היסטוריה עכשווית של צ'ילה
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. | |
לאחר כ-17 שנות דיקטטורה צבאית פינתה זאת מקומה למערכת פוליטית דמוקרטית, הקיימת בצ'ילה עד להווה. במהלך תקופה זו ניצחו מועמדי קואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה בבחירות לנשיאות שוב ושוב, כאשר בעשור הראשון היו אלו מעיקר אנשי מרכז-ימין ממפלגת הנוצרים הדמוקרטים, ובעשור השני היו אלו אנשי שמאל.
שנות כהונתו של פטריסיו איילווין (1990 - 1994)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום 11 במרץ 1990 קיבל לידיו פטריסיו איילווין את מוסרות השלטון מאוגוסטו פינושה בקונגרס שבוולפראיסו ותהליך המעבר לדמוקרטיה בצ'ילה החל.
בתחילת דרכו של השלטון הדמוקרטי נאלץ איילווין לעבוד עם מנגנון ששימר מאפיינים רבים של המשטר הצבאי. אף על פי שקואליציית המפלגות למען הדמוקרטיה זכתה במרבית קולות הבוחרים לפרלמנט, כתוצאה משיטת הבחירות הדו-שמית (sistema binominal) הנהוגה בצ'ילה וקיומם של סנטורים ממונים (senadores designados), שאינם נבחרים, לא הצליח איילווין לחוקק את התיקונים המיוחלים בחוקה ואילו השלטון המקומי נותר בידי אישים שמונו בידי המשטר הצבאי, עד שהוחלפו בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו ביוני 1992.
איילווין משל בזהירות ושמר על קשרים עם הצבא, שפינושה המשיך לעמוד בראשו. על אף שחדל מלהשתתף בשלטון המשיך הצבא להיות שחקן פוליטי בעל חשיבות והקפיד להביע את התנגדותו למדיניויות אחדות שביקשה "הקואליציה" לקדם באמצעות מקרי התקוממות קטנים בשנים 1991 ו-1992.
באווירה זו הוקמה הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס (Comisión Nacional de Verdad y Reconciliación) שמונתה על מנת לחקור ולהבהיר את מקרי הפרת זכויות האדם במהלך שנות המשטר הצבאי. הוועדה נדחתה על ידי הצבא, אולם ב-4 במרץ 1991, הציגה הוועדה את ממצאיה בדו"ח רטיג, על שם ראול רטיג שעמד בראשה. בנאומו של הנשיא בטלוויזיה הסב את תשומת הלב לממצאי הדו"ח, ביקש את סליחת בני משפחות הקורבנות בשם האומה, הכריז על אמצעים לתיקון נפשי וכספי לקורבנות ובני משפחותיהם, והביע את שאיפת המדינה כי הפרות דומות של זכויות אדם לא יחזרו בעתיד.
במישור הכלכלי ביקש איילווין לנצל את הרווחים מעליית מחירי הנחושת והתוצרת החקלאית, שהזניקו את הכלכלה כולה, ולהביא לשינויים במדיניות המיסוי על מנת להגדיל את ההוצאה הציבורית ולשפר את חלוקת ההכנסה. כתוצאה מכך ירד שיעור העניים בחברה הצ'יליאנית מ-38.75% לכדי 27.5%. משטרו של איילווין העביר את "החוק הילידי" (Ley Indígena) ב-5 באוקטובר 1993 שהכיר לראשונה בעמים הילידים וכונן את החברה הלאומית לפיתוח ילידי (Corporación Nacional de Desarrollo Indígen) שמטרתה לקדם חקיקה למען פיתוחן של קבוצות אלו. חקיקה נוספת, ושינויים במבנה הממשלה יצרו את משרד התכנון ושיתוף הפעולה (Ministerio de Planificación y Cooperación) ואת קרן הסולידריות וההיפוך החברתי (Fondo de Solidaridad e Inversión Social) לקידום חקיקה חברתית. חקיקה נוספת התמקדה באיכות הסביבה.
בשנת 1993 התקיימו בחירות חדשות לנשיאות, לבית הנבחרים ולמחצית הסנאט. אדוארדו פריי רואיס-טאגלה (Frei Ruiz-Tagle), בנו של הנשיא לשעבר אדוארדו פריי מונטאלבה ואיש מפלגת הדמוקרטים הנוצריים גם כן, זכה בקולם של כ-58% מהבוחרים. ארתורו אלסנדרי בסה (Alessandri Besa), מועמד הימין במסגרת האיחוד למען הקידמה (Unión por el Progreso), זכה בכ-24% בלבד.
שנות כהונתו של אדוארדו פריי רואיס-טאגלה (1994 - 2000)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריי, שנכנס לתפקידו כנשיא המדינה ב-11 במרץ 1994, חידש את קשרי החוץ של צ'ילה אחרי הבידוד היחסי במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית. גם הכלכלה התרחבה בשיעור ממוצע של כ-8% בשנה, במהלך שלוש השנים הראשונות לשלטונו של פריי, דבר שאפשר את תחילת המגעים עם מקסיקו, ארצות הברית של אמריקה וקנדה בנוגע להצטרפותה של צ'ילה לגוש הסחר NAFTA (North American Free Trade Agreement) וכן הצטרפותה של צ'ילה כשותפה במרקוסור. צ'ילה הצטרפה גם לקבוצת ריו (Grupo de Río), ארגון בינלאומי של מדינות אמריקה הלטינית ובמהלך המשך העשור פתרה את סכסוכי הגבול האחרונים שלה עם ארגנטינה (לגונה דל דסיירטו (Laguna del Desierto) ושדה הקרח הפטגוני הדרומי (Campo de Hielo Patagónico Sur)). מחוץ ליבשת אמריקה החלה צ'ילה במגעים לכינונו של הסכם סחר חופשי עם איחוד האירופי ולהידוק קשריה איתו. הכלכלה הצ'יליאנית נפתחה לשחקנים חדשים, במיוחד יפן וסין, בעקבות הצטרפותה ב-1997 ל־APEC (Asia-Pacific Economic Cooperation), ארגון סחר של המדינות הסובבות את האוקיינוס השקט. שיעור העוני המשיך לרדת ובשנת 1998 היו 21.7% מאוכלוסיית צ'ילה עניים. כמו כן בנתה ממשלתו של פריי מספר פרויקטים ציבוריים ברחבי המדינה ואימוץ שיטת המכרזים הביא לבנייתן של אוטוסטרדות הראשונות שהיו ברמה בינלאומית.
לקראת אמצע כהונתו של פריי פרץ המשבר האסיאתי שהשפיע עמוקות על הכלכלה הצ'יליאנית החזקה. בו בזמן התמודדה המדינה עם מספר בעיות סביבתיות, כגון זיהום אוויר גבוה בעיר סנטיאגו; רעידת האדמה הלבנה (Terremoto Blanco) באוגוסט 1995, שהייתה סדרת אירועים אקלימיים שהביאו לשיתוק דרום המדינה ולהרס רב; הבצורות הקשות של שנת 1996, שמנעו את השימוש בתחנות הכוח ההידרואלקטריות ולקשיי אספקה בערים הגדולות; השיטפונות במרכז המדינה ובדרומה בשנת 1997; ורעידת האדמה בפוניטאקי (Punitaqui) באותה השנה.
הצמיחה של הכלכלה נעצרה ואילו האבטלה החלה לגדול עד למעל ל-12% (עליה משמעותית מ-5% בשנת 1997). ההחלטות חסרות היציבות של השר אדוארדו אנינאט (Aninat) ושל הבנק המרכזי (Banco Central) הגבירו את המשבר ובשנות כהונתו האחרונות של פריי התבסס המיתון.
בו בזמן בו התחולל המשבר הכלכלי טולטלה צ'ילה במשבר פוליטי חריף כתוצאה ממעצרו של אוגוסטו פינושה בלונדון בהתאם לצו מעצר בינלאומי שהוציא השופט הספרדי בלטסאר גארסון (Garzón) באשמת רצח ועינויים של אזרחים ספרדיים במהלך שנות שלטונו. פינושה נעצר על אף שלאחר שסיים את כהונתו כראש הצבא התמנה לסנטור לכל ימי חייו, וככזה היה זכאי לחסינות דיפלומטית. מעצרו של פינושה העמיד את צ'ילה במבוכה, משום שבצ'ילה עצמה לא הועמד פינושה לדין בהאשמות דומות. עמדתו הרשמית של הממשל הייתה כי על פינושה לחזור לצ'ילה ולעמוד לדין בפני בית דין צ'יליאני, ולא בספרד או בשווייץ, מדינות שפנו לבריטניה בבקשת הסגרה. מפלגות הימין תמכו בפינושה והפגינו כנגד מעצרו אל מול שגרירויות ספרד ובריטניה והתעמתו עם תומכי "הקואליציה", שתמכו במעצר.
בשנת 1999 ביטל בית הלורדים את החלטת בית המשפט שהכירה בחסינותו הדיפלומטית של פינושה בתוקף היותו סנטור ונשיא לשעבר. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, ביקרה את פינושה והודתה כי צ'ילה סייעה לבריטניה בזמן מלחמת המלווינס (1982), דבר שעורר מחאות מצד ארגנטינה, שכן צ'ילה הייתה נייטרלית, לכאורה, בסכסוך. על אף שממשלתו של טוני בלייר ביקרה להעמיד את פינושה לדין, מצבו הבריאותי החל להידרדר בזמן מעצרו, ובדיקות נוירולוגיות אישרו זאת. על מנת להימנע ממותו של פינושה בעת מעצרו בבריטניה החליט ג'ק סטרו, שר החוץ הבריטי, ב-2 במרץ 2000 לשחרר את פינושה "מסיבות הומניטאריות". למחרת היום טס פינושה לצ'ילה ועם הגעתו נופף במקל ההליכה שלו לאות ניצחון, למגינת לבם של המתנגדים לחזרתו.
במהלך סוף שנות ה-90 התחזק כוחו של הימין בעקבות הפופולריות הגוברת של חואקין לאווין (Lavín), ראש עיריית לאס קונדס (Las Condes), אחד מרובעי סנטיאגו. לאווין עשה שימוש בליקויי ממשלת ה"קואליציה" במהלך שנות המשבר, והצליח לעצור את מועמד ה"קואליציה", ריקארדו לאגוס (Lagos), ממנהיגי קואליציית השמאל העיקריים בתקופת משאל העם, מועמד לנשיאות לשעבר בשתי הזדמנויות, והשר לענייני עבודות ציבוריות בממשלתו של פריי. לאחר שגבר לאגוס על אנדרס סלדיבר (Zaldívar), מועמד הדמוקרטים הנוצריים, וזכה בכ-71% מהקולות בבחירות המוקדמות למועמד ה"קואליציה", הסיתו מצביעי מרכז רבים את תמיכתם ללאווין מתוך חשש מנשיא סוציאליסטי וחזרה על ניסיון העבר עם סלבדור איינדה. מאידך התעודדו הקומוניסטים ואנשי שמאל חוץ פרלמנטרי מניצחונו של לאגוס בסיבוב הראשון והצביעו עבורו, ולא עבור מועמדת המפלגה הקומוניסטית, גלאדיס מארין (Marín). בבחירות שנערכו ב-12 בדצמבר 1999 זכה לאגוס בכ- 47.96% מקולות הבוחרים, כ- 30,000 קולות בלבד יותר מלאווין (שזכה בכ-47.5%), ואילו מארין זכתה ב-כ-3.92% בלבד. לקראת סיבוב הבחירות השני, שנקבע ל-16 בינואר 2000, צרך לאגוס את סולדד אלבאר (Alvear), שר המשפטים לשעבר של פריי, למטהו ומינה אותו לעמוד בראשו על מנת למשוך את מצביעי המרכז להעבירו את תמיכתם ללאווין. בבחירות אלו ניצח לאגוס, שזכה בכ-51.3% מהקולות, לעומת 48.7% בהם זכה לאווין, מועמד האיחוד הדמוקרטי העצמאי (Unión Demócrata Independiente).
שנות כהונתו של ריקארדו לאגוס (2000 - 2006)
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
לאגוס נכנס לתפקידו כנשיא הרפובליקה ב-11 במרץ 2000 ונאלץ להתמודד עם השלכות המשבר האסיאתי, ממנו טרם התאוששה המדינה, וכן עם המשבר הפוליטי סביב מעצרו של פינושה. בראש סדר העדיפויות של לאגוס עמדה הרפורמה במשפט הפלילי (Reforma Procesal Penal) והפחתת שיעור האבטלה. אולם הכלכלה הצ'יליאנית לא התרוממה והרפורמות שביקש לאגוס ליישם לא אושרו בקונגרס, או לא הניבו את התוצאות המצופות. במהלך שנת 2001 התפרסמה פרשת שחיתות הקשורה במכירת בחינות מקצועיות ברנקגואה, בה היו מעורבים תת-שר ומספר נציגי פרלמנט מטעם ה"קואליציה". הייתה זו הראשונה מבין מספר פרשיות שחיתות שנתגלו שהיו קשורות למשרד העבודות הציבוריות ולמשטרו של לאגוס. כתוצאה החל להתערער מעמדו של לאגוס, דבר שבא לידי ביטוי בבחירות לפרלמנט באותה השנה בה כמעט והשיגו ה"קואליציה" והברית למען צ'ילה מספר קולות שווה.
במהלך שנת 2002 ותחילת שנת 2003 התמודד ממשלו של לאגוס עם ביקורות מרובות. מאידך נבחרה צ'ילה כחברה במועצת הביטחון של האו"ם ונאלצה להביע את עמדתה בנוגע לפלישה המתוכננת של ארצות הברית של אמריקה לעיראק. בשיחה טלפונית הודיע לאגוס לג'ורג' בוש כי צ'ילה תתנגד להצעה, עמדה שזכתה לתמיכה רבה בצ'ילה. בתחום הכלכלי החל המצב להשתפר והצמיחה הגיעה לכדי 4%, אחרי תקופה ארוכה בה הייתה שלילית. הסכם סחר חופשי עם הקהילה האירופית נחתם ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר 2003. הסכמי סחר נוספים נחתמו עם קוריאה הדרומית ועם ארצות הברית של אמריקה. כתוצאה מההסכמים החדשים גדל הייצוא הצ'יליאני במידה ניכרת והצמיחה חזרה לשיעורה מימי שלטונו של פריי, דבר שהפריך את החששות הראשוניים של הקהילה העסקית. יחד עם זאת לא הצליח המשטר להפחית את שיעור האבטלה (שהגיעה לכדי 8%), ולא הצליחה לגשר על חוסר השוויון בהכנסה.
בתחילת שנת 2004 התעמת לאגוס באופן פומבי עם נשיא בוליביה, קרלוס מסה (Mesa), לאחר שזה האחרון תבע מוצא לים לארצו, בתקווה שהדבר יחיה את הכלכלה הלאומית ויקנה לו הון פוליטי. תגובתו התקיפה של לאגוס לתביעה זו, כמו גם לאחרות שהושמעו בידי הוגו צ'אווס ונסטור קירשנר (Kirchner), הקנו לו תמיכה נרחבת, אשר בסקרים מסוימים הגיעה לכדי 65%. התמיכה הרחבה חילצה את הממשל מהמשבר והעלתה את התמיכה ב"קואליציה", ומעמדו של חואקין לווין כזוכה העתידי בהתמודדות לנשיאות התערער לנגד עליית התמיכה בשתיים מהשרות בממשלתו של לאגוס, סולדד אלבאר (Alvear) ומיצ'ל בצ'לט.
בשנת 2002 עברה בצ'לט ממשרד הבריאות למשרד להגנה לאומית (Ministerio de Defensa Nacional), ובכך הייתה לאישה הראשונה לכהן בתפקיד זה באמריקה הלטינית. במהלך כהונתה החלו היחסים בין הצבא והמערכת האזרחית לחזור לתיקונן, אחרי שנים ארוכות של משבר החל מ-1973. תחת פיקודו של הגנרל חואן אמיליו צ'יירה (Cheyre) הכיר הצבא בהפרתו את זכויות האדם והממשל קיבל את מסקנות הועדה הלאומית אודות מאסר פוליטי ועינויים (Comisión Nacional sobre Prisión Política y Tortura), המוכרת גם בשם ועדת ולץ' (Valech), על העינויים בזמן הדיקטטורה. פינושה הואשם במספר הפרות של זכויות אדם, אולם שוחרר בשל "שיטיון סנילי". במהלך שנת 2004 העלו חקירות בארצות הברית של אמריקה כי ברשותו של פינושה חשבון בבנק ריגס (Riggs) בן מספר מיליוני דולר וכתוצאה מכך, בשנת 2005, נעצר פינושה האשמת העלמת מס ושימוש לרעה בכספי הציבור.
ממשלתו של לאגוס אופיינה בהרחבת פרויקטים תחבורתיים כגון יצירת האוטוסטראדות העירוניות הראשונות בצ'ילה, קווים חדשים במטרו של סנטיאגו, את המטרו של ולפראיסו, חנוכת ביוטרן (Biotren), מערכת הסעת ההמונים של קונספסיון ויישום טראנסנטיאגו (Transantiago), מערכת התחבורה החדשה של סנטיאגו. בתחום הפוליטי חלה דעיכה בתמיכה בברית למען צ'ילה, קואליציית הימין-מרכז, בין השאר כתוצאה מהשערורייה הפוליטית-מינית שנודעה בשם מקרה ספיניאק (Caso Spiniak), שבאה לידי ביטוי בתוצאות הבחירות לרשויות העירוניות ב-31 באוקטובר 2004, בה זכו מועמדי ה"קואליציה" בכ-47.9% מהקולות, לעומת כ-37.7% לנציגי "הברית".
בתחילת שנת 2005 החלו הסקרים להראות תמיכה הולכת וגוברת בשתי השרות לשעבר אלבאר ובצ'לט, ושתיהן גברו על לאווין, מועמד "הברית". ב"קואליציה" החל תהליך של בחירות מוקדמות בין שתי המועמדות אולם לאור דעיכת התמיכה בה בסקרים הסירה אלבאר את מועמדותה ובצ'לט הייתה למועמדת ה"קואליציה". בקרב ה"ברית" החלו להישמע קולות המתנגדים ללאווין שהובילו להצגת מועמדותו של סבסטיאן פיניירה (Piñera) מטעם מפלגת ההתחדשות הלאומית ב-14 במאי.
בצ'לט נהנתה ממעמד מוביל לאורך מערכת הבחירות, ואילו פניירה הלך והתחזק עד שבבחירות, שנערכו ב-11 בספטמבר 2005, זכה לתמיכה רחבה יותר מאשר לאווין. על אף שבבחירות לפרלמנט של אותה השנה זכתה ה"קואליציה" להצלחה היסטורית, בגרפה כ-51.75% מקולות המצביעים, לא הצליחה בצ'לט, מועמדת ה"קואליציה" לנשיאות, לזכות באותו שיעור תמיכה בקבלה כ-46% מהקולות, דבר שהביא לקיומו של סיבוב בחירות שני בין בצ'לט ופיניירה שנערך ב-15 בינואר 2006. בסיבוב הבחירות השני הצליחה בצ'לט להשיב לחיקה חלק גדול מהמצביעים שנטשו אותה בסיבוב הקודם וזכתה לתמיכה מהממשל, ונבחרה לנשיאות בתמיכת כ-53.49% מהקולות. בצ'לט החלה את כהונתה כנשיאת צ'ילה, האישה הראשונה במשרה זו, ב-11 במרץ 2006.
שנות כהונתה של מיצ'ל בצ'לט (2006 - הווה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף התמיכה הרחבה שהקנתה לה את הנשיאות, הייתה השנה הראשונה לנשיאותה של בצ'לט קשה ורבת התמודדויות. במאי 2006 התפשטו בכל רחבי המדינה מחאות של תלמידי תיכון שקראו לרפורמות באיכות ההוראה ולביטול החוק שהסדיר את ההוראה משלהי ימי הדיקטטורה. המחאה, שזכתה לכינוי מהפכת הפינגווינים (Revolución de los pingüinos), הגיעה לשיאה ב-30 במאי 2006 עת צעדו ומחו בין 600,000 למיליון תלמידים בכל רחבי המדינה. חוסר יכולתה של הממשלה לשלוט במצב ולהתמודד איתו הביאו למשבר פוליטי במהלכו העבירה בצ'לט מתפקידם שלושה שרים, בהם אנדרס סלדיבר (Zaldívar), שר הפנים. בצ'לט הכריזה על מספר צעדים שסייעו בהרגעת המצב, אולם המחיר הפוליטי היה כבד. התמיכה הציבורית בבצ'לט צנחה מכ-65% לכדי 45%, ועל אף שעלתה במספר נקודות בחודשים הבאים, משברים חדשים פקדו את ההנהגה הפוליטית.
בסוף שנת 2006 נחשפו מספר מעשי שחיתות בצ'ילהדפורטס (Chiledeportes), המכון הלאומי לספורט של צ'ילה, שנקשרו ישירות למספר חברי ה"קואליציה", כגון הסנאטור גידו חירארדי (Girardi). בקרב הממשל העמיק הפער בין הפוליטיקאים אנשי השמאל לאלו השמרניים יותר בדיונים שונים כגון אלו על חקיקה בנושא הפלות או קשרים עם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס. יחד עם זאת, לא עלה בידי "הברית" להפיק הון פוליטי ממשברים אלו.
לאחר שהוסרה חסינותו של פינושה בידי בית המשפט העליון של צ'ילה, נתבע פינושה בסוף נובמבר 2006 והושם במעצר בית. ימים אחדים לאחר מעצרו, ב-3 בדצמבר, אושפז פינושה בבית חולים צבאי לאחר שלקה בליבו, ושבוע לאחר מכן, ב-10 בדצמבר 2006, נפטר בגיל 91. לאחר מותו נערכו הן עצרות שמחה והן הפגנות אבל בסנטיאגו וברחבי צ'ילה. הממשלה החליטה שלא תיערך לו הלוויה ממלכתית אלא הלוויה צבאית שלה היה זכאי כגנרל בדימוס.
במהלך שנת 2007 פקדו את הממשל משברים נוספים, כגון השקת תוכנית התחבורה טראנסנטיאגו שהחרמה בידי חברות שונות בגלל בעיות תכנון ויישום בראשית השנה. חוסר הסדר שהתקיים במהלך החודשים הראשונים ליישום התוכנית הביא לעליה בחוסר שביעות הרצון מהממשלה ובצ'לט נאלצה לקחת אחריות פומבית על הנעשה ולערוך שינויים נוספים בקבינט. במחצית השנייה של שנת 2007 החל משבר פוליטי נוסף שנקשר בשמו של המועמד לנשיאות לשעבר, וכפי הנראה המועמד לעתיד בבחירות שעתידות להתקיים בשנת 2009, פניירה. חקירת פניירה, אחד מחמשת האנשים העשירים ביותר בצ'ילה, בחשד שעשה שימוש במידע מסווג לתועלת עסקיו, ובמיוחד חברת התעופה LAN איירליינס, הביאה לביקורת חריפה מצידו על הממשל, ומאידך, לספקות מטעם הממשל לגבי מידת היותו ראוי למשרת הנשיאות בעתיד לאור הקשר בין השלטון לעסקים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
