יעל ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעל ישראל

יעל ישראל (נולדה ב-17 במאי 1960) היא סופרת, עורכת ספרות ומבקרת ספרים וסרטים ישראלית. זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואמא בבית המשוגעות" (לשעבר "האלילות"), שראה אור בהוצאת ספרא.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה וגדלה בתל אביב, למדה בבית-הספר לדוגמה ובגימנסיה הרצליה, ולאחר שירות הצבאי למדה קולנוע בבית צבי, אמנות פלסטית במדרשה לאמנות רמת השרון וצילום בקמרה אובסקורה. בין השנים 19821983 השתתפה בסדנת כתיבה בבית אריאלה, בהנחיית הסופרים עמליה כהנא-כרמון ויורם קניוק.

פרסומה הראשון היה סיפור קצר במוסף הספרותי של מעריב בשנת 1983. מאז פורסמו סיפוריה במעריב, ידיעות אחרונות, דבר, על המשמר, מאזניים, עיתון 77, מסמרים, פרוזה, אפיריון, שופרא, ירושלים- מאסף לדברי ספרות, זוטא ועמדה. הייתה ממקימי ירחון הספרות שופרא (בעריכת המשורר אילן שיינפלד), שפעל בין השנים 1984 ל-1988, ושימשה כעורכת הפרוזה של כתב העת.

ישראל פירסמה חמישה ספרים (קובץ סיפורים וארבעה רומנים), שעלילותיהם מתרחשות בתל אביב, ועוסקות בהוויה הפנימית של האדם בעיר. עם הדמויות המופיעות בספרים נמנות ילדות משכונה ליד מלון הילטון בראשית שנות השבעים (ברומן "רואות מכאן את כל העולם"), אלמנה צעירה המתמודדת עם קשיים נפשיים ופיזיים בתל אביב עתידנית ואפוקליפטית (ברומן "סוף סוף רומן"), או אם חד-הורית שמגדלת ילד מפלצת ברב-קומות ברמת אביב גימל, ומתמודדת עם השיגעון המשפחתי (ברומן "אני ואמא בבית המשוגעות").

הרומן החמישי שלה, "אני ואמא בבית המשוגעות", זכה בפרס אס"י של איגוד סופרי ישראל, לשנת 2009. מנימוקי צוות השופטים (פרופ' זיוה שמיר, פרופ' אביבה דורון, ד"ר חיים נגיד): "זהו ספר מלא תשוקות, הכתוב בלהט, מערב דימויים מפתיעים בשפת סיפור ישירה ודיבורית ומגולל הוויה אישית רבת חיוניות. כתיבתה המקורית של יעל ישראל בורחת מן הבנאליות, מלאת סקרנות, רבת תובנות וחפה מכל זיוף. בזכות השגים אלה היא ראויה לפרס אס"י".

הרומן "אני ואמא בית המשוגעות", אף זכה ב-2013 במענק תרגום מטעם "קרן עם הספר" של "קרן רבינוביץ", ותורגם לאנגלית.

שישה מסיפוריה ראו אור באנתולוגיות בשפה הספרדית, שראו אור דרום אמריקה. סיפורים רבים שלה פורסמו באנתולוגיות בשפה העברית.

ספרה, הרומן, "רואות מכאן את כל העולם", נלמד מאז שנת 1998 בקורס של ד"ר רוני הלפרן באוניברסיטת תל אביב. ב-2013 ראה אור ספר המחקר של הלפרן, "גוף בלא נחת", בסדרת מגדרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והמאמר הפותח בו הוא על הספר "ראות מכאן את כל העולם". מתוך המאמר: "הרומן מציע אפשרות מסעירה של כינון עצמי חריג הפורץ את גבולות החלוקה המגדרית הנוקשה בין "גבר" ל"אישה"."

וכך כתב פרופ' חנן חבר, עורך הרומן, על "רואות מכאן את כל העולם": "זהו ומן התבגרות עדין, החושף עולם פרטי, אינטנסיבי ופנטסטי, שאליו נמלטות הילדות ממציאות חייהן העוינת. אך הלשון שבה כתוב הסיור המרתק הזה, מערבת בתוכה נקודות תצפית בלתי מתיישבות, לעתים אפילו סותרות, החותרות תחת מראית העין של סיפור הנעורים, ומגלות בו תובנות מפתיעות ההופכות אותו להישג ספרותי רב עוצמה."

בין 1984 ל-1995 שימשה ישראל כמבקרת הקולנוע של עיתון על המשמר, ובמסגרת עבודתה מונתה כשופטת מטעם תא מבקרי הקולנוע הבינלאומי, במספר פסטיבלי קולנוע באירופה. במקביל, כתבה ביקורת קולנוע גם במקומון קול העיר, בירחון נעמ"ת ובמקומון צפון העיר. בין השנים 1992- 1995 שימשה במקביל כמבקרת המסעדות של עיתון על המשמר. בין שנת 1995–1996 כתבה ביקורות וכתבות בכל תחומי התרבות בעיתון דבר. בין השנים 1997 עד 2000 פרסמה ביקורת קולנוע וטלוויזיה בהעיר ובמקומון זמן תל אביב. בין השנים 2000–2003 הייתה מבקרת ספרי הילדים והנוער של תרבות מעריב. בין השנים 19852009 פורסמו ביקורות ספרים פרי עטה בעיתונים ובירחונים הבאים: מעריב, דבר, ידיעות אחרונות, הארץ, מאזניים, עיתון 77, על המשמר, שופרא. בין השנים 2007–2008 הייתה מבקרת הספרים של nrg מעריב. בין השנים 2008–2011 כתבה ביקורת הספרים במגזין טיים-אאוט. ב-2011 כתבה ביקורת קולנוע במגזין ZOOZ.

מאז שנת 2000 עורכת ישראל ספרים עבריים ומתורגמים עבור הוצאות שונות. היא ערכה מעל 150 ספרים בתחומים שונים, החל מספרות יפה ועד לספרות פופולרית ועיונית. בשנת 2007 הייתה בצוות ההקמה של פלטפורמת הבלוגים "בננות Blogs", פלטפורמת הבלוגים של אתר "בננות", המיועדת לסופרים ומשוררים, אותו ניהלה עד שנת 2012. ב-2008-2007 לימדה כתיבה ב"קמרה אובסקורה".

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים וקובצי סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים קצרים באנתולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חטופה", בתוך "50 ישראלים קצרצרים" בהוצאת הספריה החדשה, 1999. (עורכים: משה רון וחנן חבר).
  • "בית בובות", בתוך "אבות ובנות" בהוצאת מודן, 2001. (עורכות: שולה מודן ומאיה דבש).
  • "רוצה להתחתן?", בתוך "בואי כלה" בהוצאת כרמל, 2001 (עורכים: רן יגיל וירון אביטוב).
  • "מכורה" בתוך "טעם החיים" בהוצאת כרמל, 2002 (עורכים: רן יגיל וירון אביטוב).
  • "רומן, החייל העברי האחרון", בתוך "הקשב!" בהוצאת כרמל, 2005. (עורכים: ירון אביטוב ורן יגיל).
  • המאמר "לא מהמרת על חיים של ילד. מי אמר, יהיה בסדר?" מתוך האנתולוגיה "פשוט זה לא", (עורכים: בעז גאון ואפרת מיכאלי), הוצאת עם עובד, 2009.
  • "אני ואמא בבית המשוגעות" בתוך "עקלקלות" בהוצאת ספרא, 2008. (עורך: אילן בלום).
  • "הנזר של ישוע" בתוך "אחד אלוהינו", בהוצאת כרמל, 2008. (עורכים: ירון אביטוב ורן יגיל).

סיפורים קצרים מתורגמים באנתולוגיות בשפות לועזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הנזר של ישוע" בתוך EL PUEBLO DEL LIBERO, אנתולוגיה בספרדית של סיפורים עבריים, הוצאת "ליברסה", אקוודור, דרום אמריקה, 2007. (עורך: ירון אביטוב).
  • "הזר" בתוך "און סולו דיוס", סיפורים עבריים בנושא דת ואמונה, הוצאת "פארדיסו", אקוודור, דרום אמריקה, 2009. (עורך: ירון אביטוב).
  • "אוכלות לו את הלב", בתוך "סיפורים ישראליים של המאה ה-21", הוצאת "אדוקסיון", ארגנטינה, דרום אמריקה, 2009. (עורכת: תמרה רחסיק).
  • "פרינס טאלאל ואהובתו היהודיה" בתוך "אל ליברו דה לה פאז" (ספר השלום), אנתולוגיה של סיפורת עברית בנושא יחסי יהודים ערבים, הוצאת "פארדיסו", אקוודור, דרום אמריקה, 2010. (עורך: ירון אביטוב).
  • "הגן", בתוך אנתולוגיה בספרדית בנושא השואה, "לה פסג'רוס נון קנטה אה אושוויץ", הוצאת פארדיסו, אקוודור, דרום אמריקה, 2012. (עורך ירון אביטוב).
  • "דם קר כמו לדג" בתוך "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה", אנתולוגיה בספרדית על 1000 שנות ספרות עברית, הוצאת "אמדאוס", אקוודור, דרום אמריקה, 2015 (עורך ירון אביטוב).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]