התשעים ושלוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התשעים ושלוש או צ"ג בנות הוא סיפור על תשעים ושלוש נערות חרדיות מ"בית יעקב" שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה. הסיפור מבוסס על מכתב ששלחה חיה פלדמן, אחת מהנערות, מתוך גטו קרקוב, אל מאיר שנקולבסקי, מזכיר תנועת בית יעקב העולמית וחבר הוועד המרכזי של אגודת ישראל בניו יורק. כשהמכתב התפרסם התקבל הסיפור באמון, ואף פורסם בעיתון "ניו יורק טיימס". הסיפור הונצח בדרכים שונות, בהן בשמות רחובות בערים אחדות, אולם מאוחר יותר העלו חוקרים ספקות לגבי אמיתותו של הסיפור, וכיום משוכנעים מרבית החוקרים, ובראשם מוסד "יד ושם", שהאירוע לא התרחש.

סיפורן של התשעים ושלוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

גטו קרקוב נכלל בגנרלגוברנמן - שטחי פולין שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית אך לא סופחו אליה. ביוני 1942 החל גירוש יהודים מהגטו. בית הספר הראשון ברשת "בית יעקב" נוסד על ידי שרה שנירר בקרקוב בשנת 1917, וכעבור שמונה שנים נוסד גם סמינר למורות. לאחר כיבוש פולין ניתן צו לסגירת בתי הספר היהודיים, והלימודים בקרקוב נמשכו במחתרת.

על פי הסיפור, ב-27 ביולי 1942 נלכדו 93 תלמידות על ידי הנאצים. הן הועברו לבניין שבו הוחזקו בחשיכה. ב-10 באוגוסט נלקחו לבית מואר ונאה, נצטוו להתרחץ, הושארו בבגדיהן התחתונים (כותנות), ונאמר להן שחיילים גרמנים יבואו לבקרן. מידיעת משמעות הביקור, החליטו להתאבד באמצעות רעל שהוכן מראש. אחת הנערות, חיה פלדמן, כתבה בשעותיה האחרונות, ב-11 באוגוסט, מכתב ביידיש שנועד למאיר שנקולבסקי, מזכיר תנועת בית יעקב העולמית וחבר הוועד המרכזי של אגודת ישראל בניו יורק. המכתב הוברח אל מחוץ לגטו, ובתחילת ינואר 1943 הגיע ליעדו.

להלן עיקר המכתב בתרגום לעברית:

אינני יודעת מתי יגיע מכתב זה לידיכם, וגם אם כבודו עדיין זוכר אותי. כשמכתב זה יגיע לידיכם כבר לא אהיה בחיים. עוד שעות אחדות והכל יהיה שייך לעבר. היו לנו כאן ארבעה חדרים. אנחנו כאן 93 בחורות מגיל 14 ועד 22. כולנו מורות בית יעקב. ביום 27 ביולי באו סוכני הגסטפו, הוציאו אותנו מדירתנו והשליכו אותנו לחדר אפל. יש לנו רק מים לשתות. הבחורות הצעירות מפחדות מאוד, אבל אני מנחמתן, כי עוד מעט נתראה ונהיה ביחד עם אמנו שרה. אתמול הוציאו אותנו מחדר החושך, רחצו אותנו ולקחו את כל בגדינו. השאירו רק כותנות לבשרנו. אמרו לנו כי היום יבואו החיילים הגרמנים לבקר אותנו. מיד נשבענו כל אחת לעצמה למות ביחד. הגרמנים אינם יודעים כי המרחץ שנתנו לנו היה הטבילה לפני מותנו: כולנו הכינונו סם. כשהחיילים יבואו נשתה את הסם. היום הננו כולנו אומרות וידוי כל היום. אין אנו מפחדות מכלום. יש לנו רק בקשה אחת מכבודו: אמרו קדיש אחרי 93 בנות ישראל! עוד מעט נהיה עם אמנו שרה.[1]

פרסום האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בינואר 1943 הוקרא מכתבה של חיה פלדמן בפני משתתפי התכנסות של רבנים אורתודוקסיים שהתקיימה בניו יורק. ב-8 בינואר פורסמה תמצית המכתב בניו יורק טיימס[2], וצורף לו הסבר שהאירוע התרחש בוורשה. גם במאמר שפרסם, זמן קצר לאחר מכן, ד"ר יצחק לוין, צוינה ורשה כמקום ההתרחשות.

קוראי המכתב הניחו שהנערות אכן הגשימו את תוכניתן, אף שלא ניתן להם מידע על כך. האירוע זכה לפרסום רב ולתגובות עזות, וצוין כמעשה של קידוש השם. באמצע פברואר הגיעה הידיעה על האירוע מארצות הברית לארץ ישראל. לראשונה הוא פורסם בביטאון העדה החרדית "קול ישראל" (גם בו צוינה ורשה כמקום ההתרחשות). כ"ו באדר, יום השנה השמיני למותה של שרה שנירר, נקבע כיום זיכרון לנערות, שיצוין בכל בתי הספר של "בית יעקב".

במאמר מאת משה מרק (הוא סופר השואה משה פראגר) עלו שאלות שהעסיקו את ההיסטוריונים עוד שנים רבות, וניתנו להן תשובות:

  • איך נלכדה קבוצה כה גדולה בבת אחת, בזמן שיהודים נמנעו מהתכנסויות, מאימת הנאצים? תשובתו של מרק: התלמידות נלכדו בזמן לימודיהן, שהמשיכו להתקיים במחתרת.
  • איך עשה המכתב את דרכו מחדר סגור בגטו לניו יורק? איך השיגו הבנות כמות רעל גדולה כל כך? תשובתו של מרק: שלוש שנות חיים במחתרת הקנו ליהודים מיומנות בהברחה.

סיפור 93 הנערות פורסם בעיתונים נוספים בארץ ישראל, ובהם "דבר" ופלסטיין פוסט[3], ועצרות לזכרן נערכו בערים אחדות. במאי 1943 פרסם "הועד להגנת כבוד בנות ישראל" חוברת לזכרן[4].

האירוע זכה גם לביטוי ספרותי: פואמה מאת הלל בבלי שפורסמה ב-22 בינואר 1943 בעיתון "הדאר", קינה בשם "אלי אלי" שפרסם המשורר יהודה לייב ביאלר בשנת 1945, ופואמה בשם "הצ"ג" שכתב המשורר דוד שמעוני. בית בשיר "עם אלה שאינם" (תש"ג) של ש. שלום מזכיר את "התשעים והשלש אשר בחרו - הדר העלמות! - בידי עצמן במות הקדוש".

בשנת 1947 פורסם מכתב נוסף המעיד על האירוע. הכותבת, חנה וייס, תיארה עצמה כתלמידה ה-94, שנפרדה מחברותיה קודם שנלכדו, כדי לטפל בחולה, ושמעה מהן על החלטתן להתאבד. וייס שרדה את השואה, וב-14 במאי 1947 שלחה מכתב ממקום מגוריה בקולומביה לארץ ישראל (אך איש לא פגש אותה), ובו תיארה את גורל ה-93. המכתב פורסם, בשנה שבה הגיע, בחוברת מטעם אגודת ישראל[5]. לפי וייס, מתו הנערות ב-28 ביולי, כשבועיים לפני המתואר במכתבה של פלדמן. קיימות סתירות נוספות בין שני המכתבים[6]. שני המכתבים פורסמו פעם נוספת בשנת 1961, בספר היובל של "בית יעקב". העיתון "המודיע" פרסם את הסיפור מחדש בשנת 1992[7].

בשנות החמישים סיפור ה-93 כמעט שלא פורסם מחוץ לחברה החרדית. בעיתונות בארץ הופיע הסיפור לעתים רחוקות מאוד, פעמיים נזכר בשולי מאמרים בביטאונים של פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל וגם הביטאון של בית יעקב הזכיר אותו כ"אגדה" ולא כסיפור שקרה באמת. בעיתונות הכללית הסיפור לא הופיע, למעט אזכור קצר בירחון דבר הפועלת בימי פרשת משפט אייכמן[8].

ספקות באשר לאמיתות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 החלו להתפרסם מאמרים הטוענים שסיפור 93 הנערות משולל אחיזה במציאות. החל בכך יוסף וולף, חוקר יהודי מקרקוב, ותמך בו ההיסטוריון פיליפ פרידמן, במחקר שפורסם בשנת 1958. מרדכי אליאב היה פחות נחרץ, וכתב, לאחר שציטט את מכתבה של חיה פלדמן: "האירוע המתואר כאן פורסם רבות בכל העולם. אולם, מאוחר יותר, היו כאלו שהעלו ספקות בקשר לאמיתותו ולאמינות המכתב. בכל זאת קשה להגיע למסקנה סופית בקשר לנושא זה"[9].

חוקרי שואה נוספים, ובהם לוסי דווידוביץ' וישראל גוטמן, שללו את קיומו של האירוע, הן משום שלא נמצאו עדויות התומכות בקיומו, ולא סביר שאירוע כזה התרחש בלי שייוודע בגטו, והן משום שחוקי הגזע הנאציים אסרו מגע מיני עם יהודיות, ולכן לא סביר שחיילים גרמנים היו עושים זאת בפרהסיה ובצורה מאורגנת. הסתייגות נוספת מתייחסת לכך שהמכתב כתוב ביידיש בניב הונגרי, בעוד שהחתומה עליו, חיה פלדמן, התגוררה בפולין.

גם בחוגי אגודת ישראל ישנם כאלה שנמנעים מלעסוק בסיפור ה-93[10].

חוקרת השואה החרדית, אסתר פרבשטיין, מביאה את הסיפור בהערת שוליים בספרה "בסתר רעם", ומציינת כי יש להטיל ספק באמינותו. במספר 93 היא רואה מספר טיפולוגי, כמספרם של כלי השרת במשנה במסכת תמיד (ג ד).[11] בראיון ל"הארץ" הביאה פרבשטיין את סיפורן של ה-93 כדוגמה בולטת למיתוסים אודות השואה שנוצרו בציבור החרדי, וציינה "במקרה הטוב מדובר בעניין שנוי במחלוקת"[12].

במאמרם המקיף אודות סיפורן של הנערות, קובעים יהודית תידור באומל ויעקב ג. שכטר: "כיום משוכנעים למעשה כל המלומדים שהאירוע מעולם לא התרחש". עם זאת, הם מציינים: "בעוד שאין באפשרותנו לטעון בוודאות גמורה שהאירוע אכן התרחש, ובעצם יש לנו ספקות רציניים לגביו, ניתן להשיב ולהפריך חלק מן הנקודות המועלות בניסיון לקעקע את אמיתותו ההיסטורית".

תקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להתאבדות שמטרתה הימנעות מאונס על ידי האויב מסורת ארוכה ביהדות, אף שהנושא אינו ברור הלכתית (ראו דיון הלכתי בערך ייהרג ואל יעבור#יחסי מין אסורים).

אחת מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד מתארת התאבדות בנסיבות דומות (הסוגריים המרובעים - פירוש רש"י):

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] - מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

סיפור דומה מופיע בילקוט שמעוני למגילת איכה:

אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו, והושיבון בספינה להלוך ולהושיבן בקרונות והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב"ה ואל יחללונו עובדי אלילים ערלים, מה עשו עלו לגג ונפלו לים וטבעו עצמם בים.

עיקרון זה חוזר גם בתיאורי פרעות בימי הביניים ולאחריהן. ר' נתן נטע הנובר תיאר את פרעות ת"ח-ת"ט בנמירוב: "הם אנסו נשים ונערות צעירות ככל שחפצו, אך חלק מן הנשים והבתולות קפצו לתעלה המקיפה את המצודה כדי שהערלים לא יטמאו אותן. הן טבעו במים"[13].

אגדה מהמאה ה-17, הקשורה בייסודו של בית הכנסת "שושנת הזהב" בלבוב, מספרת כי לאחר שניתנה הוראה להפוך את בית הכנסת למנזר, הודיע ההגמון של העיר כי יסיר את הגזירה רק אם יהודיה בשם שושנה, שכונתה "שושנת הזהב", תתמסר לו. זו הודיעה על הסכמתה, ולאחר שבוטלו הגזירות קפצה ממגדל גבוה אל מותה ובלבד שלא תתמסר להגמון[14].

על רקע תיאורים אלה ודומיהם, מציינים יהודית תידור באומל ויעקב ג. שכטר:

סיפורנו על תשעים ושלוש נערות בית יעקב מקרקוב מתאים בדיוק לדפוס זה שהפך כבר מוגדר ובולט בהיסטוריה היהודית. כמתואר, קשה להחליט אם אכן התרחש או לא, אך אין כל ספק שהיה יכול להתרחש. ואם לא קרה ל-93 תלמידות בית יעקב בקרקוב קרה הדבר ללא ספק לנשים אחרות, בערים אחרות, בנסיבות אחרות, בשנים הארוכות והאפלות של השואה. אנו דנים כאן באב-טיפוס, אחד מהבולטים והמשמעותיים ביותר בספרות המרטירולוגיה היהודית, שאת עקבותיו מצאנו החל מחורבן בית שני במאה הראשונה ועד לחורבן יהדות אירופה במאה ה-20.

ברוח דומה מתייחסת לסיפור אסתר פרבשטיין:

נראה, אפוא, כי המסמך חובר למטרה ספרותית-חינוכית, ובוודאי נכון הדבר לגבי מכתבה של חנה וייס, שסגנונו דומה ליצירה ספרותית ולא לתעודה היסטורית. סביר להניח שמטרת הכתיבה הייתה לצרף את קידוש השם בימי השואה לקידוש השם בכל הדורות, ולהדגיש את גבורת הרוח.[11]

"מדוע נברא סיפור זה דווקא?"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרה "הָעֲלָמוֹת והמוות: 'זנות', אונס ועבדות מינית במלחמת העולם השנייה" בוחנת נעמי לבנקרון את סיפור התשעים ושלוש, שאותו היא רואה כמיתוס ולא כאירוע היסטורי, מנקודת המבט של היחסים בין המינים בעת מלחמה. כרקע לניתוח היא מציינת כי:

מקדמת דנא צעד הצבא לא רק על קיבתו, אלא גם על גופן של נשים רבות מספור: נשים שאותן אנס, הזנה, הפרה ושעבד. תקיפות מיניות מתבצעות בכל מדינות העולם גם בימות שלום, אך כאשר מתקדרים ענני המלחמה, תופעות אלה מואצות ומספר קורבנותיהן גדל משמעותית. אולם צבא האויב איננו היחיד הפוגע בנשים המותקפות. לעתים פוגעת בהן גם קהילתן שלהן, ופגיעתה קשה הרבה יותר: היא מטביעה עליהן אות קלון ומותירה להן למעשה רק אפשרות אחת לזכות שוב ב"כבודן" - התאבדות.

היא מציינת כי "אונס בזמן מלחמה איננו פעולה מינית שחייל אחד כופה על אשה אחת במדינה שכבש. לאונס יש השלכות חברתיות ותרבותיות רחבות הרבה יותר על האשה ועל הקבוצה החברתית שאליה היא שייכת. ... האונס הפך מטראומה אישית כואבת למכה אנושה לגאוות האומה, מכה שהנשים נדרשו למנוע בכל מחיר, שכן מגע מיני עם חיילי האויב בשעת מלחמה נחשב למגע מסוכן ולא מוסרי הפורץ את גבולות הקולקטיב וראוי לגנאי. ... המסר שהועבר לנשים היה פשוט: עליהן לבחור בין התאבדות, שתזכה אותן בכבוד לאחר מותן, לבין חיי קלון".

אף שאת סיפורן הספציפי של התשעים ושלוש היא רואה כמיתוס, היא מציינת שתקיפות מיניות של נשים יהודיות התרחשו במהלך השואה, כך שסיפורן של התשעים ושלוש יכול היה להתרחש. ראיית הסיפור כמיתוס מובילה אותה לשאלה "מדוע נברא סיפור זה דווקא?" והיא מציינת, כתשובה חלקית, כי בחברה החרדית וביישוב הציוני היה צימאון לסיפור מעין זה. דעה דומה הביעה אסתר פרבשטיין: "הסיפור קיבל תאוצה אחרי המלחמה, כשגבורת לוחמי הגטאות והפרטיזנים נחשבה לגבורה הלגיטימית. כל האחרים, ובעיקר בציבור הדתי-חרדי, היו במצב של התגוננות כמי שהלכו כצאן לטבח. נוצר צורך בסיפור גבורה שיעמוד כנגד הסיפור הגדול של המרד"[15].

בחברה הדתית הוצג סיפורן של התשעים ושלוש כמופת להתנהגות הראויה לבת ישראל שהאויב עומד לאונסה. נעמי לבנקרון כותבת כי החוברת שפרסם "הועד להגנת כבוד בנות ישראל" בשנת 1943 ובה מכתבה של חיה פלדמן, "עמוסה לעייפה במסר חד-משמעי, החוזר על עצמו במגוון דרכים: אשה יהודייה צריכה לבחור במוות בטרם תיאנס בידי האויב, וָלא - תהא נידונה לחיי קלון".

"הוועד להגנת כבוד בנות ישראל" הוקם בשנת 1942 על ידי מועצת הרבנות של תל אביב, במטרה להציג חלופה להתנהגות מינית מתירנית שהחלה להיות נפוצה בארץ בהשפעת החילוניות. בחוברת הוסבר ערכה של שמירה על פרטיות האישה בעזרת אסמכתאות וסיפורי גבורה על נשים שגם במצבי קיצון נמנעו מלתת את גופן ובחרו אף במוות. נאמנה למטרה זו, הסתיימה החוברת במסר "אל בת ישראל הנבוכה בארץ!" הקורא לנערות ארץ ישראל ללמוד מהקרבתן של התשעים ושלוש, ולשמור על תומתן: "האם מעשה זה לא יזכירך כי יש לך, מלבד זכויות, גם חובות, חובות קדושות כלפי אומתך, שהראשונה בהן לשמור על תומתך, על טוהר גופך לתפקידך המופלא בתוך המשפחה החדשה בה תהיי רעיה אהובה ואם נערצה?".

למטרה אחרת שימש הסיפור בחוברת שבה פורסם בשנת 1947 מכתבה של חנה וייס. החוברת הסתיימה במסר להורים, לפיו אם רצונם שבנותיהם יידמו בתכונותיהן לתשעים ושלוש, ראוי לרשום את הבנות לבתי הספר של רשת "בית יעקב".

היישוב העברי בארץ ישראל, שבז לקורבנות השואה על שהלכו "כצאן לטבח", ראה בסיפורן של התשעים ושלוש סיפור גבורה, כסוג של פעולת התנגדות לגרמנים, כהמשך לסיפור מצדה וכמקביל לתוכנית "מצדה על הכרמל" של היישוב.

ברחובות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב צ"ג בנות בראשון לציון
רחוב התשעים ושלוש בתל אביב

בערים אחדות נקראו רחובות על שם סיפור זה: בתל אביב-יפו, בחיפה, בפתח תקווה[16], בנתניה ("התשעים ושלוש") ובראשון לציון ("צ"ג בנות"). בבני ברק נמצא "גן ה-93".

מדריך הרחובות של תל אביב-יפו עוסק בשם הרחוב:

התשעים ושלוש - מהרחובות המנציחים את מורדי הגטאות וחללי השואה. נערות ונשים יהודיות במספר הזה, שלפי המסופר בחרו להתאבד, כדי שלא ליפול לידי חיילים נאצים בגיטו ורשה שבפולין, ואולי בגיטו קרקוב. מחקר היסטורי לא מצא סימוכין לפרשה מעין זו. מהחוקרים יש הנוטים להניח כי על היווצרות השמועה השפיעו תיאורים בדבר מעשי אונס והתאבדות הרבה לפני המאה ה-20, אבל ידוע שהיו מקרים של התאבדות גם במהלך השואה, וייתכן שהיו גם מעשי אונס - למרות חוקי הגזע הנאציים שאסרו זאת.

בסיפורת העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 יצא לאור ספרה של שהרה בלאו, "נערות למופת", העוסק בנערות באולפנה בבני ברק, העומדות להעלות מחזה המציג את סיפורן של התשעים ושלוש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Zev Garber, The Ninety-Three Beit-Ya`akov Martyrs: Towards the Making of a Historiosophy, in Z. Garber, Shoah, The Paradigmatic Genocide: Essays in Exegesis and Eiegesis (Lanham, New York, London: UPA, 1994), pp. 97–118

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תרגום זה הופיע בחוברת שפרסם "הועד להגנת כבוד בנות ישראל" בשנת 1943
  2. ^ 93 CHOOSE SUICIDE BEFORE NAZI SHAME New York Times (1857-Current file); Jan 8, 1943; ProQuest Historical Newspapers The New York Times (1851–2004) pg. 8
  3. ^ Suicide Pact of 93 Jewish Girls, פלסטיין פוסט, 10 בפברואר 1943
    We are not Afraid, פלסטיין פוסט, 28 במרץ 1943
  4. ^ 93: לזכר תשעים ושלֹש מאחיותינו בפולין שבחרו במות קדושים לבלתי המסר לקלון, הוועד להגנת כבוד בנות ישראל, 1943.
  5. ^ קִדוש השם: מות גבורה של 93 הבנות בגיטו קרקה, תש"ז
  6. ^ שחר רחמני, מכתב 93 הבנות טורו קולג' ירושלים, 2001
  7. ^ "במלאת חמישים שנה לסיפור נורא ההוד של מעמד קידוש ד': עקידת צ"ג תלמידות "בית יעקב" בגטו קראקא"
  8. ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 206-205.
  9. ^ מרדכי אליאב, אני מאמין - עדויות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בימי השואה, מוסד הרב קוק 1965, עמ' 55
  10. ^ בראיון ליהודית תידור באומל אמרה הרבנית רבקה הופמן: "אני לא דנה באירוע. יש לנו גינה לזכר התשעים ושלוש, רחובות על שמן, אבל אני לא מלמדת את הסיפור." יוסף פרידנזון, עורך ירחון אגודת ישראל בארצות הברית "דאס אידישע ווארט", הטיל ספק באמיתות הסיפור, ונמנע מלהזכירו במאמרו העוסק בגבורת בנות "בית יעקב" בשואה (ראו עוד במאמרם של יהודית תידור באומל ויעקב ג. שכטר). רות ליכטנשטיין, בספרה "עדות : חורבן יהדות אירופה" שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת מוסד הרי"ם לוין, נמנעת מלהזכיר את הסיפור.
  11. ^ 11.0 11.1 אסתר פרבשטיין, בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, מוסד הרב קוק, תשס"ב, עמ' 614–616.
  12. ^ תמר רותם, החרדים מגלים את יד ושם, באתר הארץ, 22 בפברואר 2005
  13. ^ ר' נתן נטע הנובר, יוון מצולה, 1966, עמ' 38
  14. ^ אנציקלופדיה מעיין, כרך "גדולים בישראל"
    מאיר וונדר, אלף מרגליות, עמ' 384
  15. ^ רותי קדוש, הגיבורות שמעולם לא היו, באתר nrg‏, 21 באפריל 2009
  16. ^ Street in Memory of 93 Girls, פלסטיין פוסט, 30 במרץ 1943