השיבה הנצחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנפשה הממחישה שיבה נצחית של הזמן

השיבה הנצחית (מוכר גם בתור החזרה הנצחית או החזרה המתמדת) היא תפיסה פילוסופית, לפיה כל מה שקיים ביקום, בעבר, בהווה ובעתיד, כבר התרחש וישוב להתרחש באותה המתכונת שוב ושוב אינסוף פעמים בזמן ובמרחב. שורשי הרעיון מצויים בפילוסופיה הודית ובמצרים העתיקה ומאוחר יותר הוא אומץ הן על ידי הפיתגוראים והן על ידי הסטואיקנים. עם שקיעת העת העתיקה והתפשטות הנצרות, הפופולריות של התפיסה דעכה בעולם המערבי. התפיסה חזרה לתודעה הציבורית בעיקר בזכות הגותו של פרידריך ניטשה, שחיבר את התפיסה לרבות מתפיסותיו האחרות, בהן אהבת הגורל.

בעולם העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור קיר (תַּמְשִׁיחַ) של חיפושית זבל.

תפיסת החזרה המתמדת באה לידי ביטוי במספר תרבויות עתיקות. במצרים העתיקה, חיפושיות זבל נתפסו כסמל לחידוש נצח ולידה מחדש, וכתזכורת לחיים הבאים (ראו גם אתום ומע'ת). בלוח השנה של המאיה ובלוח השנה האצטקי הייתה תפיסה מעגלית של זמן. ביוון העתיקה, התפיסה של חזרה מתמדת הופיעה בהגותם של אמפדוקלס, זנון מקיטיון ובאסכולה הפיתגוראית.

בפילוסופיה הודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של דפוסים מחזוריים בולט מאוד בדתות ההודיות, כגון ג'ייניזם, הינדואיזם, סיקיזם ובודהיזם. גלגל החיים מייצג מעגל אינסופי של לידה, חיים ומוות שממנו מבקשים להגיע לשחרור (מוקשה או נירוונה).

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור הבריאה המוצג בספר בראשית הוא ליניארי, העולם לא היה קיים ובנקודה מסוימת האל ברא אותו. עם זאת, קיימים מספר מקומות בספרות היהודית בהם ניתן לראות תפיסה של חזרה מתמדת. ראשית, האל במסורת היהודית היה, הווה וייתקיים לעד. בנוסף, יש מדרשים רבים לפיהם אירועים בהיסטוריה היהודית חוזרים על עצמם.

כמו כן, ה"פילוסוף" המקראי קהלת מבטא גישה פסימית לתפיסת החזרה המתמדת:

"מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"

מגילת קהלת, פרק א', פסוק ט'.

אולם, הדגש אצל קהלת הוא על חוסר המשמעות בעולם (הכל "הבל") כפי שעולה במהלך המגילה פעמים רבות, ולא על מבנה הזמן והיקום. ביטוי דומה מן התלמוד הוא "סדנא דארעא חד הוא".

בהגותו של פרידריך ניטשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"החזרה המתמדת" היא תפיסה מרכזית בכתבי פרידריך ניטשה.

"נקודת הכובד. - ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: "חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין־ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין־מידה, בעל כורחך ישוב ויתרחש עמך והכל בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר – ואף עכביש זה ואור ירח זה אשר בין עפאי העצים, ואף רגע זה עצמו ואני עצמי; שעון החול הנצחי של הקיום מוחזר אחורנית תמיד-תמיד – ועמו יחד גם אתה, פרודת עפר שכמוך!" האם לא היית מתפלש בכעסך, חורק שיניך, ומקלל את הדימון אשר כה דיבר? או שמא נתנסית אי־פעם בשעה אדירה כל כך, בה היית יכול להשיב לו: "אין זאת כי אם אל אתה, ומעודי לא שמעתי דברים אלוהיים מאלה!" אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: "האמנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין־ספור?" שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו? או שמא תהא חייב ליעשות דורש טוב לעצמך ולחיים, עד כדי כך, שלא תשאל לנפשך שום דבר זולתי אישור בר־קימא זה וחותמת נצחית זו?

פרידריך ניטשה, המדע העליז, 341§

היידגר טען בהרצאותיו על ניטשה, שהאופן בו השיבה הנצחית מוצגת לראשונה בפסקה 341§ של "המדע העליז" (המצוטטת לעיל), היא כרעיון היפותטית או כתרגיל מחשבה ולא כעובדה. לפי היידגר, זהו העול שהוטל על ידי שאלת השיבה הנצחית, בין אם הדבר ייתכן ובין אם לאו, יש בכך לדידו חשיבות רבה בהתפתחות החשיבה המודרנית: "הדרך שבה ניטשה מתווה את התקשורת הראשונה של המחשבה על הנטל הגדול ביותר (של חזרה נצחית) מבהיר כי המחשבה על המחשבות היא בעת ובעונה אחת המחשבה המכבידה ביותר".[1]

בהגותו של אלבר קאמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף והסופר אלבר קאמי חקר את מושג השיבה הנצחית במסה המפורסמת שלו המיתוס של סיזיפוס. בפרק הרביעי והאחרון מוצגת דמותו המיתית של סיזיפוס שהוטל עליו לגלגל במעלה הר סלע כבד עד לפסגה, כאשר מיד לאחר מכן, שב הסלע להתגלגל מטה, וכך חוזר חלילה בחזרה מתמדת. קאמי משתמש בסיפורו של סיזיפוס, שנידון לחיים של סבל מעגלי ולא נגמר, כמטפורה לחייהם של אנשים העובדים באופן משמים ושגרתי במשרדים ובבתי חרושת. הרגע הטראגי ביותר לתפיסתו של קאמי הוא בזמן ההליכה של סיזיפוס חזרה אל תחתית ההר - כאשר הוא יודע שאף על פי שסיים את משימתו, אותה המשימה עוד לא התחילה. אף על-פי כן, קאמי טען כי יש לדמיין את סיזיפוס מאושר, שמוצא אושר בתוך חייו הסיזיפיים.

"סיזיפוס, החוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות־הקשר שנעשו גורלו, נוצרו על ידיו, נצטרפו יחדיו לעיני זכרונו, וייחתמו עד מהרה על־ידי מותו. וכך, משוכנע במקור האנושי לגמרי של כל מה שהנו אנושי, עיור הרוצה לראות ויודע כי אין קץ ללילה, הוא נמצא תמיד בתנועה. הסלע מוסיף להתגלגל.

סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האֵלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר שטוף־הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמו את סיזיפוס מאושר."

בהגותו של מירצ'ה אליאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיבה הנצחית היא מושג מרכזי בהגותו של חוקר הדת הרומני מירצ'ה אליאדה, בין המשפיעים בתחומו במאה ה-20. היא הוצגה לראשונה בספרו "המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה" שיצא לאור במספר כרכים החל משנת 1954. מושג החזרה הנצחית לפי אליאדה הוא היסטורי, ולא פילוסופי, ומתייחס לאמונה דתית המתבטאת בהתנהגותם של בני-אדם, כי ניתן להשיב את "העידן המיתי", שבו התרחשו המאורעות הקדושים המתוארים בספרי הקודש ובמיתוס.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטויים לתפיסת "השיבה הנצחית" ניתן למצוא באופנים שונים במספר יצירות מפורסמות:

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Notes on the Eternal Recurrence - Vol. 16 of Oscar Levy Edition of Nietzsche's Complete Works (in English)