חוזה פליסיאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוסה פליסיאנו)
חוזה פליסיאנו
José Feliciano
לידה 10 בספטמבר 1945 (בן 78)
לארס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה José Monserrate Feliciano García עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1964 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Bayard Rustin Educational Complex, PS 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פופ לטיני, רוק קל, בולרו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת ספרדית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים RCA ויקטור עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Hilda Pérez (?–1978) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
josefeliciano.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חוזה פליסיאנו ב-1970

חוזה פליסיאנו (José Feliciano; נולד ב-10 בספטמבר 1945) הוא גיטריסט, זמר ומלחין פורטוריקני. נודע בנגינתו הווירטואוזית בגיטרה ומלהיטיו בהם ביצוע של הלהיט של להקת הדלתות "הציתי בי אש", הנעימה "Pegao" (המשמשת כנעימת פתיחה לתוכנית הרדיו "כאן, שם ובכל מקום" בכאן 88), השיר "Rain" ושיר חג המולד "Feliz Navidad".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליסיאנו נולד בעיר לארס שבפוארטו ריקו, והוא עיוור מלידה. הוא נחשף למוזיקה מגיל צעיר מאוד:

כבר בגיל שלוש ליווה את דודו בנגינה על קופסת פח.

כשהיה בן חמש עברה משפחתו להארלם הספרדית שבניו יורק. בתחילת דרכו המוזיקלית ניגן באקורדיון עד שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. הוא נהג לשבת בחדרו כ-14 שעות ביממה לנגן ולהאזין לתקליטי רוקנרול משנות החמישים, לגיטריסטים קלאסיים כמו אנדרה סגוביה ולנגני ג'אז כוס מונטגומרי. מאוחר יותר למד לנגן בגיטרה קלאסית אצל הרולד מוריס.[1] בריאיון משנת 1969 סיפר שהושפע ממוזיקת נשמה ומריי צ'ארלס בפרט.

בגיל 17 עזב את בית הספר והחל להופיע במועדונים, הופעתו המקצועית הראשונה הייתה בדטרויט. ב-1963 הוחתם על חוזה הקלטות בחברת RCA ושנה אחר כך יצא הסינגל הראשון שלו "Everybody Do the Click". ב-1965 וב-1966 הוציא את אלבומי הסולו הראשונים שלו "The Voice and Guitar of Jose Feliciano" ואת "A Bag Full of Soul", בסגנון פולק-פופ-סול. כשהופיע בפסטיבל במאר דל פלאטה שבארגנטינה הרשים עמוקות את מנהלי "RCA Victor" שיעצו לו להקליט אלבום בספרדית. בעקבות ביקור בבריטניה, בו לא הורשה להכניס את כלבו למדינה, כתב שיר בשם "No Dogs Allowed" (אין כניסה לכלבים).

אחרי שני אלבומים מצליחים כששמו מוכר בכל רחבי אמריקה הלטינית עבר לחיות בלוס אנג'לס. יחד עם המפיק ריק ג'ררד הקליט את הלהיט הגדול של הדלתות "Light My Fire" בסגנון לטיני. הסינגל הגיע בקיץ 1968 למקום השלישי במצעדי הפזמונים בארצות הברית. במדינות רבות הגיע השיר למקום הראשון במצעדי הפזמונים, בבריטניה זכה בתקליט זהב. ב-1969 זכה פליסיאנו בפרס גראמי כזמר החדש של השנה ובפרס שיר הפופ הטוב ביותר, וזכה להכרה בינלאומית ככוכב פופ.

ב-1968, בעיצומה של המחאה נגד מלחמת וייטנאם, קיבל הזדמנות לשיר את ההמנון האמריקאי באצטדיון קבוצת הבייסבול דטרויט טייגרס. הביצוע שלו לשיר בסגנון ג'אז לטיני נחשב לשנוי במחלוקת.

ב-1969 שר את שיר הנושא בסרט "זהב מק'נה" שהלחין קווינסי ג'ונס. עוד באותה שנה הופיע במספר רב של תוכניות טלוויזיה ושר דואטים עם פרנק סינטרה, ג'וני קאש, בינג קרוסבי, גלן קמפבל, אנדי ויליאמס, דיאנה רוס ואחרים. בעקבות השמועות על מותו של פול מקרטני הוא הקליט סינגל בשם "So Long Paul" (להתראות פול).

ב-1970 הוציא פליסיאנו את האלבום "Feliz Navidad" שכלל מוזיקה לחג המולד. אמנים רבים הקליטו גרסאות כיסוי לשיר הנושא באלבום, השיר הפך לחלק ממסורת חג המולד בארצות הברית, קנדה ודרום אמריקה. השיר "Feliz Navidad" הוא בין 25 שירי חג המולד המושמעים ביותר לפי ASCAP (איגוד אמריקאי של מלחינים, סופרים ומוציאים לאור).

ב-1971 השתתף פליסיאנו בפסטיבל סן רמו שבאיטליה, בו זכה במקום השני עם שירו "מה יהיה" ("Che sarà") שאותו שר באיטלקית.[2] השיר הצליח מאוד באיטליה ובארצות נוספות באירופה כולל כאלה שהיו מעבר למסך הברזל ובאסיה. הוא הקליט לשיר גרסה בספרדית, "Qué Será", שהייתה פופולרית במרכז ודרום אמריקה, וגרסה באנגלית, "Shake a Hand", שהפכה ללהיט בארצות סקנדינביה.

פליסיאנו השתתף כשחקן אורח בסדרה הקומית "Chico and the Man", וגם כתב ושר את שיר הנושא של הסדרה. בשנות השבעים הלחין מוזיקה לסרטי טלוויזיה וסדרות טלוויזיה כמו "מקמילן ואשתו", "קונג פו" וכן כתב את הפסקול לסרט הקולנוע "Aaron Loves Angela" משנת 1976. כמו כן השתתף כמוזיקאי אורח בהקלטות אלבומים של אמנים שונים בהם אלבום של בילי וית'רס, האלבום "Rock 'n' Roll" של ג'ון לנון, האלבום Court and Spark של ג'וני מיטשל וב-"Tantamount to Treason" של מייקל נסמית'. הופיע בקונצרטים יחד עם קרלוס סנטנה, קט סטיבנס ופול סיימון.

ב-1975 באלבומו האחרון שיצא בחברת RCA, נכלל הקטע האינסטרומנטלי "Affirmation". שנה אחר כך הקליט הגיטריסט ג'ורג' בנסון את הקטע באלבומו "Breezin'".

פליסיאנו היה בין כוכבי הפופ המערביים הבודדים אשר עברו את המחסום התרבותי של מסך הברזל בין המזרח למערב. ב-1974 הופיע בפראג בירת צ'כוסלובקיה יחד עם הכוכב הצ'כי מאותה תקופה, קרל גוט (אנ').

ב-1979 הקליט גרסה של הלהיט "Light My Fire" בדואט עם הזמרת מיני ריפרטון, הדואט נכלל באלבום האולפן האחרון של ריפרטון עבור קפיטול רקורדס.

בשנות השמונים, אחרי תקופה קצרה בה הקליט אלבום באנגלית בהפקת ברי גורדי לחברת מוטאון, זיהו חברות התקליטים את הזיקה שלו לשוק הלטינו-אמריקאי, והוא הקליט מספר רב של אלבומים שהפכו ללהיטים בקרב הקהל הלטיני, בהם אלבומי מוטאון "Escenas de Amor" ו-"Me Enamoré" כמו גם אלבומים נוספים שהקליט עבור RCI, חברת EMI ו"קפיטול רקורדס". עליהם זכה בארבעה פרסי גראמי נוספים למבצע הטוב ביותר של מוזיקה לטינית. עם חוסה חוסה, הזמר המקסיקני הפופולרי ביותר מאותה עת, הקליט דואט בשם "Por ella" שהיה ללהיט. עוד הקליט בשנות השמונים והתשעים דואטים עם נטלי קול (Everlasting), גלוריה אסטפן (Alma Caribena), עם זמרת הג'אז דיאנה שור הקליט שיר לאלבומה "Schuur Things" משנת 1985, ועם פול סיימון לאלבום "Songs from The Capeman". בשנת 1984 זכה בפרס גראמי לאלבום הפופ הלטיני של השנה.

ב-1987 הוענק לו כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. טביעות ידיו מצויות ב"קיר התהילה" במוזיאון מאדאם טוסו, וכמו כן כוכב על שמו מופיע בשדרת כוכבים במולדתו פוארטו ריקו. ב-1987 שירו "The Sound of Vienna" שהקליט עם התזמורת הסימפונית של וינה הפך ללהיט באוסטריה.

ב-1994 הקליט ריקוד באנגלית בשם "Goin' Krazy" בשם הבדוי JR. ב-1995 שונה שמו של בית ספר "Public School 155" בניו יורק לשם "בית ספר לאמנויות הבמה על שם חוזה פליסיאנו". ב-1996 הופיע בתפקיד קמע בסרט פארגו. הוא ביצע את שיר הנושא "Behind the Mask" בסדרת הטלוויזיה "Queen of Swords".

תוכנית הוקרה לפליסיאנו "Guitarra Mía" הופקה על ידי "בנקו פופולאר דה פוארטו ריקו" ושודרה בפוארטו ריקו ובערים בארצות הברית שבהן אוכלוסייה גדולה של פורטוריקנים. בתוכנית הופיע פליסיאנו עצמו וזמרים פורטוריקנים וכוכבים בינלאומיים ששרו את שיריו.

בשנות האלפיים המשיך להקליט אלבומי מוזיקה ובשנת 2001, השתתף בשיר "El Ultimo Adios (The Last Goodbye)". ב-2006 הקליט בספרדית את "José Feliciano y amigos". אלבום באנגלית שכתב והלחין "Soundtrack of My Life" יצא ב-2007. בשנת 2009 זכה בפעם השמינית בפרס גראמי על האלבום "Señor Bolero". באותה שנה עזב את חברת "Siente Music" והוציא שני אלבומים חדשים בשפה האנגלית להורדה דיגיטלית זמינה רק מאתר האינטרנט האישי שלו. אחד האלבומים הוקדש לשירים אמריקאים קלאסיים בהם שירים שהתפרסמו בביצוע פרנק סינטרה, והשני אלבום של מוזיקה אינסטרומנטלית הומאז' לג'אנגו ריינהארדט גיטריסט הג'אז האגדי.

ב-10 במאי 2010 ביצע פליסיאנו את ההמנון "הדגל זרוע הכוכבים" בקומריקה פארק שבדטרויט כחלק מטקס זיכרון שנערך לארני הרוול שמת ביום שלישי לפני כן. הביצוע שלו היה דומה שזה שביצע בשנת 1968 כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית במקצב איטי ובסגנון ג'אז-לטיני.

בנובמבר 2011 קיבל פליסיאנו את פרס גראמי הלטיני על מפעל חיים מהאקדמיה הלטינית של אמנות ומדעים. בינואר 2012 כשהיה אורח בחגיגות יום הולדת לאלביס פרסלי בממפיס הודיע על צאת אלבומו החדש "The King" כהוקרה לאלביס, אותו הפיק יחד עם ג'ורג' קליין מי שהיה מנהלו של אלביס.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפליסיאנו ולאשתו סוזאן נולדו שלושה ילדים, בת מליסה ושני בנים ג'ונתן ומייקל.

פליסיאנו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליסיאנו היה פופולרי בישראל בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, שיריו צעדו במצעדי הפזמונים הלועזיים, השיר "גשם", לדוגמה, הגיע למקום השביעי במצעד השנתי הלועזי לשנת 1970 של גלי צה"ל.[3]הנעימה "פגאו" בביצועו משמשת במשך שנים רבות אות הפתיחה של תוכנית המוזיקה "כאן, שם ובכל מקום" המשודרת מאז 1979 בימי שישי, תחילה ברשת גימל בעריכתה והגשתה של יהודית בן-יעקב, לאחר מכן ב-88FM וכיום משודרת בכאן 88 בעריכת והגשת תומר מולוידזון.

בישראל הופיע פליסיאנו מספר פעמים, לראשונה בשנים 1972 ו-1973. עשור אחר כך ב-1983 ערך סיבוב הופעות בארץ והופיע בין השאר בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים. באוגוסט 2007 הופיע במועדון זאפה תל אביב,[4] ובאוקטובר 2013 הגיע שוב לישראל להופעה אחת בהיכל נוקיה.

ביום הולדתו ה-74 שחל ב-10.9.19 הופיע בהיכל התרבות בתל אביב. בהופעה אירח את הזמר בועז שרעבי שהצטרף אליו לשירת דואט לשיר 'הלוואי' ולשיר Hey Jude של הביטלס.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1964 - The Voice and Guitar of José Feliciano
  • 1966 - A Bag Full of Soul
  • 1966 - Fantastic Feliciano
  • 1968 - Feliciano!
  • 1968 - Souled
  • 1969 - Feliciano/10 To 23
  • 1969 - Alive Alive O!
  • 1970 - Fireworks
  • 1970 - Feliz Navidad
  • 1971 - Encore!
  • 1971 - Che sarà
  • 1971 - That the Spirit Needs
  • 1971 - Another Record
  • 1972 - Sings
  • 1972 - Memphis Menu
  • 1973 - Compartments
  • 1973 - Peter Stuyvesant presents José Feliciano in concert with the London Symphony Orchestra
  • 1974 - For My Love, Mother Music
  • 1974 - And The Feeling's Good
  • 1975 - Affirmation
  • 1975 - Just Wanna Rock'n'Roll
  • 1976 - Aaron Loves Angela

בספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1966 El Sentimiento La Voz y la Guitarra
  • 1966 La Copa Rota
  • 1967 Sombra
  • 1967 Mas Éxitos de José
  • 1968 Felicidades Con Lo Mejor de José Feliciano
  • 1968 Sin Luz
  • 1970 ¡El Fantástico!
  • 1971 En Mi Soledad - No Llores
  • 1971 José Feliciano Dos Cruces
  • 1971 José Feliciano January 71
  • 1971 José Feliciano Canta Otra
  • 1982 Escenas de Amor
  • 1983 Me Enamoré
  • 1984 Como Tú Quieres
  • 1985 Ya Soy Tuyo
  • 1986 Te Amaré
  • 1987 Tu Inmenso Amor
  • 1990 Niña
  • 1992 Latin Street '92
  • 1996 Americano
  • 1998 Señor Bolero
  • 2003 Señor Bolero 2
  • 2003 Guitarra Mía Tribute
  • 2005 A México, Con Amor
  • 2006 José Feliciano y amigos
  • 2007 Señor Bachata
  • 2008 Con Mexico en el corazon
  • 2009 José Feliciano en vivo
  • 2012 Alma Rebelde

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חוזה פליסיאנו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Foxy Tunes
  2. ^ שאול גרוסברג, פסטיבל סאן-רמו 1971, מעריב, 10 במרץ 1971
  3. ^ מצעדי הפזמונים השנתיים לשנת 1970, דבר, 8 בינואר 1971
  4. ^ עכבר העיר אונליין, נוקש על דלתות גן עדן, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2007


פרס גראמי לתגלית השנה
1980−1960 בובי דארין (1960) • בוב ניוהארט (1961) • פיטר נרו (1962) • רוברט גולט (1963) • סווינגל סינגרס (1964) • הביטלס (1965) • טום ג'ונס (1966) • ללא זוכה (1967) • בובי ג'נטרי (1968) • חוזה פליסיאנו (1969) • קרוסבי, סטילס ונאש (1970) • הקרפנטרז (1971) • קרלי סיימון (1972) • אמריקה (1973) • בט מידלר (1974) • מרווין האמליש (1975) • נטלי קול (1976) • סטארלנד ווקל בנד (1977) • דבי בון (1978) • א טייסט אוף האני (1979) • ריקי לי ג'ונס (1980)
2000−1981 כריסטופר קרוס (1981) • שינה איסטון (1982) • Men at Work (1983) • מועדון תרבות (1984) • סינדי לאופר (1985) • שאדיי (1986) • ברוס הורנסבי והריינג' (1987) • ג'ודי וואטלי (1988) • טרייסי צ'פמן (1989) • מילי ונילי (בוטל) (1990) • מריה קארי (1991) • מארק קון (1992) • Arrested Development (1993) • טוני ברקסטון (1994) • שריל קרואו (1995) • Hootie & the Blowfish (1996) • ליאן ריימס (1997) • פולה קול (1998) • לורן היל (1999) • כריסטינה אגילרה (2000)
2020−2001 שלבי ליני (2001) • אלישה קיז (2002) • נורה ג'ונס (2003) • אוונסנס (2004) • מארון 5 (2005) • ג'ון לג'נד (2006) • קארי אנדרווד (2007) • איימי ויינהאוס (2008) • אדל (2009) • זאק בראון בנד (2010) • אספרנסה ספולדינג (2011) • בון איבר (2012) • פאן (2013) • מאקלמור וראיין לואיס (2014) • סם סמית' (2015) • מייגן טריינור (2016) • צ'אנס הראפר (2017) • אליסיה קארה (2018) • דואה ליפה (2019) • בילי אייליש (2020)
2021 ואילך מייגן די סטליון (2021) • אוליביה רודריגו (2022) • סמארה ג'וי (2023) • ויקטוריה מונה (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חוזה_פליסיאנו&oldid=37463021"