מיהו העם הנבחר?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיהו העם הנבחר?
מיהו העם הנבחר.jpg
מידע כללי
מאת אבי בקר
שפת המקור עברית
הוצאה
הוצאה הוצאת משכל
שנת הוצאה 2013
מספר עמודים 511
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 003588469

מיהו העם הנבחר? הוא ספר שכתב ד"ר אבי בקר, לשעבר מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, פרופסור אורח באוניברסיטת ג'ורג'טאון ומרצה ללימודי תואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב ולמשפט בינלאומי בקריה האקדמית אונו. הספר יצא לאור בנובמבר 2013 בהוצאת ידיעות ספרים והופיע ברשימות רבי המכר.

טענתו העיקרית של הספר היא כי רעיון העם הנבחר (או הדת הנבחרת) היה מאז ומתמיד מקור השראה והשפעה מרכזי להתפתחות היחסים בין עמים, דתות וציוויליזציות ולעיתים רבות הזין את המאבק האידאולוגי והחיכוך הפוליטי ביניהם. לדברי המחבר, לא ניתן להבין את התפתחותה של האנושות, כפי שאנו מכירים אותה כיום מבלי להתייחס לרעיון הבחירה ולקיומה של ברית מסתורית בין עמים לבין האל. היהודים היו הראשונים שהכריזו "אתה בחרתנו מכל העמים" ובעקבותיהם צמחו הנצרות והאסלאם בטענה כי הן המחליפות של היהדות כעם נבחר. הספר מציג את הוויכוחים הגדולים וההתנגשויות האלימות במאבק הרעיונות ומדגים כיצד היהודים שהיו המודל האולטימטיבי לחיקוי הפכו גם ליעד לשנאה שלא נודע כמותה.

רעיון הבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שמסביר בקר "אין כמעט עם על פני האדמה שאין לו מרכיב מיתולוגי או דתי המסמן בחירה וייחודיות" ולרוב זו בחירה של כוח עליון. אך המיוחד בגלגולו של רעיון הבחירה היהודי הוא בעובדה כי שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, הנצרות והאסלאם עם מיליארדים של מאמינים, מבוססות על האמונה כי כל אחת מהן היא המחליפה של היהדות כעמו הנבחר של האלוהים. מיהו העם הנבחר? מנסה להדגים עד כמה דומיננטית הייתה תפיסת "החילופין" בהתפתחותם של הנצרות והאסלאם ועד כמה עיצב המאבק על הבכורה והבחירה את ההיסטוריה האנושית. גם במחקר האקדמי, כפי שמציג בקר, הבוחן את צמיחת הלאומיות מודגשת תרומתה הבלעדית של היהדות להתפתחותו של רעיון הבחירה בהיבטיו הדתיים והפוליטיים, ובמיוחד בעולם המערבי הנוצרי. [1]

מול מבקרי רעיון העם הנבחר בתוך העם היהודי טוען בקר כי המדובר בגורל שלא ניתן לברוח ממנו, כי תמיד יבחן העולם את היהודים דרך המיתוס של ה"נבחרות", לטוב ולרע. למעשה, הוא מסביר, אין כפירה בטענה כי תפקיד העם הנבחר אינו ערובה לחיים טובים ונעלים. גם חכמי התלמוד התלבטו, ובנימה הרחוקה משחצנות וגזענות קבעו, כי בני ישראל קיבלו את התורה בניגוד לרצונם וכי היא נכפתה עליהם "הר כגיגית", עד כדי איומים שהם עתידים להיקבר בסיני. הם הבינו, כי אין המדובר בגורל בלבד אלא בברית ייעוד. לכן הם הסבירו כי ייעודו של עם סגולה כרוך מן הסתם בחובות וסבל שיהיה קשה לעמוד בהם, ובוודאי גם יגררו שנאה מצד בני אנוש אחרים. לא משנה מה חושבים היהודים על עצמם כי העולם ממשיך להתייחס אליהם כעם נבחר. מסתבר, כי גם בקרב היהודים מקננת תפיסת הנבחרות, כל אחד על פי תפיסתו, כפי שמוכיח סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה (2012), כי 70% מאזרחי ישראל היהודים מאמינים שהם העם הנבחר. [2]

בסיכום ספרו טוען בקר כי תפיסת הנבחרות אכן מעוררת בעיות ונותרה אפופה במסתורין אך לא ניתן להבין את ההיסטוריה והמורשת היהודית מבלי להבין "עד כמה דומיננטי, מאז ומתמיד, רעיון הבחירה ככוח מניע וכגורם השומר על זהות העם היהודי וקיומו". לדבריו "ההיסטוריה היהודית מוכיחה שוב ושוב עד כמה מורכב, בעייתי ואף מאיים הוא התואר 'העם הנבחר'. העול הכבד של הבחירה שיהודים נושאים על גבם, במשך אלפי שנים, כורך בחובו מחויבות לצד ייסורים, ובמשך הדורות הוא הביא יהודים לפקפוק בכדאיותו ולהרהורי כפירה. אפילו בתפיסה האורתודוקסית, מאז חכמי התלמוד, מצאנו כי יש התייחסות ליסודות הכפייתיים ('כפה עליהם הר כגיגית'), ולעיתים המאיימים, בברית הגורל שנקשרה בין העם לאלוהיו." [3]

המתודיקה של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיהו העם הנבחר? מציג את המאבק על רעיון הבחירה באמצעות דיוקנן של דמויות הלקוחות ממגוון של תקופות היסטוריות, דתות, תפקידים ומגדר. פרקי הספר בנויים סביב אישיותם וסיפור חייהם של ארבעה עשר גיבורים (ועוד כמה גיבורי משנה) הצועדים במנהרת זמן החל מהמאה ה-21, חזרה לראשית הנצרות, המשנה והתלמוד, ימי הביניים והעידן המודרני. הפרקים: הספר פותח עם מל גיבסון, שחקן ובמאי הוליוודי עטור פרסים המייצג עמדה קיצונית בכנסייה הקתולית המתנגדת לרפורמות של הוותיקן שכללו שינוי היחס ליהדות; רבי עקיבא, גדול התנאים של דור חורבן הבית ותקופת המשנה אשר בין היתר פסק להכניס את מגילת שיר השירים (שיר אהבה בין העם הנבחר לאל) לספרי התנ"ך; רבי יהודה הלוי, מגדולי המשוררים וההוגים של ימי הביניים אשר כתב את הכוזרי, המסה המתמקדת בייעודו של העם הנבחר; אוגוסטינוס הקדוש, שפעל במאה החמישית ונחשב לבכיר מבין אבות הכנסייה הקתולית וגיבש את תפיסת החילופין; האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, שיזם את הרפורמות של ועידת הוותיקן השנייה שהתקבלו ב-1965 וכללו הכרה מחודשת במעמד העם הנבחר של היהודים; הנביא מוחמד, מייסד האסלאם, אשר הושפע רבות מעקרונות היהדות ורעיון הבחירה; מרטין לותר, מייסד הכנסייה הפרוטסטנטית ; בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, יהודי מומר שהתגאה בפומבי להימנות עם העם הנבחר; אנה פרנק, הילדה שכתבה את יומן השואה, וניסתה להסביר את פשר סבלו של העם הנבחר; הרב אברהם יצחק קוק, רבהּ הראשי האשכנזי של ארץ ישראל בתקופת המנדט ויוסף חיים ברנר, מסופריו הבולטים של היישוב, אשר ייצגו גישות שונות לתפיסת הבחירה; ש"י עגנון, הסופר וחתן פרס נובל ומולו המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיגם הפוליטי והדתי של ערביי ארץ ישראל, המסמנים את כניסת המאבק על ה"עם הנבחר" לסכסוך הישראלי-ערבי; וג'ורג' אליוט, הסופרת הבכירה של אנגליה במאה התשע-עשרה, דוברת מובהקת של התגבשות ה'נוצרים הציוניים', אשר הביעו תמיכה לתהליך מדיני של שיבת היהודים לציון על פי הבטחת האל לעמו הנבחר.

פסיפס הדיוקנות נועד להוכיח עד כמה קריטי היה רעיון העם הנבחר בתקופות שונות ובאיזו מידה הוא השפיע על המגמות ההיסטוריות. לדברי בקר שילוב סיפור חייהם של גיבורים אלה במחקר עיוני פילוסופי מעניק מימד פופולרי לספר אך מדגים ביתר שאת עד מעצב עולם הרעיונות, הנובעים לעיתים במוחם הקודח של אנשים, את דרכה של האנושות ומשפיעה על גורלות של רבים.

גישת החילופין בנצרות ובאסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מציג בהרחבה כיצד שתי הדתות היריבות ליהדות מקבלות ואף מקדשות בכתביהן את התפיסה היהודית על בחירתם של היהודים בהר סיני ועל הברית שנחתמה עמם ועם אבותיהם. אך כאן גם התעוררה הבעיה: "ברגע ששתי הדתות גילו כי עליהן לשאוב את יסודות התאולוגיה שלהן מן היהדות, הן לא השכילו למצוא דרך אחרת להוכיח את נבחרותן אלא על ידי הוכחות ודוקטרינה דתית שתסביר את מעבר הבחירה אליהן. כך התגבשה לה אותה תאוריה על אודות החילופין, באופן נואש ואובססיבי, שהניעה בטירוף מערכות מנגנוני שנאה אדירים שטרם נודעו כמותם בתולדות האנושות". [4]

הנצרות החלה לתת ביטוי לתפיסת החילופין כבר בברית החדשה ובמיוחד אצל פאולוס (שאול התרסי), הידוע כמי שהפך את הנצרות לדת של המונים ולו מיוחסות הקביעות כי התורה שניתנה לישראל היא מיושנת ו"כך גם טובה יותר הברית אשר ישוע נהיה ערב לה." לדברי פאולוס, ישו הוא למעשה "מתווך הברית החדשה" ולכן גם "מסיר הוא את הראשונה כדי להקים את השנייה".[5] אך מי שהשפיע יותר מכול על גיבוש גישת החילופין כדוקטרינה היה אוגוסטינוס, מי שנחשב כאבי אבות הכנסייה ופעל במאה החמישית לספירה. אוגוסטינוס, כדברי בקר, "סיפק לכנסייה הנוצרית את יסודה הקיומי באמצעות איתור (ושמא אלתור) של נקודת המפנה בחילופי העם הנבחר."[6]

אוגוסטינוס שהיה אינטלקטואל מבריק ולא פסק לכתוב ולהפיק ספרים הותיר אחריו מבנה על תאולוגי ההופך את התנ"ך העברי ל'קדימון' לסיפורי הברית החדשה, אלגוריה או טרום-הדמיה (פרה-פיגורציה), המוכיחה את תוכנית האל שהביאה לכישלון וההדחה של היהודים ולהכתרת הנצרות כעמו הנבחר של האל. בקר סוקר את פרשנותו של אוגוסטינוס לתנ"ך העברי, השפעתו המכריעה על דימוי היהודים כעם שפל ובזוי, יחד עם השפעות אחרות על הכנסייה הקתולית הנובעת מתפיסתו על "החטא הקדמון" ונטייתו לסגפנות מינית.

הפרק על ג'ורג' אליוט מעלה על נס את תרומתם של "הנוצרים הציונים" אשר הקדימו במאות שנים את מבשרי הציונות היהודים והציגו לעולם, כחלק ממשנתם הדתית את הצורך להתגייסות פוליטית למען שיבתם של היהודים לציון. כל זה התאפשר לאחר שנוצרו הנסיבות המתאימות לבצע שינוי תאולוגי בתפיסת החילופין הנוצרי ולתת אישור מחודש למעמד העם הנבחר של היהודים. זו היא דוגמה מובהקת, כפי שמתואר בהרחבה, להשפעתה של התאולוגיה על הדיפלומטיה והמדינאות ובמיוחד על מרכזיותו של רעיון הבחירה בעיצוב פעילות פוליטית.

בפרק "מוחמד בעקבות היהודים" טוען בקר אין מספיק מודעות לעובדה שהאסלאם קשור בטבורו ליהדות עוד יותר מאשר הנצרות, ונאלץ לכן לבסס דוקטרינת חילופין משלו. ידוע כי הקוראן מלא בפסוקים המבוססים על סיפורי התנ"ך (וגם מדרשים מאוחרים יותר) והוא שופע בפולמוס שמנהל מוחמד עם היהודים (אלה יחד כמחצית מהקוראן). ניתוח תוכן, שמציג בקר בספרו, חושף את תסכולו של מוחמד מהעובדה שהיהודים אינם נוהים אחריו למרות מאמציו. מצד אחד, יש בקוראן פסוקים המרוממים את בני ישראל מכל עם ומבליטים את ייחודם על פני האומות עם התחייבות מפורשת של האל להעניק להם את ארץ הקודש –ישראל ומצד שני, תגובות של שנאה בוטה והסתה להרג של יהודים, בניסוחים אנטישמיים. בקר טוען כי "כל מי שקורא את הקוראן אינו יכול שלא לתמוה על התמקדותו האובססיבית של מוחמד במורשת היהודית, בכתבי הקודש של היהודים, ובניסיונותיו הבלתי נלאים לשכנע אותם להתגייס אל שורות הדת החדשה"[7] בקר חקר במיוחד את סיפורה של אשתו היהודיה של מוחמד, צפיה, שאותה לקח בשבי לאחר שהרגו לוחמיו את בעלה ואת אביה. בחדית' (כתבי הקודש המוסלמים הכוללים סיפורים ועדויות על חייו של מוחמד) ניתן ביטוי ציורי יוצא דופן לחתונתם ונראה כי תכליתו גם להמחיש את הצטרפותה של צפיה לאסלאם והכרזתה שזו הדת האמיתית והנבחרת.

השנאה לעם הנבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר של הספר, באמצעות המחקר ההיסטורי ותיאור הדמויות, מוקדש לבירור שורשיה של שנאת ישראל. לדברי בקר "רעיון הבחירה היה ונותר המרכיב המרכזי ביחסי יהודים ולא-יהודים, כגורם מפתח להבנת האנטישמיות לדורותיה, ללימוד לקחי השואה ואף לפירוק לגורמים של מרכיבי היסוד בסכסוך הישראלי ערבי והתלקחות שנאת האסלאם הקיצוני ליהודים."[8]

בפרק על אנה פרנק המתמקד בשואה מצטט בקר מיומנה של הנערה המפורסמת שבו ניסתה להסביר את הסבל הקשה שאלוהים השית על עמו הנבחר כלקח מוסרי לעולם להאבק ברשע האנושי. כך מצטרפת אנה פרנק לדיון רחב יותר, היסטורי-תאולוגי, על זוועות ההשמדה שבשואה. בסקירה על משנתו האנטישמית של היטלר מדגים בקר כיצד תפיסת הנבחרות דרבנה אותו לתהליך ההשמדה. היטלר, שהיה ספוג בשנאת יהודים, חזר והטיף כי "אנו עמו של האלוהים" וגם סימן את האויב המסוכן ביותר, היהודים, בדרכו של הגזע הארי לבסס את עליונותו על פני תבל. באופן ישיר הוא העניק הסבר מעורר צמרמורת לרעיון 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים' כשהסביר כי "לא ייתכנו שני עמים נבחרים".

הפרק על האנטישמיות נבנה סביב אישיותו מרטין לותר, הרפורמאטור הגדול שהתמרד נגד האפיפיור והביא להקמת הכנסייה הפרוטסטנטית. כמו מוחמד בשעתו, גם מרטין לותר החל את דרכו במתק שפתיים ושבחים ליהודים נבחרי האל אך כשאלה לא נענו שינה את עורו והפך ל"אבי האנטישמיות המודרנית". הקונטרס שפרסם "על היהודים ושקריהם" (1543) מזין אנטישמיות עד היום ושימש למעשה תשתית רעיונית בשלבים לתוכנית הנאצית להשמדת היהודים.

במסגרת זו מנהל אבי בקר ויכוח עם הסופר א.ב. יהושע המאשים את זהותו הבלתי ברורה של היהודי כתשתית לאנטישמיות, היוצרת פחדים בסביבתם ומאיימת בכניסתם העמוקה "לתוך זהויות של עמים אחרים." בקר מכנה את גישת יהושע כ"אפולוגטית" ההופכת את היהודים כאחראים, לפחות פסיבית, בגלל זהותם הפגומה - ליצירתה של האנטישמיות. הוא תולה את השקפתו של יהושע כחלק מתפיסת עולמו "בזכות הנורמליות" (כשם ספרו), החותרת ליצירתו של "עם ככל העמים" שיתנער מהגלות וגם מיהודי התפוצות בני זמננו. הדברים משתקפים היטב בהתייחסותו של יהושע ל"דיבורים הריקים" על עם סגולה ועל תביעתו לסלק את רעיון העם הנבחר ו"להיגמל ממה שתקעו לנו שם בסיני".[9]

גישתו של א"ב יהושע אינה חדשה ומשקפת את תפיסת העולם של יהודים רבים החשים אי נוחות וסלידה מרעיון העם הנבחר. בכתביו של הסופר יוסף חיים ברנר, בן העלייה השנייה מתחילת המאה ה-20, מוצא בקר את הבסיס הרעיוני לגישתו של יהושע. כחלק מהתנערות מהיסודות הדתיים שליוו את הציונות הכריז ברנר באופן בוטה על הצורך להינתק מן העבר והמסורת היהודית: "אני – בהנאה חריפה ותאוונית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן הדור את ה‘אתה בחרתנו‘ בכל צורה שהיא… כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות לא תועלנה כלום“. כמו יהושע, 100 שנה לאחריו, ברנר מבין למעשה את לב האנטישמים הצופים ביהודי הגלותי: "אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה. מעולם לא היינו אומה יוצרת, תמיד חיינו חיי צוענים וכלבים, מה אתם רוצים מהאנטישמים? מדוע לא תאבו להבין את המובן מאליו? את חזון השנאה והבוז לישראל: היהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניוול, ביצה סרוחה, לא אדם, כלבים פצועים."[10]

הספר מבהיר כי רבים בהנהגת היישוב היהודי דחו את דבריו של ברנר ודמויות כמו ברל כצנלסון, א"ד גורדון ואחרים חתרו לשמר את המורשת היהודית. הגדיל לעשות דוד בן-גוריון, גם הוא מאנשי העלייה השנייה ואחר כך ראש ממשלת ישראל, ששילב בכתביו, באיגרותיו לחיילי צה"ל ובנאומיו שפע של התבטאויות על עם הסגולה, ושאב מן התנ"ך את גאוותו ב"אתה בחרתנו מכל העמים" והטיף לחזרתו של העם לארצו המובטחת כדי להגשים את חזון הנביאים של "אור לגויים".[11]

בקר טוען כי מסתבר שאין צורך באמונה דתית כדי לדבוק ברעיון הנבחרות היהודית. למשל, ג'ורג' סטיינר, הוגה דעות וחילוני מובהק, אשר חולק לא אחת על דרכם של מדינת ישראל ושל יהודי התפוצות, מאמין בשליחות היהודית אל העולם. לדבריו, הדרמה של מתן התורה בסיני חוללה מהפכה התנהגותית בעולם העתיק ומשפיעה עלינו עד היום. "צווי המוסר... נוסח סיני והנביאים הם חסרי פשרות", מסביר סטיינר, ומכיוון שהיו תובעניים במיוחד הם עוררו כלפי היהודים את התיעוב, האנטישמיות, הניסיון לסתום את פיותיהם ואחר כך את הדרישה לחיסולם. אף על פי כן מזדהה סטיינר עם רעיון העם הנבחר: "בכל מקום, בכל זמן שהם קיימים ומשגשגים, היו היהודים מטרה לחייתיות, לאיוולת, לחוסר סובלנות. עם נבחר באמת ובתמים, ומועדון שממנו לא הייתי פורש (גם לו היה הדבר אפשרי)".[12]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של בקר זכה לדיווחים בכלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית וגם אפשר לחדש את הדיון בין התומכים והמתנגדים לרעיון הבחירה.

ד"ר יואל רפל כתב כי יש לראות את ספרו של בקר כ"אפוס" היסטורי של סיפור המאבק על הבחירה. לדברי רפל, אין "להיבהל מהאפארט המדעי של הספר" המבוסס על מחקר עם 60 עמודי הערות, מכיוון שהוא כתוב "בשפה השווה לכל נפש... ומעלתו הגדולה של הספר היא אופן הדיון וסגנונו."[13]

ד"ר אריאל אוקסהורן כתב על הספר כי "זהו חיבור מאיר עיניים ומעמיק. הוא מדגים כיצד הלכי מחשבה קדומים, שמקורם בתת המודע הקולקטיבי, השפיעו ומשפיעים על היחסים שלכאורה אמורים להיות רציונליים, בין בני אדם ובין עמים. [14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואת אבי בקר, "עם נבחר, גם אם לא נרצה בכך הארץ", באתר הארץ, 3 בדצמבר 2013

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנתוני סמית, עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית, מוסד ביאליק, 2011. עמ' 79 סמית מדגים כי גם בציונות הסוציאליסטית יש תשתית דתית חזקה 122-114.
  2. ^ אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 10 ועל ייעוד וגורל בהמשך הפרק.
  3. ^ בקר, שם, עמ' 436-8.
  4. ^ בקר, שם, עמ' 437.
  5. ^ פאולוס בברית החדשה, "איגרת אל העברים", פרק ז' 22, יב' 24, י' 9-10. ובהרחבה אצל בקר, שם, 39.
  6. ^ בקר, שם, 124.
  7. ^ שם, 144.
  8. ^ שם, עמ' 13.
  9. ^ שם, עמ' 15, 195, 305.
  10. ^ דיון רחב במשנתו של ברנר ובקו הממשיך של א.ב. יהושע, שם, בפרק 9 והציטוטים בעמ' 291.
  11. ^ שם, 302-3.
  12. ^ שם, 424.
  13. ^ יואל רפל, "זהותה של 'הדת הנבחרת'" כיוונים חדשים, (31) כסלו-טבת תשע"ה - דצמבר 2014, עמ' 315-318.
  14. ^ ד"ר אריאל אוקסהורן, "אכן בחירה קשה", ישראל היום, 21 בפברואר 2014.