מרכז החלל קנדי
 | |
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית  |
| סוכנות אם | נאס"א |
| תאריך הקמה |
1 ביולי 1959 |
| סוכנות קודמת |
Launch Operations Directorate Launch Operations Center |
| מנהל |
Janet Petro |
| מנכ"ל | רוברט ד. קבאנה |
| מטה מרכזי | מריט איילנד, פלורידה |
| עובדים | 13,100 |
| תקציב | 350 מיליון $ |
| דף הבית של KSC | |
| קואורדינטות | 28°35′07″N 80°39′03″W / 28.585278°N 80.650833°W |
 | |
  | |
מרכז החלל על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי (באנגלית: John F. Kennedy Space Center (KSC)), הוא אתר השיגור של חלק ניכר ממשימות החלל הבלתי מאוישות של נאס"א ושל כל המשימות המאוישות, הנמצא ליד קייפ קנוורל באי מריט, פלורידה, ארצות הברית.
אורכו של מרכז החלל הוא כ־55 קילומטר, רוחבו כ־10 קילומטר ושטחו כ־567 קילומטר רבוע, והוא מעסיק כ־17,000 עובדים. במרכז יש אתר מבקרים והוא מציע סיורים לקהל הרחב.
המשימות המאוישות שנשלחות לחלל נשלטות ממתחם שיגור 39 (Launch complex 39), הכולל בתוכו גם האנגר להרכבת כלי הטיס. כשישה קילומטר מזרחה מההאנגר ישנם שני כני שיגור, וכשמונה קילומטר דרומה משם עומד המבנה התעשייתי של המתחם.
מרכז החלל קנדי אחראי אך ורק לשיגורים ממתחם שיגור 39. שאר ההמראות והפעולות מתקיימות בבסיס חיל האוויר בקייפ קנוורל שמופעל על ידי חיל האוויר האמריקאי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזור היה בשימוש על ידי הממשלה כבר מ־1949 כשהנשיא הארי טרומן ייסד את Joint Long Range Proving Grounds בקייפ קנוורל, לניסויי טילים. מיקום זה היה אידיאלי מפני ששיגור הטילים מתבצע ונוחת באוקיינוס האטלנטי, ובנוסף האזור קרוב מאוד לקו המשווה, יותר מכל מקום אחר בארצות הברית. הקרבה לקו המשווה מאפשרת את האצת הטיל בזכות סיבוב כדור הארץ.
בשנת 1951 ייסד חיל האוויר האמריקאי את המרכז לבדיקת טילים של חיל האוויר על יד בסיס חיל האוויר פטריק.
בעקבות פרויקט ספוטניק, הלוויין הסובייטי הראשון בחלל, שיצא לדרך ב־4 באוקטובר 1957 החליטה ממשלת ארצות הברית על ייסוד נאס"א ב־29 ביולי 1958, והאזור הפך לאתר השיגור שלה.
בין הטילים והמשגרים שנוסו היו טילי רדסטון, יופיטר, יופיטר C, פרשינג (Pershing), פולאריס, תור, אטלס, טיטן ומינטמן (Minuteman).
ההכרזה על תוכנית שתשגר אדם לחלל בתוך חללית מקפת, גרמה לשורת פיתוחים מהירה באזור. נאס"א החלה לקנות את האי מריט, ובשנת 1962 היה בבעלותה 210 קמ"ר משטח האי כולו. לאחר מכן התנהל משא ומתן עם ממשלת פלורידה על שטח נוסף כ־140 קמ"ר. ביולי 1962 הוחלט לתת לאזור שבבעלות נאס"א את השם המרכז לפעולות שיגור (Launch Operations Center), ושמו שונה בנובמבר 1963 ל"מרכז החלל ע"ש ג'ון פיצג'רלד קנדי, לאחר רצח הנשיא.
תוכניות החלל האמריקאית לשיגור חלליות המקיפות את כדור הארץ (תוכנית מרקורי, תוכנית ג'מיני ותוכנית אפולו) פעלו באותה תקופה (עד שנות ה־70 המוקדמות). תוכנית מרקורי הייתה לשלוח אדם לחלל בחללית שתקיף את כדור הארץ, כמענה לתוכנית החלל הסובייטית. התוכנית החלה באוקטובר 1957 והחלליות בתוכנית זו נישאו על גבי הטיל הבליסטי הבין־יבשתי אטלס LV-3B. מהידע שנצבר בתוכנית מרקורי, פותח הטיל טיטן 2 שיוכל לשאת אנשים ולהגשים את מטרת העל של התוכנית כולה. ואכן ב־23 במרץ 1965, יחד עם ג'ון יאנג וורג'יל גריסום המריאה חללית ג'מיני 3 בהצלחה.
מטרתה של תוכנית אפולו הייתה לתת תשובה לתוכנית החלל הסובייטית שרצתה להנחית אדם על הירח. לכבוד התוכנית נחנך מתחם חדש שפיקח על השיגורים וצויד במיטב הטכנולוגיה, בעלות של 800 מיליון דולר אמריקאי. המתחם כלל את האנגר בו הוחזקו משגרי סטורן 5 ששימשו את החלליות בתוכנית אפולו. לפני פיתוח המשגר סטורן 5 התבצעו ניסויים בטילים כמו סטורן 1 ששימש את משימת אפולו 1. הניסוי הראשון של המשגר סטורן 5 התבצע לראשונה במשימת אפולו 4 ב־9 בנובמבר 1967. השיגור המאויש המוצלח הראשון בתוכנית התבצע במשימת אפולו 7 ב־11 באוקטובר 1968. אפולו 8 ששוגרה ב־21 בדצמבר 1968, הייתה הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח, והטיסה המאוישת הראשונה של סטורן 5. אפולו 9 ו־אפולו 10 היו הטיסות המאוישות הראשונות של רכב הנחיתה הירחי. שיא התוכנית הגיע במשימת אפולו 11, היא שוגרה ב־16 ביולי 1969. משימה זו הנחיתה לראשונה אדם בירח. המשך התוכנית הביא איתו עוד 6 משימות שבחמש מתוכן נחתו אסטרונאוטים על הירח, ובוטלו 3 משימות. משימת אפולו 18 בוטלה, אך הוחלט על שיתוף פעולה עם הסובייטים במשימת אפולו־סויוז שהתבצעה בשנת 1975.
מרכז החלל קנדי אחראי גם לשיגורי כל משימות מעבורות החלל. לאחר בצורת של 6 שנים, המריאה הקולומביה למשימת STS-1 ב־1981. מעבורת החלל הייתה הכלי הראשון של נאס"א לשימוש חוזר ולכן נבנה עבורן מסלול נחיתה מיוחד באורך 4.6 ק"מ, אולם נחיתת מעבורת לא התבצעה במרכז החלל קנדי עד 1984. מעבורת החלל צ'לנג'ר במשימת STS-41-B הייתה הראשונה שנחתה במרכז החלל קנדי. עד אז כל הנחיתות של מעבורות החלל נעשו בבסיס חיל האוויר בקליפורניה, והוחזרו לפלורידה על גבי מטוסי בואינג 747. הטיסה ה־25 בתוכנית הייתה הראשונה שלא צלחה עקב התפוצצות הצ'לנג'ר 73 שניות לאחר ההמראה.
בספטמבר 2004, חלקים ממרכז החלל קנדי ניזוקו בסופת ההוריקן פרנסיס. האנגר הרכבת המעבורות ספג נזקים ויחד איתו מבנים רבים. נזק נוסף נגרם למתחם באוקטובר 2005 על ידי סופת ההוריקן וילמה.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
צילום אווירי של מרכז החלל -
הבאת המעבורת אל כן השיגור -
בניין נאס"א -
השיגור הראשון של המשגר סטורן 5 ממתקן השיגור במרכז החלל קנדי, 1967 -
שיגור המשגר סטורן 5 הנושא את החללית אפולו 11 אל הירח ממתחם השיגור 37 במרכז החלל קנדי, 1969 -
האסטרונאוט יוג'ין סרנן על רקע המשגר סטורן 5 הנושא את החללית אפולו 10 במתקן השיגור של מרכז החלל קנדי, 1969 -
חדר השליטה והבקרה במרכז החלל קנדי בעת החזרות לקראת שיגור החללית אפולו 12 אל הירח, 1969 -
הנשיא דונלד טראמפ במרכז החלל קנדי, מאי 2020
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מרכז החלל קנדי (באנגלית)
מרכז החלל קנדי, ברשת החברתית פייסבוק
מרכז החלל קנדי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מרכז החלל קנדי, ברשת החברתית אינסטגרם
מרכז החלל קנדי, סרטונים בערוץ היוטיוב
מרכז החלל קנדי, באתר פליקר- איתי גל, חלליות רודפות אחריכם: ביקור במרכז החלל של נאס"א, באתר ynet, 29 באוקטובר 2014
.svg){kind=icon}
| מתקני נאס"א | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| מנהלת נאס"א | |||||
| עשרת מרכזי נאס"א העיקריים |
| ||||
| מתקני מחקר ובדיקה נוספים | מתקן ההרכבה מישו (אנ') • מתקן הטיסות וולופס • מתקן הבדיקות וייט סנדס (אנ') • מתקן ההכשרה והאימות העצמאי (אנ') • מתקן סנטה סוזאנה לניסויי שטח (אנ') • מתקן לניסויי בלוני אוויר (אנ') | ||||
| נמלי חלל | נמל החלל קייפ קנוורל • בסיס חיל החלל ונדנברג | ||||
| מערכי תקשורת ותצפית | רשת חלל עמוק (DSN) (מרכז קנברה לתקשורת חלל עמוק • מרכז מדריד לתקשורת חלל עמוק • מרכז גולדסטון לתקשורת חלל עמוק) • מתקן הטלסקופ התת־אדום של נאס"א (אנ') • Space Flight Operations Facility (אנ') • רשת תקשורת לגופים קרובי ארץ (אנ') • רשת תקשורת חלל (אנ') | ||||
.svg)