מוסא אל-עלמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוסא עלמי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוסא אל-עלמי

מוסא אל-עלמי (גם: אל-עלמה, אל עלמי; בערבית: موسى العلمي;‏ 3 במאי 1897, ירושלים8 ביוני 1984) היה משפטן ופקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית וחבר הוועד הערבי העליון.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסא אל-עלמי נולד ב-1897 למשפחה אריסטוקרטית ירושלמית ועשירה. אביו, פיידי אל-עלמי, היה ראש עיריית ירושלים בסוף תקופת השלטון העות'מאני (19091906) וייצג את מחוז (סנג'ק) ירושלים בפרלמנט העות'מאני בין השנים 19141918.

אל-עלמי התוודע לנושא הלאומיות הפלסטינית בהיותו בדמשק בשנים 1917–1918 אליה עבר בעקבות שנת הבצורת הקשה בארץ ישראל. הוא נסע לאנגליה שם סיים באוניברסיטת קיימברידג' לימודי משפטים, חזר לארץ ישראל והחל לעבוד בתחום במחלקה המשפטית של ממשלת המנדט.[1] לפרקים הוא כיהן במחליפו של הפרקליט הראשי.[2]

בשנת 1932 מונה למזכיר האישי של הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל. בתפקיד זה ניסה לקדם את הנושאים הנוגעים לזכויות הפוליטיות של ערביי הארץ. במשפט נאשמי רצח ארלוזורוב היה מוסא עלמי עוזרו של התובע הראשי הארי הרברט טראסטד.[3] עלמי היה תובע כללי במערכת המשפט של ממשלת המנדט ועזב את משרתו בזמן המרד הערבי הגדול כדי להתמסר לעבודת עורך-דין ועסקנות פוליטית ציבורית.[4]

עלמי היה בין המנהיגים הפלסטינים הבודדים שנפגשו עם מנהיגים יהודים ציוניים בשנים 1934–1936, בחפשו בסיס לפשרות בחיים המשותפים בארץ ישראל. באוגוסט 1934 אירח עלמי את דוד בן גוריון בפגישה בביתו בכפר הקטן שרעפט, מדרום לירושלים. בן גוריון הציע שלטון יהודי-ערבי משותף, שבו מעמד שווה לשתי הקהילות, שלא על פי יחס מספרי, ודיבר גם על אפשרות של פדרציה אזורית, שבה היהודים יהיו רוב בארץ וישלטו בה, אולם ערבי הארץ יהיו חלק מרוב ערבי אזורי. בן גוריון טען שהפיתוח היהודי של הארץ ומביאים בכך ברכה גם לתושביה הערבים, אך עלמי אמר שהוא מעדיף שהארץ תישאר ענייה עוד מאה שנים, עד שהערבים יוכלו לפתח אותה בעצמם, ודיבר על אפשרות של קנטון אוטונומי בלבד ליהודים סביב תל אביב, שיהווה את הבית הלאומי היהודי ויהיה חלק מהמדינה הערבית העצמאית.[5] כנציג הוועד הערבי העליון היה עלמי האיש שאיתו ניהל בן-גוריון בשנת 1936 משא ומתן, שלא נשא פרי. בן-גוריון הציע שיתוף פעולה והצביע על התועלת שתהיה לפלסטינים כתוצאה מכך. בתמורה, דרש את הסכמת הערבים לעלייה חופשית ורכישת אדמות. אל-עלמי סירב, בטענה שגם אם יידרשו לכך 100 שנה, יגיעו הפלסטינים להישגים שהציע בן-גוריון, אולם יעשו זאת בכוחות עצמם בארץ שבה רק מיעוט יהודי שאינו שולט על קרקעות.[דרושה הבהרה] אולם משפחת אל-עלמי עצמה מכרה ליהודים באותה תקופה 900 דונם באזור בית שאן,[6] בהן אדמות הקיבוץ טירת צבי.[7]

עלמי היה מקורב לחאג' אמין אל-חוסייני ולחוגים הקשורים בו. הוא היה יועצו הקרוב ואף היה קרוב אליו קרבה משפחתית: הוא היה גיסו של ג'מאל אל-חוסייני, בן דודו של המופתי. היו לו קשרי חיתון גם עם משפחת אל-ג'עברי, אחת המשפחות החשובות בסוריה. עם דיכוי המהומות, ברח מהארץ וישב עם המופתי ואנשיו בסוריה.[4] ב-1937 נשלח על ידי אמין אל-חוסייני לברלין, לפגישה עם אדולף היטלר, אולם שליחותו נכשלה ופגישה כזו לא התקיימה.[8] בשנים 1938–1939 ישב בלונדון ועסק בהכנות לועידת השולחן העגול. בוועידה עצמה שימש נציגו האישי של המופתי. לאחר מכן עבר לעיראק ולאחר כישלון מרד רשיד עלי נשאר לשבת שם עד שובו לארץ בסוף 1941. במשך 3 שנים מאז ששב, התרחק מעניינים פוליטיים.[4] ב-1942 היה עלמי בין נושאי ארונו של ג'ורג' אנטוניוס.[9] בסתיו 1944, כאשר העסקנים הפלסטינים לא הצליחו להסכים ביניהם על הרכבת משלחת לוועידה המכינה של האחדות הערבית, הם נאלצו לשגר נציג יחיד, "בלתי מפלגתי" - מוסא אל-עלמי.[4]

בשנת 1945 התמנה עלמי לחבר הוועד הערבי העליון, כ"בלתי מפלגתי". הוא נתמנה למזכיר הוועד ומונה כראש מחלקת ההסברה של הארגון ומאוחר יותר גם כנציג הרשמי של הפלסטינים בליגה הערבית, אך חדל להיות הנציג הפלסטיני היחיד בה ולא השתתף בישיבות הוועד. עלמי התמסר להקמתם של משרדי התעמולה הערביים. הוא נסע רבות בין בירות ערב כדי לגייס כספים, והצליח להקים משרדים בלונדון ובוושינגטון ומשרד מרכזי בירושלים. ב-1946 הוקם בביירות המשרד הראשון בארצות ערב. בפרשת "הצלת האדמות הערביות" הסתכסך עם חוגי "קופת האומה", שעסקו גם הם באותו תחום, אז מעמדו נשמט כנציג המוסכם על כולם. הוא ירד במקצת מן הבמה הפוליטית באביב 1946 ובמיוחד מאז שמונה הוועד הערבי העליון החדש על ידי הליגה הערבית בלי שיתופו.[4]

בשנת 1947 הוא ייסד קרן ערבית לאומית במטרה לפתח את אדמות ארץ ישראל בידי ערבים.[10] בתפקידו בוועד הערבי העליון היה עלמי הדובר שדחה את תוכנית החלוקה בטענה שהיא פרו-ציונית. עם הסלמת הסכסוך היה מנאמני המלך עבדאללה, יזם את כניסתם של חיילי לגיון בלבוש אזרחי לשטח המנדט, להכנת השתלטותו של עבדאללה על השטח שהוקצה למדינה הפלסטינית, והוא שהזמין רשמית את חיילי הלגיון לבוא לסייע לפלסטינים. באותה תקופה ניסה עלמי ללחוץ על פארוק הראשון שמלך על מצרים שיצטרף לפלישת צבאות ערב לאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולשם כך אף כינה אותו תכיפות "נשיא פלסטין".[דרוש מקור]

לאחר מלחמת העצמאות (הנכבה), הקים את "המפעל הקונסטרוקטיבי לקידום הכפר ומשקו", שהקימה חווה חקלאית לפליטים פלסטינים ממזרח ליריחו, חווה הקרויה היום "משרוע מוסא אל-עלמי".[11] בחווה התגוררו נערים פלסטינים שגדלו פרות, והיא מומנה מתרומות, בין השאר של אוקספם וקרן פורד.[12]

בבעלות המשפחה היו נכסי אדמות רבים בארץ, החל מאדמות ביריחו עליהן הקים חוות חקלאית, מקרקעין בירושלים, ונכס קטן במישור החוף הדרומי ששימש כבית קיט, הוא בית מוסא עלמי בסמוך לקיבוץ זיקים כיום.

את הספר "ירושלמית" כתבה אחייניתו, בת אחותו וגיסו ג'מאל אל-חוסייני, סירין אל-חוסייני שהיד.

עלמי מת בעמאן ב-8 ביוני 1984 כתוצאה ממחלה במחזור הדם.[13] המעבר המזרחי לאזור יריחו שבידי הרשות הפלסטינית מכיוון גשר אלנבי נקרא על שמו – מעבר מוסא עלמי.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוסא אל-עלמי, עברת פלסטין (ערבית: 'לקח פלסטין'): בספר זה טען עלמי בזכות איחוד מדינות ערב בתחומי מדיניות חוץ, ביטחון, כלכלה, חינוך, תוך שמירה על אוטונומיה חלקית בשאר הנושאים - תקציר באנגלית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר 2004
  • דוד בן-גוריון, פגישות עם מנהיגים ערבים, הוצאת עם עובד, 1967, עמ' 19–21, 29-38.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Acting appointments, פלסטיין בולטין, 17 באפריל 1928
  2. ^ Appointments, פלסטיין פוסט, 23 באפריל 1935
  3. ^ Stavsky appeal today, פלסטיין פוסט, 16 ביולי 1934
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 220-219.
  5. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 306.
  6. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה, עמ' 165
  7. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
  8. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 409, הערה 17.
  9. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 380.
  10. ^ Ilan Pappé, The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951, page 64
  11. ^ Shock troops of Mercy, פלסטיין פוסט, 13 בינואר 1950
  12. ^ Maggie Black, A Cause for Our Times: Oxfam - The First Fifty Years, page 53
  13. ^ Musa Alami, Founder Of an Arab Aid Group, The New York Times, ‏16 ביוני 1984 (באנגלית).