy? Early years,12,37-38.
  20. ^ Walton, J.N., Ellis, E., and Court, S.D.M. (1962). Clumsy children: Developmental Apraxia and agnosia. Brain, 85,603-612.
  21. ^ 21.0 21.1 Silva, P.A., and Ross, B.(1980). Gross motor development and delayes in development in early childhood: Assessment and significance. Journal of Human Studies, 6, 211-226.
  22. ^ O'beirne, C., Larkin, D., and Cable, T. (1994). Coordination problems and anaerobic performance in children. Adapted Physical Activity Quarterly, 11, 141-149.
  23. ^ Sugden, D.A., and Henderson, S.E. (1994). Back to basics: help with movement. Special children, 75.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Wright, C.H., Sugden, A.D., Ng, R., & Tan, J. (1994). Identification of children with movement problems in Singapore: Usefulness of the movement ABC checklist. Adapted Physical Activity Quarterly, 11, 150-157
  25. ^ Sugden, D.A. and Sugden, L. (1991). The assessment of movement skill problems in 7 and 9 year-old children. British Journal of Educational Psychology, 61, 329-345.
  26. ^ אורלי יזדי עוגב. התפתחות מוטורית תקינה מול לקויה: היבטים תאורטיים וישומיים. נתניה: מכון ווינגייט, 1995. עמ' 161
  27. ^ Henderson, S.E. (1992). Clumsiness or developmental coordination disorder: a neglected handicap. Current Pediatrics, 2, 158-162.
  28. ^ Polatajko, H. F., & Missiuna, C. (1995). An international consensus on children. With developmental coordination disorder. Canadian Journal of occupational therapy.
  29. ^ 29.0 29.1 Bouffard, M.E., Watkinson, J., Thompson, P.L., Causgrove Dunn, L.J., and Romanow, S.K.E. (1996). A test of the activity deficit hypothesis with children with movement difficulties. Adapted Physical Activity Quarterly, 13, 61-73.
  30. ^ Dewey, D. and Kaplan, B.J. (1992). Analysis of praxis task demands in the assessment of children with developmental motor deficits. Dev Neuropsychol, 8, 367-379.
  31. ^ Dewey, D. (1993). Error analysis of limb and orfacial praxis in children With developmental motor deficits. Brain Cognition, 23, 203-221.
  32. ^ 32.0 32.1 Missiuna, c. (1994). Motor skills acquisition skills acquisition in children with developmental coordination disorder. Adapted Physical Activity Quarterly, 11 ,214-235.
  33. ^ Hoare, D. (1994). Subtypes of developmental coordination disorder. Adapted Physical Activity Quarterly, 11, 158-169.
  34. ^ Drillien, C. and Drummond, M. (1983). Clinics in developmental medicine, Vol. 86: Developmental screening and the child with special needs: A population study of 5000 children. London: S.I.M.P. with Heineman Medical.
  35. ^ Hadders-Algra, M., Huisjes, H.J., and Touwen, B.C.L. (1988). Perinatal risk factors and minor neurological dysfunction: Significanc for behaviour and school achievement at nine years. Developmental Medicine Child Neurology, 30, 482-491.
  36. ^ Kaplan, B. J., Wilson, B. N., and Dewey, D. M., and Crawford S.G. (1998). DCD may not be a discrete disorder. Human Movement Science. 17,471-490.
  37. ^ Dewey, D. and Kaplan, B. J. (1994). Subtyping of developmental motor deficits. Developmental. Neuropsychology, 265-284.
  38. ^ Gubbay, S.S. (1978). The management of developmental apraxia. Developmental Medicine Child Neurology, 20, 643-646.
  39. ^ Kalliopuska, M., & Karila, I. (1987). Association of motor performance and cognitive, linguistic and socioemotional factors. Perceptual and Motor Skills, 65, 399-405.
  40. ^ Kalverboer, A.F., De Vries, H.J., & Van Dellen, T. (1990). Social behavior in clumsy children as rated by parents and teachers. In A.F. Kalverboer (Ed.), Developmental biopsychology: Experimental and observational studies in childlren at risk (pp. 257-269). Ann Arbor: University of Michigan Press.
  41. ^ Shaw, L., Levine, M.D., & Belfer, M. (1982). Developmental double Jeoprady: A study of clumsiness and self-esteem in children with learning problems. Developmental and Behavioral Pediatrics, 31, 191-196.
  42. ^ O’Dwyer, S. (1987). Characteristics of highly and poorly co-ordinated children. The Irish Journal of Psychology, 8, 1, 1-8.
  43. ^ Van Rossum, J.H.A., & Vermeer, A. (1990). Perceived competence: A validation study in the field of motoric remeidal teaching. International Journal of Disability, Development and Education, 37, 1, 71-91.
  44. ^ Henderson, S.E., May, D.S., & Umney, M. (1989). An exploratory study of goal-setting behavior, self-concept and locus of control in children with movement difficulties. European Journal of Special Needs Education, 4(1), 1-14.
  45. ^ Crawford, S.G., Wilson, N.B., and Dewey, D. (2001). Identifying Developmental Coordination Disorder: Consistency Between Tests. Pysical Occupational Therapy Pediater, 20,29-50.
  46. ^ Brenner, M.V., and Gillman,S. (1966). Visuomotor ability in school children - a survey. Developmental Medicine and Child Neurology, 8, 686-703.
  47. ^ Van Dellen, T., & Geuze, R.H. (1988). Motor response processing in clumsy children. Journal of Child Psycholoiyg and Psychiatry, 29, 489-500.
  48. ^ 48.0 48.1 Henderson, S.E., & Hall, D. (1982). Concomitants of clumsiness in young children. Developmenal Medicine and Child Neurology, 24, 448-460.
  49. ^ 49.0 49.1 Iloeje, S.O. (1987). Developmental apraxia among Nigerian children in Enugu, Nigeria. Developmental Medicine and Child Neurology, 29, 502-507.
  50. ^ Keogh, J.F., Sugden, D.A., Reynard, C.L., & Calkins, J.A. (1979). Identification of clumsy children: Comparisons and comments. Journal of Human Movement Studies, 5, 32-41.
  51. ^ Gubbay, S.S. (1979). Thje clumsy child. In F.C. Rose (Ed.), Pediatric neurology (pp. 145-160). Cambridge, MA: Blackwell Scientific.
  52. ^ Keogh, J.F., (1968). Incidence and severity of awkwardness among regular school boys and educationally subnormal boys. Research Quarterly,39,806-808. 968
  53. ^ Smyth, T.R. (1992). Impaired motor skill (clumsiness) in otherwise normal children: A review. Child care, Health and Development, 18, 283-300.
  54. ^ Hoare, D. and Larkin, D. (1991). Coordination problems in children. National Sports Research Center Review, 18,1-16.
  55. ^ 55.0 55.1 Kadesjo, B., and Gillberg, C. (1998). Attention deficits and clumsiness in Swedish 7-year-old children. Developmental Medicine Child Neurology, 40, 796-804.
  56. ^ Henderson, L., Rose, P. and Henderson, S.E., (1992). Reaction time and movement time in children with developmental coordination disorder. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 33, 895-905.
  57. ^ Wright, C.H. (1997). Children with Developmental Cordination Disorder - A Review. European Journal of Physical Education, 2, 5 - 22.