ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/קבורה (יהדות)

מצוות קבורה
(מקורות עיקריים)

הלוויה בבית הקברות בהר הזיתים
מקרא	דברים, כ"א, כ"ג
משנה תורה	הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה ח'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים שמ"ג-שס"ח
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה רל"א ספר החינוך, מצווה תקל"ז

קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה לקבור את המתים. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו מכונה מת מצווה וההלכה מחייבת כל יהודי שנתקל בו לדאוג לקבורתו, גם תוך הפסד גדול או היטמאות כהן למתים. ההלכה משתמשת במושג "כבוד המת" בקביעת פרטי הדינים של הקבורה.

מצוות איסור הלנת המת מחייבת שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת.

מקור המצווה

הציווי ההלכתי לקבורת נפטר נלמד מהפסוק ”לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא” (ספר דברים, פרק כ"א, כ"ג) - פסוק המכיל מצוות לא תעשה ומצוות עשה כאחד. יש לציין שהפסוק מדבר על נידון למוות בבית דין שלאחר שהומת - צריך לתלות אותו כדי לפרסם ולהרתיע: ”כי יהיה באיש חטא, משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ” (שם, שם, כ"ב). מזה למדים בקל וחומר: אם יש חובה לדאוג לכבוד של מי שהוצא להורג - קל וחומר לכל אדם.

עיקרון קבורת הנפטר מבוסס גם על מספר מקורות נוספים במקרא. ההתייחסות היא לא רק לנפטרים יהודים אלא אף לאלו שאינם יהודים וכך מסופר כי יהושע תלה את מלך העי, ולעת ערב קבר אותו תחת גל אבנים. אחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא יקבר כראוי ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות ועופות, ואחת הקללות מ"פרשת התוכחה" במקרא היא: ”וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד” (ספר דברים, פרק כ"ח, כ"ו). התלמוד רואה בחיטוט קברים עונש קשה: ”'והייתה יד השם בכם ובאבותיכם' - אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי (חיטוט בשוכבים - המתים), דאמר מר: בעוון חיים מתים מתחטטין”.

התפיסה כי בן אנוש במותו "שב אל האדמה" מוזכרת לראשונה לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת אמר לו ה': ”בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב” (ספר בראשית, פרק ג, 19). בפרקי דרבי אליעזר מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל: ”היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל.” (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא). כך גם מסופר במקרא על אברהם אבינו שקנה "אחוזת קבר" לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם. ועל משה נאמר ”וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (ספר דברים, פרק לד, ו).

היבט ראשון שבו בא לידי ביטוי העיקרון של כבוד המת הוא באיסור הלנת המת; כלומר, שאין להשתהות שלא לצורך בקבורת הנפטר. הקבורה מהווה יישום של התפיסה ההלכתית של "כבוד המת", וכל זמן שלא נקבר הרי הוא שרוי בביזיון, ולכן ביום שניתנה רשות לקבור את הרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא, תיקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון, כהודאה על השבת כבודן האבוד של הגופות.

אופן הקבורה

מצבה בבית הקברות היהודי בפודו אילואיי שברומניה, משנת תקפ"ה (1825)

מהות הקבורה היא הטמנת המת בקרקע עטוף בתכריכים, אבל "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת". לפי ההלכה, הדרך הראויה היא לקבור את המת בקרקע עצמה בלי להניחו בארון, אך גם כאשר מניחים את המת בארון הטמון בקרקע - מקיימים את מצוות הקבורה. יש להניח את המת כשהוא שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה.

קבורה דו-שלבית

סוג קבורה שהתקיימה בתקופה הראשונה, בה היו ממתינים עד שיתעכל הבשר מגופת הנפטר. לאחר התעכלות הבשר, ולאחר שמגופת המת נשארו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם - חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר. כשפסק המנהג לקבור את הנפטר באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה הרלוונטית - יום ליקוט עצמות. למרות זאת הלכה זאת מצויה בשימוש גם בימינו אנו.

הימנעות מקבורת מתים בדרגות שונות זה לצד זה

לפי המשנה, הנידונים למוות היו נקברים בבתי קברות מיוחדים, אחד למי שנידונו למיתה בסיף או בחנק, והשני למי שעברו את העברות החמורות ביותר ונידונו למיתה בסקילה או בשריפה. התלמוד מכליל זאת: "וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל". בעקבות כך ישנן בתי קברות עם חלקות המיועדות לשומרי שבת בלבד. במיוחד ישנה הקפדה שלא לקבור יהודים וגויים זה לצד זה, הלכה שבאופן מסורתי עלתה בקנה אחד עם המנהג הרווח לייעד בתי קברות שונים לבני דתות שונות. גם בהתייחס לחללי צה"ל, עד שנות התשעים הנופלים הגויים נקברו בדרך כלל בחלקות צבאיות בבתי עלמין דרוזיים או מוסלמים. בעקבות מספר מקרים שקרו בתקופת הרב שלמה גורן כהרב הראשי לצה"ל, הוא הורה שההלכה שאין לקבור יהודי עם גוי אינה שייכת במקרה של אדם שהצטרף למלחמה למען העם והארץ, הנחשב כחסיד אומות העולם, במיוחד כשהוא מזרע ישראל. אולם בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 ואילך, התרבו חללי צה"ל שאינם יהודים לפי ההלכה, אך למשפחתם שורשים יהודיים, עלו לארץ מכח חוק השבות, ונקלטו בחברה היהודית. באותה תקופה הרבנות הצבאית נהגה לקבור חללים אלו בקצה בתי העלמין הצבאיים, במרחק ניכר משאר החלקות. בשנת 1993 נוהג זו עורר סערה תקשורתית, ובעקבותיה הוחלט לקבור חללים שאינם יהודים לפי ההלכה, בחלקות נפרדות אך בתוככי בתי הקברות. הרבנות הצבאית ניסתה למצוא פתרון שיקיים את ההלכה ובמקביל ישביע את רצון משפחות החללים, גם אלו שמתנגדות להפרדה, וגם המשפחות הדתיות שדורשות אותה. בתקופת הרב רפי פרץ כרב הצבאי הראשי, הוחלט על קבורה בשורות נפרדות, שביניהן מפרידים עצים או אלמנטים אחרים.

קבורה בארץ ישראל

קבורה בארץ ישראל נחשבת לזכות גדולה, ודבר זה נלמד מיעקב אבינו שביקש מבניו שיעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו, וכן יוסף. העלאת גופת נפטר לארץ ישראל נידונה בתלמוד בהקשר של דיני טומאה וטהרה, וזאת כי פעמים שגופות נפטרים מבבל הועלו לארץ ישראל, ובשל המסע הרגלי הארוך עלה חשש לשמיטת איברים של הנפטר.

ביישוב הישן הייתה מקובלת תופעה של אנשים מבוגרים שעלו לארץ ישראל בערוב ימיהם על מנת למות בארץ ולהקבר בה. עם התפתחות התחבורה העולמית, פעמים שגופות נפטרים מוטסות לישראל ונקברות בה. כך לדוגמה הלוויתו של הרב משה פיינשטיין, שנפטר בארצות הברית, נערכה בירושלים, והרב נקבר בהר המנוחות.

פינוי קברים

פשקוויל של ארגון אתרא קדישא נגד חפירות ארכאולוגיות בממילא

בשל השמירה על כבוד המת נאסרה העברת גופות או עצמות של מתים ממקום למקום בלא צורך מיוחד, וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: ”אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד, ולא מבזוי לבזוי, ולא מבזוי למכובד; ואין צורך לומר מן המכובד לבזוי.” (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ב', הלכה ד'.).

קיימים מספר אופני היתר לפינוי קברים, כמו: קבר שנמצא בתוך שטח פרטי שאינו של המת או יורשיו, קבר הסמוך לדרך ציבורית שעשוי להכשיל בטומאת מת את העוברים בסמוך אליו, העברה לצורך קבורה בקבר משפחתי, העלאת עצמות לארץ ישראל (בתנאים מסוימים).

הסוגיה עולה לשיח הציבורי בישראל בעיקר בעקבות העברת מתים מקברם או הריסת קברים עתיקים, לצורך עבודות בנייה או חפירות ארכאולוגיות באזור, ולרוב ההעברה נתקלת בהתנגדות עזה של הציבור החרדי, ובפרט על ידי ארגון "אתרא קדישא" העומד בראש התנגדות זו.

קבורה בתרבות היהודית

מתנדבי ארגון "חסד של אמת"

בכל הדורות דאגו היהודים להביא את מתיהם לקבורה ב"קבר ישראל" - בית קברות של יהודים בלבד, ופעמים שנעשו מאמצים גדולים כדי לפדות גופות יהודים שנהרגו כדי להביאם לקבורה יהודית. כך גם הוקם בכל קהילה יהודית ארגון שתפקידו הוא הדאגה לטיפול במת על פי ההלכה ושמירה על כבודו - "חברא קדישא".

השפעתה של תפיסה יהודית זו מגעת עד למשפט במדינת ישראל, וכך קובע בית המשפט העליון:

זכותו של כל אדם לקבורה מהירה, מכובדת ונאותה היא חלק בלתי נפרד מזכותו לכבוד, שכן כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו, אלא גם כבודו של אדם לאחר מותו. זכות האדם המת לכבוד הוכרה בפסיקה כחלק מזכות האדם החוקתית לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

— בג"ץ 2941/02, בדיע ראיק סואבטה וקאנון נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון.

קבורת איברים

ערך מורחב – קבורת איברים

איברי המת שהופרדו ממנו לאחר מותו, אף אותם יש לקבור עם המת עצמו.

איברים שהופרדו מאדם בחייו, לרוב הפוסקים אין חיוב הלכתי לקבור את איברי האדם שנפרדו ממנו בחייו, אך נהוג לקבור אותם מסיבות אחרות.

ראו גם

• תחית המתים
• חברה קדישא
• אבלות (יהדות)

קישורים חיצוניים

• מאיר בר-אילן, הקבורה בנחלת אבות בין היהודים בעת העתיקה, א' זינגר (עורך), קברים ונוהגי קבורה בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 229-212
• מידע על טקס הקבורה היהודית באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
• אורן דובדבני, מצוות קבורת המת, בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

קטגוריה:קבורה בישראל * קטגוריה:תרי"ג מצוות קטגוריה:גמילות חסדים קטגוריה:פרשת כי תצא