חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל
חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, בחתימת ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא יצחק נבון וחותם המדינה. זהו נוסחו המקורי של החוק, קודם תיקונו
חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, בחתימת ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא יצחק נבון וחותם המדינה. זהו נוסחו המקורי של החוק, קודם תיקונו
פרטי החוק
מדינה ישראל
סוג חוק יסוד
תאריך חקיקה עברי י"ז באב התש"ם
גוף מחוקק הכנסת התשיעית
תומכים 69
מתנגדים 15
עיקרי החוק
  • מעמד ירושלים כבירת ישראל.
  • קביעת מקום מוסדות המדינה בעיר.
  • שמירה על המקומות הקדושים.
  • שמירת סמכות שטח ירושלים בחוק.
נוסח מלא נוסח מלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (ידוע גם כחוק ירושלים), שנחקק בידי הכנסת התשיעית ב-30 ביולי 1980 (י"ז באב התש"ם),[1] קובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. חוק היסוד קובע גם חובת שמירה על המקומות הקדושים בעיר לכלל הדתות וקובע כי ירושלים תזכה לתקציב מיוחד שיקרא מענק הבירה שיועבר לפיתוח העיר, תשתיותיה, רווחת תושביה ושמירת צביון העיר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הונח על שולחן הכנסת ב-14 במאי 1980 כהצעת חוק פרטית של ח״כ גאולה כהן ממפלגת "התחיה", שהתנגדה להסכם השלום בין ישראל למצרים, לנסיגת צה"ל מסיני (1982-1980) ולתוכנית האוטונומיה, ורצתה להביך את ראש הממשלה מנחם בגין. זה האחרון, שהחלים באותה תקופה מהתקף לב העביר סייגים על הצעת החוק אבל עקב עמדתו בעניין ירושלים כמו גם הצעת חוק דומה שהוא בעצמו הגיש ב-1949 גרמו לכך שהסיר את התנגדותו. האופוזיציה בראשות המערך גם היא לא התנגדה לחוק כדי שלא תואשם בהרס האחדות הלאומית בעניין ירושלים, במיוחד לאור ההחלטות ששללו את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת ישראל והתקבלו במועצת הביטחון, בקהילה האירופית ובפרלמנט המצרי. במסגרת הדיונים אודות נוסח החוק, ועדת החוקה, חוק ומשפט הכניסה בהצעתה של חברת הכנסת כהן מספר תיקונים. בין היתר היא איחדה את שני הסעיפים הראשונים, השמיטה את ההתייחסות לגבולות העיר והוסיפה הוראה בעניין שמירה על המקומות הקדושים וסעיף המטיל על הממשלה את החובה לשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה.[2]

בשנת 2000 (התשס"א) נוספו לחוק היסוד שלושה סעיפים שקבעו כי:

  1. לא תעבור סמכות מתחום ירושלים לכל גורם זר, מדיני או שלטוני,
  2. שתחום ירושלים, על פי החוק, הוא התחום שנקבע ב-28 ביוני 1967,
  3. וכן ששני סעיפים אלו ניתנים לשינוי רק באמצעות חוק יסוד אחר וברוב חברי הכנסת.

כן נקבע בתיקון כי "אין בהוראות חוק-יסוד זה כדי לגרוע מהוראות חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות), התשנ"ה-1994, או מהוראות כל דין".[3]

לפי תיקון לחוק היסוד שאושר בינואר 2018, כל שינוי בשטח או מעמד הבירה יחייב רוב של 80 ח"כים, אולם את הסעיף עצמו ניתן לשנות ברוב של 61 חברי כנסת.[4][5]

תוצאות חקיקת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת מדיניות הפנים של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחוק ירושלים הייתה בעיקר משמעות הצהרתית. מבחינת הדין הישראלי שורר סטטוס קוו במעמדה של מזרח ירושלים מאז יוני 1967 עת פרסמה הממשלה את צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) המחיל את החוק הישראלי על מזרח העיר, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, אותו חוקקה הכנסת יום קודם לכן.[6] מוסדות המדינה המרכזיים כבר שכנו בירושלים כמתחייב מהחוקים שעוסקים בכל אחד מהם בנפרד. בעת שנחקק החוק לא הייתה ברורה עליונותם של חוקי היסוד על פני חוקים רגילים.

למען הסר ספק, ולאור העברת סמכויות בשטחים שונים של יהודה, שומרון וחבל עזה לרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו, נחקקו בשנת 2000 סעיפים 5–7 לחוק,[7] שקובעים במפורש כי שטח העיר ירושלים הוא השטח שקבעה הממשלה ביוני 1967, כי אין אפשרות להעביר סמכויות של מדינת ישראל או של עיריית ירושלים לגורם זר, וכי שינוי שטח העיר או העברת סמכויות תתבצע רק באמצעות חוק יסוד שיתקבל ברוב של חברי הכנסת (61 ח"כים). בתיקון נוסף[4] נקבע ששינוי כזה בשטח העיר יאושר ברוב של 80 מחברי הכנסת (אך סעיף זה ניתן לשינוי ברוב של 61 חברי כנסת).

בזירה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הביטחון של האו"ם הגיבה לחקיקת חוק היסוד בהחלטה מספר 478, שהגדירה את חוק היסוד כחסר משמעות וחייב להתבטל. ההצעה עברה בתמיכתן של 14 מדינות חברות, בלא אף מתנגדת, בהימנעות של ארצות הברית, ובלא הטלת וטו מצד החברות הקבועות. בעקבות קבלת ההחלטה העבירו כל השגרירויות שהיו בירושלים את מקום מושבן מירושלים לתל אביב, מאחר שהחוק ששינה את מעמד העיר באופן חד-צדדי. האחרונות לעזוב בעקבות החוק באותה שנה היו השגרירויות של גואטמלה והרפובליקה הדומיניקנית בספטמבר 1980.[8] סך הכל פעלו בירושלים בעבר שגרירויות ונציגויות של 18 מדינות שונות.[9]

מאז החלת החוק כל מדינות העולם המחזיקות שגרירויות בישראל קבעו את מיקומן בתל אביב-יפו, ברמת גן, בהרצליה, במבשרת ציון או בראשון לציון. כמה מדינות, בהן: ארצות הברית,[10] בריטניה, איטליה, בלגיה, יוון, ספרד, צרפת, שוודיה וטורקיה, החזיקו קונסוליות נמוכות דרג בירושלים, אולם הנציגויות האלה אינן מואמנות לנשיא המדינה ואינן כפופות לשגרירויות בתל אביב, ולחלקן ממוקמת במזרח ירושלים עוד מלפני 1967 (דוגמת הקונסוליות הבריטית, השוודית, הבלגית והספרדית הממוקמות בשכונת שייח' ג'ראח). ארצות הברית, לדוגמה, הגדירה את תחום האחריות של הקונסוליה האמריקאית בירושלים כטיפול בעניינים הקשורים בעיר ירושלים עצמה, בגדה המערבית וברצועת עזה.

ב-18 באוגוסט 2006 החליט נשיא קוסטה ריקה אוסקר אריאס, להעביר את שגרירות מדינתו מירושלים לתל אביב, וזאת על-מנת: "לתקן טעות היסטורית שפגעה במעמדנו בעולם ובעיקר במעמדנו בעולם המוסלמי", כדבריו. בעקבותיו, ב-25 באוגוסט 2006, החליטה גם אל סלוודור, שהחזיקה את השגרירות האחרונה בירושלים, להעבירה לתל אביב עקב מה שהיא מגדירה "המצב הנוכחי במזרח התיכון" (כנראה המדובר בסמיכות ההחלטה למלחמת לבנון השנייה). בעקבות כך נותרה ירושלים ללא כל שגרירות בתחומה, עד מאי 2018.

ההצבעה על אישור חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל במליאת הכנסת בירושלים. בתמונה: שמעון פרס (משמאל למעלה), שמחה ארליך (משמאל למטה), ראש הממשלה מנחם בגין (במרכז) ויגאל ידין (מימין) מצביעים בעד החוק, 29 ביולי 1980

ב-24 במאי 2017, כתגובה להחלטת אונסק"ו השוללת את זכותה של ישראל על ירושלים, העביר הפרלמנט הצ'כי (ברוב של 112 תומכים מתוך 156 צירים) החלטה המכירה בירושלים כבירת ישראל, ומגנה את אונסק"ו על החלטותיו האנטי-ישראליות.[11]

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל, וב-14 במאי 2018, עברה שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים, לבניין שבו שכנה הקונסוליה של ארצות הברית בעיר.

ב-1 במאי 2018 הועברה שגרירות גואטמלה בישראל לירושלים. ב-21 במאי 2018 הועברה שגרירות פרגוואי בישראל לירושלים. חודשים מעטים לאחר מכן, עם חילופי השלטון במדינה בספטמבר 2018, החליט נשיאה החדש של פרגוואי להשיב את השגרירות לתל אביב.[12] בהמשך, פתחו קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה שגרירויות בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, בספר החוקים הפתוח

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרוטוקול הישיבה השלוש­ מאות ­ושישים ­ושלוש של הכנסת התשיעית, יום רביעי, י"ז אב תש"ם (30 יולי 1980), דברי הכנסת
  2. ^ אמנון רמון, תושבים, לא אזרחים - ישראל וערביי מזרח-ירושלים 1967–2017, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2017, עמ' 182–183
  3. ^ חוק יסוד:ירושלים בירת ישראל באתר הכנסת
  4. ^ 1 2 חוק–יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2), ס"ח 2680 מ-7 בינואר 2018
  5. ^ משה ויסטוך, ‏חוק ירושלים אושר: "העיר כבר לא חלק מפתרון שתי המדינות", באתר כיפה, 2 בינואר 2018
  6. ^ חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס׳ 11) תשכ״ז-1967
  7. ^ חוק­יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון), ס"ח 1760 מ-7 בדצמבר 2000
  8. ^ ירושלים ללא אף שגרירות זרה. גם גואטמלה והרפובליקה הדומיניקנית עוזבות את הבירה, דבר, 7 בספטמבר 1980
  9. ^ שגרירות צ'ילה בירושלים, מעריב, 10 במרץ 1965
  10. ^ עד להעברת שגרירותה לירושלים, במאי 2018. ראו להלן.
  11. ^ הפרלמנט הצ'כי הכיר בירושלים כבירת ישראל ודחה את החלטת אונסק"ו, באתר mfa.gov.il, ‏24 במאי 2017
  12. ^ עמית ולדמן, ‏פרגוואי: נחזיר את השגרירות לת"א, באתר ‏מאקו‏, 6 בספטמבר 2018