מונירה ח'אנום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מונירה ח'אנום (בפרסית: منیره خانم; 1847- 28 באפריל 1938), הייתה אשתו של עבד אל-בהאא, מנהיג הדת הבהאית לאחר מות אביו, בהאא אללה. כינויה של מונירה היה למעשה 'האם הקדושה'. היא הייתה סופרת ומשוררת, ובמהלך חייה כתבה אינספור זיכרונות, מכתבים, שירים וקטעים אוטוביוגרפים אשר התפרסמו בשנת 1924, וכך הפכו את מונירה לאחת הנשים הפרסיות הראשונות אשר כתביהן הוצאו לאור במאה ה-20.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונירה ח'אנום נולדה כפאטמה נהארי לאחת מן המשפחות המכובדות ביותר באספהאן. בהאא אללה היה זה שהעניק לה את השם מונירה, שמשמעותו 'מוארת' בפרסית. אביה, מירזא מוחמד-עלי נהרי, ואמה זהארה, באו שניהם ממשפחות סוחרים עשירות. הייתה להם קרבה דרך נישואין לסייד מוחמד באקר שפתי (אנ'), שהיה בימיו חכם העולמא החזק והמשפיע ביותר באיראן[1]. כמו כן, הם היו מחוברים למשפחת עולמא נכבדת נוספת, ח'אתון-אבאדי (אנ'), אשר תפקיד האימאם-ג'מעה של אספהאן עבר במשפחתם בירושה. כך, כאשר בני משפחתה של מונירה הפכו לבאבים, ומאוחר יותר לבהאים, הם מצאו את עצמם בעמדה חריגה ומסוכנת במיוחד מאחר שהיו מקורבים ללב ליבה של העולמא החשובה ביותר של אספהאן[1]. עוד בילדותה מונירה הייתה מעורבת בכמה מן האירועים המרכזיים ביותר בהיסטוריה הבאבית והבהאית, מאחר שגדלה בתקופה הקריטית בה הקהילה הבאבית הפכה למעשה לבהאית. אספהאן, העיר בה חיה, הייתה בית לאחת מן הקהילות הבהאיות החשובות ביותר באיראן, ובמובנים רבים משפחתה הייתה הציר של קהילה זו.

מונירה נולדה בזמן בו אביה ודודה, מירזא האדי, נסעו יחד לוועידת באדאשת (אנ'). מעניין לציין שבוועידה זו, שני האחים היו בין אותם האנשים שהתרעמו על כך שטהירה (אנ') החליטה להוריד את כיסוי הראש שלה בפומבי. כאשר הוועידה הסתיימה המאמינים הותקפו בכפר ניאלה, וכתוצאה מתקיפות אלו דודה של מונירה נפטר, אך אביה הצליח לחזור חזרה לאיספהאן. באמצעות כוח האמונה הגדול שלו, הפך אביה של מונירה למנהיג מוביל של קהילת המאמינים בעיר[2].

כאשר הייתה בת אחת עשרה בלבד נפטר אביה של מונירה. לאחר מותו, מונירה גדלה אצל קרובי משפחה של אביה ואמה, וכעבור זמן קצר, משפחתה החדשה החליטה כי בתם הגיעה לגיל נישואין ועליה להתחתן. הוחלט כי תחתן עם מירזא קזים, אחיהם הצעיר של 'מלך המרטירים' ו-'אהוב המרטירים' (אנ'). יום החתונה הגיע ואורגנה חגיגה מפוארת במיוחד, אך כאשר טקס החתונה הסתיים - תקרית מצערת הפכה את השמחה של כולם לצער עמוק. מירזא קזים, שהיה עד כה בקו הבריאות, החל לפתע להרגיש לא טוב בכניסה למפתן ביתו. הוא לא הצליח לעמוד על רגליו לבד ונזקק לעזרה. לאחר מספר חודשים בהם היה חולה מאוד, נמצא מירזא קזים מת בביתו. בעקבות אירוע טראגי זה, מונירה הסיטה את מחשבותיה מן העולם הגשמי והקדישה את ימיה לתפילה ולמדיטציה[3]. בנוסף, הצהירה על כך שאינה מתכוונת להתחתן שוב לעולם:

"I will not consent to mary anyone, should he be Christ from heaven, or Joseph of this age"[4].

המסע לעכו ונישואיה עם עבד אל-בהאא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1871, בהאא אללה הביע את התעניינותו במונירה וייחל לכך שתהפוך לאשתו של בנו, עבד אל-בהאא. על כן, ביקש בהאא אללה משיח' סלמאן להגיע אל אספהאן כדי לקחת את מונירה ולהביאה לעכו. שיח' סלמאן ביקש מדודה של מונירה, 'מלך המרטירים', רשות לקחת אותה אתו, וציין כי בדרכם לעכו יעברו דרך מכה יחד עם עולי הרגל שמגיעים להתפלל סביב הכעבה[5]. מנקודה זו ואילך, מונירה הפכה למקורבת אף עוד יותר למעגל האירועים המרכזי של ההיסטוריה הבהאית[6].

מסעה של מונריה החל עם עלייתה לרגל לביתו של הבאב בשיראז, שם פגשה את אשתו של הבאב, ח'דיג'ה בגום (אנ'), אשר השאירה עליה רושם עז. בזיכרונותיה מונירה מתארת את ח'דיג'ה כדמות קדושה, אשר הקריבה את כל כולה לדת, אך עם זאת, לא הייתה משוכנעת לחלוטין באמיתות ה'מטרה הגדולה' (the great Cause). התחנה הבאה במסעה הייתה בושהר. בזיכרונותיה מונירה מתארת את ההתרגשות הגדולה שאחזה בה כאשר הגיעו לבושהר, מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה בה ראתה את האוקיינוס. היא מתארת כיצד עלתה מיד על גג הבניין, ובפעם הראשונה חזתה במרחביו האינסופיים של הים. התחנה השלישית הייתה מכה, שם מונירה ושיח' סלמאן לקחו חלק בטקס העלייה לרגל, החאג', שבמהלכו פגשו מאמינים רבים. חלק מן המאמינים אשר היו בדרכם חזרה מישראל, הזהירו את מונירה ואת שיח' סלמאן' כי לא מומלץ להגיע לעכו בימים אלו, מאחר שהרשויות המקומיות לא נותנות לאף מאמין בהאי להיכנס לעיר. מונירה מתארת כיצד החדשות הללו העציבו אותה מאוד, ומנגד כיצד שיח' סלמאן דאג לשמור על מורל גבוה, דבר אשר העניק לה תחושת ביטחון ורוגע, אף על פי שידעה כי גורלה, כמו גורלם של שאר המאמינים הבהאיים, יהיה להישלח לכלא[5][7].

בשנת 1872 הגיעה מונירה לעכו, וחיה בביתו של מירזא מוסה (אנ') במשך כל תקופת האירוסין שלה לעבד אל-בהאא. בחלקים מזיכרונותיה, היא מתארת כיצד התאהבה במהירות בעבד אל-בהאא הצעיר. כעבור חמישה חודשים של אירוסין הזוג הצעיר התחתן, ובמעמד החתונה בהאא אללה העניק לפטמה את השם מונירה שמשמעותו 'מוארת' בפרסית[8]. הזוג הצעיר נישא ב-8 במרץ 1873, בביתו של אבוד (אנ'). מונירה הייתה בת עשרים וחמש, ועבד אל-בהאא היה בן עשרים ושמונה. היו להם תשעה ילדים, אך רק ארבעה מהם (ארבע בנותיהם) שרדו והגיעו לגיל בגרות[9].

חייה בעיר-הכלא עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונירה ועבד אל-בהאא גרו בביתו של אבוד כאסירים פוליטיים. באופן טכני הם לא היו אסירים של האימפריה העות'מאנית, אך בכל זאת מונירה נישאה לדמות אשר סיכנה את ביטחונה. היא הפכה לקרובה מאוד לאימו של עבד אל-בהאא ניאב (אנ'), ולאחותו בהיה ח'אנום, אשר הפכה לחברתה הקרובה ביותר של מונירה. השהות בעכו הייתה לא קלה עבור מונירה. היא הייתה עדה לפעולותיהם של אויביו של בעלה, כמו גם למוות של חמישה מתוך תשעת ילדיה. המוות של ילדה האהוב, חוסיין, גרם לה לצער רב מאוד, ולכן על מנת לנחם אותה, כתב לה בהאא אללה מספר תפילות אשר תוכל לקרוא אותן בזמן התאבלותה. מותו של חוסיין הגיע בזמנים לא קלים; שנה קודם לכן ניאב מתה מנפילה, ובשנת 1888 אחיו של בהאא אללה, מירזא מוסא, נפטר גם הוא. בשנת 1892 בהאא אללה נפטר, ומותו גרם סבל רב לעבד אל-בהאא ומשפחתו. מלבד הפרידה הקשה מבהאא אללה, הרבה מאוד קרובי משפחה היפנו את גבם אל עבד אל-בהאא ומונירה[10].

בשנת 1898, עולי הרגל הראשונים מהמערב הגיעו לעכו על מנת לבקר את עבד אל-בהאא. מונירה נפגשה איתם גם כן, ובילתה את רוב זמנה עם עולות הרגל. עולי הרגל הביאו שמחה גדולה לחיי המשפחה, במיוחד אחרי השנים הקשות שעברו. השנים הבאות הביאו איתן זרם של עולי רגל הן מן המערב והן מן מהמזרח, אשר מונירה ובהיה ח'אנום דאגו להם[10].

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, המשפחה הפכה למנותקת מהקהילה הבהאית העולמית, במיוחד כאשר ג'מאל פאשה הפך לאויבו המושבע של עבד אל-בהאא. למעשה, כל אויביו של עבד אל-בהאא התאחדו עם ג'מאל פאשה, והמצב הסלים עד כדי כך שאפילו הסולטאן עבדול חמיד עצמו ביקש לגרש אותו אל המדבריות שבצפון אפריקה, שם קיווה כי ימות. מונירה סבלה רבות, הן רגשית והן פיזית מהחדשות הללו, ועבד אל-בהאא שלח אותה אל מחוץ לעכו על מנת שתוכל להירגע ולקחת הפסקה מהלחץ שסבב אותה. בשנת 1918, עם בריחתו של ג'מאל פאשה לגרמניה, בעקבות כישלונו בקרב מגידו, זכו לבסוף מונירה ועבד אל-בהאא לשקט וביטחון[5].

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921, עבד אל-בהאא נפטר באופן לא צפוי. מונירה הייתה הרוסה בעקבות מותו, שכן הם היו נשואים קרוב לחמישים שנים. היא הטביעה את יגונה דרך מכתבים ושירים רבים שכתבה[1].

מונירה הייתה מלאת תשוקה ומחויבות בכל הנוגע להקמת מוסדות חינוך עבור בנות, וכבר בשנת 1911 הקימה את בית הספר לבנות 'טרביאת' שבטהראן[11]. לאחר מותו של עבד אל-בהאא היא המשיכה במחויבותה לחינוך נשים, הקימה בתי ספר נוספים ואף עודדה את הקהילה הבהאית באיראן לשלב נשים בפעילות הבהאית השוטפת.

מונירה ח'אנום נפטרה בשנת 1938, בגיל 91. היא קבורה סמוך למבנה המוזוליאום של הבאב השוכן בגנים הבהאיים בחיפה[12].

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונירה התחנכה כבאבית מסורה ובהמשך כבהאית תחת השגחתם של הוריה. אף על פי שלא היה זה נהוג להעניק חינוך לבנות, גם לא לבנות ממעמד גבוה, אביה דאג והשקיע בחינוכה של מונירה. היא ידעה שלוש שפות על בורין; פרסית, ערבית וטורקית, והפכה לכותבת ומשוררת מוכרת עוד בתקופתה. על שירתה נאמר שהיא יפה ואינטימית, כאשר את רוב כתביה כתבה במשך שנות נישואיה[10].

לצד שירתה, מונירה כתבה הרבה מאוד זכרונות ומכתבים. ניתן לחלק את זיכרונותיה לשתי תקופות עיקריות: זיכרונות של ראשית חייה הכוללים אנקדוטות מאביה, מדודה ומח'דיג'ה בגום, וזיכרונות שכתבה לאחר מותו של עבד אל-בהאא. תקופת כתיבתה הראשונה הסתיימה בשנת 1872, עם נישואיה לעבד אל-בהאא[1].

לאחר מותו של עבד-אל בהאא חזרה מונירה לכתוב. תקופה זו של כתיבתה מבטאת בעיקר את הקינה על ההיפרדות מאהובה. לצד קינה זו, קיימים מספר מכתבים וזכרונות בעלי אופי יותר פרקטי הנוגעים לחינוך הילדות, ועל מקומן ותפקידן של הנשים במסורת הדתית. חלק מן הקוראים עלולים לראות את הסגנון בו היא מבטאת את היגון וההתאבלות שלה כעוצמתי מדי ואולי אף מופרז, אך למעשה הסגנון אותו מפגינה מונירה מבטא את סגנון הכתיבה הקג'ארי המאוחר, אשר התאפיין בקיצוניות ודרמטיזציה[1].

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gail, Marzieh, Summon Up Remembrance, Oxford, UK: George Roland, 1987
  • Khan, J.A.; Khan P, Advancement of Women: A Baha'i Perspective, Wilmette, Illinois, 2003
  • Khanum, Munirih, Memoirs and letters, Sammireh Anwar Smith (translator), Los Angeles, USA: Baha'i Publishing Trust, 1987
  • Khanum, Munirih, Episodes in the Life of Munirih Khanum, Mirza Ahmad Sohrab (translator), Los Angeles: Persian American Publishing Company, 1924
  • Ma'ani, Baharieh Rouhani, Leaves of the Twin Divine Trees, Oxford, UK: George Roland, 2008
  • Smith, Peter. A Consice Encylopedia of the Baha'i Faith, Oxfrod: Oneworld Publications, 2000
  • Taherzadeh, Adib, The Covenant of Baha'u'lla, Oxford, UK: George Ronald, 2000
  • Taherzadeh, Adib, The Revelation of Baha'u'llah, Volume 2: Adrianople, Oxford, UK: George Roland, 1977

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Khanum Munirih, Memoirs and Letters, תרגום: Sammireh Anwar Smith, Los Angeles: Kalimat Press, 1986, פרק הקדמה, עמ' 10
  2. ^ Adib,Taherzadeh, The Revelation of Bahá'u'lláh, Volume 2: Adrianople 1863-68, Oxford, UK: George Ronald, 1977, עמ' 204-205
  3. ^ Adib, Taherzadeh, The Revelation of Bahá'u'lláh, Volume 2: Adrianople 1863-68, Oxford, UK: George Ronald, 1977, עמ' 206
  4. ^ Munirih Khanum, Memoirs and Letters, תרגום: Sammireh Anwar Smith, Los Angeles, USA: Kalimat Press, 1987, עמ' 21
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Episodes in the Life of Munirih Khanum, תרגום: Mirza Ahmad Sohrab, Los Angeles: Persian American Publishing Company, 1924, פרק Munirih Travels to Palestine via Mecca
  6. ^ Munirih Khanum, Memoirs and Letters, תרגום: Sammireh Anwar Smith, Los Angeles, USA: Kalimat Press, 1987, פרק הקדמה, עמ' 14
  7. ^ Adib, Taherzadeh, The Revelation of Bahá'u'lláh, Volume 2: Adrianople 1863-68, Oxford, UK: George Ronald, 1977, עמ' 208
  8. ^ Marzieh, Gail, Summon Up Remembrance, Oxford, UK: George Roland, 1987, עמ' 281
  9. ^ Peter, Smith, A Concise Encyclopedia of the Bahá'í Faith, Oxford: Oneworld Publications, 2000, עמ' 255
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Baharieh Rouhani, Ma'ani, Leaves of the Twin Divine Trees, Oxford, UK: George Roland, 2008, עמ' 311
  11. ^ Khan, J.A.; Khan P, Advancement of Women: A Baha'i Perspective, Wilmette, Illinois, 2003, עמ' 184
  12. ^ Adib, Taherzadeh, The Covenant of Baha'u'llah, Oxford, UK: George Ronald, 2000, עמ' 357