כוונון רגשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוונון רגשי הוא מושג מתחום הפסיכולוגיה המצביע על יכולתה של האם להתאים את רגשותיה לרגשות התינוק ובאופן כללי, יכולתו של אדם להתאים את רגשותיו לרגשות אחר. מושג זה טבע דניאל סטרן, תאורטיקן התייחסותי וחוקר בתחום התפתחות תינוקות וילדים.

חשיבות הכוונון הרגשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוונון הרגשי מאפשר לתינוק להכיר את עצמו כסובייקט ולווסת את רגשותיו. כוונון לקוי הוא מצב בו ההורה לא מותאם לתינוק מבחינה רגשית, דבר היוצר פסיביות, חוסר יכולת לפתיחות רגשית או לחלופין פגיעה נרקיסיסטית המאופיינת בתלות בחיזוקים מבחוץ. כוונון יתר הוא מצב של סיפוק יתר והוא לא מאפשר לילד להיות לבד עם עצמו, וכך מקשה על התפתחות ממדי עצמי והתפתחות עצמי אמיתי.

על פי סטרן, הלמידה של הילד על עצמו דרך הכוונון הרגשי, היא מרכיב מקדים בדרך לגיבוש תחושת עצמי סובייקטיבי, ובהמשך גיבוש היכולת להסמלה, שתורמת ליכולת לרכישת שפה (סמלים מילוליים), לחוויית האמנות (סמלים חזותיים) ועוד.

שיתוף במצבים הרגשיים של התינוק בינו לבין אמו, הוא מאפיין משמעותי בקשר האינטרסובייקטיבי ביניהם. הכוונון הרגשי של האם ליצירת שיתוף זה, דומה במידה מסוימת ל"שיקוף", "הידהוד" או "היענות אמפתית" של פסיכולוג אל המטופל שלו. לשם כך צריכה האם לקרוא את מצבו הרגשי של התינוק על פי התנהגותו הגלויה (בכי, צחוק, הבעות פנים, תנועות ותזוזות שונות), ולהגיב באופן שתואם התנהגות זו.

כוונון רגשי לעומת חיקוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים הראשונים לחיי התינוק, תגובת האם לרגש שמביע התינוק עשויה להתבטא, בין השאר, בחיקוי התנהגותו והבעת רגש דומה (באמצעות הבעות פנים, טון דיבור וכו'). בהמשך החיים, החיקוי הופך להבעות והתנהגות שאינן זהות במדויק לאלו של התינוק, אלא מותאמות לה ומביעות שיקוף שלה, כך שהתינוק יכול לקרוא את התגובה ולפרש אותה כקשורה להתנהגותו ולחווייתו הרגשית ולא רק חיקוי. למשל, תינוק שמתאמץ לזחול ולהגיע אל צעצוע, ואמו מלווה את ניסיונותיו בקולות "אוווו..." המביעים התאמצות והתנשפות, שתואמים את המאמץ הפיזי שחווה התינוק. ניתן לומר כי ההבדל בין חיקוי לכוונון הוא שחיקוי מעביר צורה והתנהגות חיצונית, ואילו כוונון מעביר רגש, בצורת ביטוי שונה, ומהווה דרך להעיד על קשר נפשי פנימי.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר בו צולמו בווידאו אינטראקציות בין אמהות לתינוקיהן[1], נמצא כי 48% מתגובות האם לרגש כלשהו שהביע התינוק, היו כוונון רגשי (תגובות אחרות היו הערות וחיקויים). רוב התגובות התבטאו בהתאמות בעוצמה של התגובה (למשל עוצמת קול של האם שתואמת לעוצמת תזוזה או התנהגות אחרת של התינוק), בתזמון שלה ובצורתה (כלומר מאפיין מרחבי כלשהו בהתנהגות, למשל הזזת הראש בתנועה אופקית כאשר התינוק מזיז את ידו בתנועה אופקית). כשהתבקשו האמהות להסביר את התנהגותן, הסיבה העיקרית שצוינה הייתה "שיתוף בינאישי" (צורך להיות עם התינוק, לחלוק איתו את החוויה ולהצטרף אליו – זאת ללא ניסיון לשנות את פעולותיו). סיבות נוספות שצוינו היו קשורות בתפקוד תקשורתי (לעודד את התינוק, להרגיע, לחזק). ככלל, 32% מהאמהות טענו שהיו מודעות לחלוטין להתנהגותן, והשאר היו מודעות באופן חלקי או לא מודעות בכלל. אך גם מי שטענה למודעות התייחסה בעיקר להשלכות ההתנהגות ולא להתנהגות עצמה, ולפיכך נראה כי תהליך הכוונון עצמו הוא יחסית לא מודע.

במחקר עלו מדי פעם גם כוונונים רגשיים לקויים, בהם תגובת האם לא הייתה מותאמת לרגשות התינוק, אלא הייתה מוגברת או מוחלשת, ונועדה להגביר או להחליש את רמת הרגש או הפעילות שלו, אך מבלי לפגום בתחושת הכוונון. בנוסף התבטאו גם מספר כוונונים רגשיים לקויים שלא בכוונה, בהם שגתה האם בזיהוי מצבו הרגשי של התינוק או עוצמתו, או שהתקשתה לבטא תגובה מותאמת למצב זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דניאל סטרן, עולמו הבינאישי של התינוק, פרק 7