משתמשת:Yajoe2016/פיני לייטרסדורף

פיני לייטרסדורף (1906-1986) המכונה "אם האופנה הישראלית" שימשה כמעצבת הבית של "משכית" מ-1955 עד סוף שנות ה-70 . היא נחשבת לאחת הנשים החשובות בתחום האופנה בארץ. במהלך ארבעים שנה היא יצרה אופנה ישראלית מקורית המשלבת בין מסורת למודרניזם תוך הקפדה על שילוב רוח המקום עם החומרים המצויים בו.

ביוגרפיה

פיני (אדולפינה) לייטרסדורף נולדה ב-1906 בקומרום שבהונגריה למשפחת האס, משפחת סוחרי עץ מבוססת. בגיל 17 היא נישאה לבעלה הראשון ושלוש שנים לאחר מכן ילדה את בנה הבכור איוון, שנהרג בגיל 35 בהתרסקות מטוס בדרכו מניו-יורק לברזיל. ב- 1932 היא עברה לברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה ופתחה שם סטודיו לעיצוב אופנה. כמעט כל משפחתה שנותרה באירופה נספתה בשואה מלבד אחיה, אדוארד שחי באנגליה. בשנת 1939 עלתה לייטרסדורף לישראל יחד עם בעלה, האדריכל אנדריאס לייטרסדורף, ובנה הקטן תומאס באוניית המעפילים "פלסטינה". שנה לאחר מכן היא פתחה סטודיו ברחוב אחד העם בתל אביב ותוך כדי עבודה למדה ולימדה את רזי המקצוע. היא העבירה קורס לעיצוב, תפירה וגזירה בסטודיו שלה. שנתיים לאחר מכן ב-1942 החלה לעצב תלבושות לתיאטרון הקאמרי במשך עשר שנים, במקביל לייטרסדורף תפרה ועיצבה בגדים עבור לקוחות פרטיים, ביניהם נמנו אמנים ושחקנים. המפגש שלה עם רות דיין ב-1955 הוליד תערוכה משותפת במוזיאון דיזינגוף, תערוכה שהצליחה מאוד והובילה לשיתוף פעולה פורה מאוד בין השתיים במסגרת מפעל "משכית", מפעל לאמנות שימושית, ששם לו למטרה להחיות את האמנות העממית של היהודים שבאו לארץ בגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50, בעיקר עולים מארצות האסלאם. הרצון היה לשמר את העושר והמקוריות שבצבע ובקישוטים, ויחד עם זאת להחדיר רוח רעננה ורעיונות חדשים בעזרת טכניקות מודרניות. לייטרסדורף היתה המעצבת הראשית של "משכית". היא חלשה וניהלה שתי מחלקות האחת של בגדים יומיומיים, והאחרת, סדרה מצומצמת יותר של בגדים שנעשו בתפירת עילית. בהם האריגה, הרקמה והתפירה נעשו בעבודת יד. מ- 1955 לייטרסדורף זוהתה עם "משכית" ועיצבה למענה פריטים אייקונים רבים, בגדים ואביזרים שהיוו אופנה ישראלית מקורית, ביניהם "מעיל המדבר" ושמלת "עין גדי". במקביל היא עיצבה תלבושות ללהקת ענבל, וכן מדים ייצוגיים לנציגויות ישראל. בשנת 1957 זכתה לייטרסדורף בתואר "אמנית השנה" על ידי מגזין לאישה. בנימוקי השופטים נאמר:

גישתה אל המלאכה אינה רק של ציירת או תופרת אופנה ממדרגה ראשונה. דוגמאות הלבשה אלה, המתאימות לאריגים הנארגים על ידי עולים חדשים מיועדות לבטא את הפולקלור הקשור בארצנו [...] המונח אופנה ישראלית מקבל אופי מציאותי ביצירותיה של פיני, היודעת לשלב במוצרי משכית פולקלור עם אופנה חדישה

ב- 1965 לייטרסדורף פתחה אולפנה לעיצוב אופנה בשיתוף עם ארגון "אמהות עובדות" ומשרד המסחר והתעשייה. האולפנה פעלה עד 1970 עד הקמת מכללת שנקר. תחת כנפיה צמח דור צעיר של אופנאים כמו יובל כספין ודורין פרנקפורט. היא נישאה שלוש פעמים. בעלה השני היה האדריכל אנדריאס לייטרסדורף ממנו נולד להם בנם, תומאס. ב-1954 נישאה לצייר יוחנן סימון שציוריו היוו השראה לעבודותיה. פיני לייטרסדורף מאוד אהבה להציג את עבודותיה בתצוגות השנתיות של "הבונדס" בארצות הברית. תצוגות בהן השתתפה בין השנים 1958- 1982. בתצוגות אלה לייטרסדורף הרגישה שהיא יכולה להביע את עצמה וליצור מבלי להיכנע לשיקולים מסחריים. בתצוגות אלה היא הציגה שמלות משי צבעוניות בהשראת ציורי השמן של בעלה, סימון. בגיל 80 בשנת 1986 היא מצאה את מותה בטביעה בבריכת בנה שבסביון.

תפיסת העולם האמנותית שלה

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ מרכאות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”אופנה של עם אינה פרי המקרה. היא נובעת מתחושת הסגנון שלו, מאקלים מולדתו, מן הצרכים המעשיים של אורח חייו היומיומיים ומחומרי הגלם הגדלים והמעובדים בנוף ארצו. אי אפשר ומגוחך להעתיק בארץ את אופנת המערב” רוח אידיאולוגית זו השתלבה בהחלט עם תפיסת עולמה של רות דיין מייסדת "משכית" שחזונה היה יצירת כור היתוך ויצירת ייצוג חזותי לישראליות המתהווה. יחד הן הזינו האחת את השנייה, לייטרסדורף עסקה בשירת האופנה ופיסול הבגד ודיין ניצחה על הצד הניהולי. לייטרסדורף שאפה ליצור אופנה ישראלית מקורית המושפעת מהאקלים, מהאור ומההיסטוריה של המקום. היא האמינה שהאופנה צריכה להיות מותאמת למקום ולסביבה בה אנו נמצאים. היא טיפחה סגנון ישראלי השומר על ייחודו האותנטי, חיברה את הרעיון החברתי, התרבותי והאידיאולוגי לאופנה ישראלית בעלת אופי מקומי מקורי (בת- יער, 2010 ; אלמוז, 2011). בשנות ה-60 הניסיון היה ליצור סגנון ישראלי חדש כחלק מסדר היום הלאומי, ולייטרסדורף יישמה זאת הלכה למעשה בעבודותיה. ערכים תרבותיים והיסטוריים של ארץ ישראל נשזרו ביצירות האופנה האיכותיות שעיצבה. לייטרסדורף שילבה את היסודות האמנותיים של הפולקלור המזרחי עם המודרני, ישן עם חדש, מזרח מול מערב. הייתה לה זיקה רבה ליחסי הגומלין בין האנשים לסביבה וזו באה לידי ביטוי בעבודותיה, בין היתר באמצעות חידוש הלבוש היהודי מימי קדם. היא ניסתה ליצור קשר בין הארכאולוגיה לתרבות החזותית שנשאה אופי לאומי בשנות ה-50. זיקתה לטבע באה לידי ביטוי לא רק בבדים גולמיים ובצבעוניות, אלא בשילוב חומרים כמו שריוני צבים ושנהבים, חלוקי נחל ופיסות עץ, שימוש בחומרי גלם מקומיים. בעיניה קיים קשר הדוק בין האופנה וסגנונו של העם. האופנה מסמלת את האידיאלים הנסתרים של העם, ועל כן היא ראתה באופנה גורם חינוכי חשוב ומשמעותי. אמנם את הידע הטכני היא שאבה מהמערב, אך היא סירבה להעתיק את אופנת המערב לארץ. האופנה הצברית נתפסה על ידה כשילוב בין הפשטות הצברית, ססגוניות מזרחית וטכניקת תפירה מערבית. היא שילבה אמנות עם אופנה, ויצרה זהות מקומית שלא ניתן להפריד אותה מהחזון החברתי שלה.

מקורות ההשראה לעבודותיה

מקורות השראה לעיצוביה של פיני לייטרסדורף היו נופי המדבר וגווניו, המכתש הגדול ושכבות הסלע שהפעימו אותה והשאירו בה רושם עז, חולות מכתש רמון, מערות קומראן, הצמחייה הארץ ישראלית, האור ישראלי, הוורוד של אבני ירושלים, הסגול של הרי אילת, העולים החדשים, אורח חייהם של הבדואים בנגב והפלסטינים מהגדה המערבית, אליהם התוודעה לאחר מלחמת ששת הימים. לייטרסדורף האמינה שהיכולת להשתמש בצבעים המקומיים, בהלך הרוח המקומי ובמרקמים שהארץ מעניקה הם אלו שנותנים ליצירה ולאמן את העומק היצירתי הלאומי שלו. לייטרסדורף אהבה לטייל בארץ והושפעה מסביבתה, וגם החומרים ששימשו אותה בעיצוביה מקורם בחומרי גלם המצויים בארץ. מקור השראה נוסף היו ציוריו של בעלה, יוחנן סימון, כך למשל עיצבה בשנות ה-80 שמלה מעוטרת בדקלים על פי ציורו של סימון שנקראה "מראה מחלוני". או שמלות משי פראי בצבעים עזים שיצרה בהשראת ציורי השמן של סימון בעלה. יוחנן סימון במכתבים שכתב לה הוסיף ציורים קטנים, מעין קריקטורות שלה שהפכו השראה לעבודותיה, כך נוצר שיתוף פעולה מעניין בין אופנה ואמנות. הפריטים שיצרה הושפעו גם מהרוח הכנענית וסיפורי התנ"ך, ויעידו על כך שמותיהם כגון: שמלות "עין גדי", ענק "מרים הנביאה" חגורת "כוהנת העשתורות". לצד שמות "מעיל המדבר", " חלום מדברי", חולצות "כינרת", שמלות מעוטרות ב"רקמת בית-לחם", "רקמת בית ג'אללה" ורקמת "עזה". למוטיבים אלה העניקה לייטרסדורף פרשנות אישית, והם מהווים עדות למאמצה של לייטרסדורף ליצור אופנה שהיא חוצה עדות וחברות בישראל.

החומרים והצבעים המעצבים את יצירותיה

האריגים נטוו מחומרים טבעיים במאה אחוזים כמו צמר כבשים, משי גולמי, כותנה, עור לא מעובד ופישתן. הצבעים אף הם היו טבעיים, צבעי אדמה, צבעי המדבר, הגוון הטבעי של צמר כבשים, השחור הלא טהור של אוהלי הבדואים, כחול של הים. בדים שעוצבו בגזרות שהתאימו לחום המקומי. לייטרסדורף השתמשה בחומרים שונים: צדפים, שברי זכוכית, ענפי עצים, ענפי זית, חלוקי נחל, דלועים, עצמות, שריוני צבים. פיני לייטרסדורף עבדה בשיתוף פעולה עם צורפים, אורגים ובעלי מלאכה שיצרו עבורה כפתורים מצדפים, מעצמות, אבזמים מכסף וארגו עבורה אריגי צמר מיוחדים. פיני שילבה צדפים ועדיי כסף בעיצוביה, התכשוט המקראי, הבדואי, התימני הפכו למרכיב משמעותי בעיצוב "משכית" ובעיצובה של לייטרסדורף, שהושפע מהנוף המקומי, האיזורי ומהרב תרבותיות של קיבוץ הגלויות בארץ.

עבודותיה הנבחרות

"מעיל. המדבר" – מעיל העשוי מצמר כבשים. הצמר נתרם על ידי יהודי מאוסטרליה. בפעם הראשונה המעיל נארג ב-1955 הבדואים טוו את הצמר אותו עיצבה לייטרסדורף וארג קאשי, אומן שטיחים ממגדל העמק. המעיל שצבעו שחור כצבע אוהל בדואי, עוצב בגזרה רכה שעוטפת את הגוף, מיריעה אחת הגזורה באלכסון עם תפרים שנעשו בעבודת יד וגימורים שנעשו בעבודת יד. תחילה לייטרסדורף עיצבה מעיל ללא ביטנה מאריג צמר מגרד, אך לאחר שכנועיה של רות דיין החליטה להוסיף לו ביטנה. מעיל המדבר נמכר בבתי הכלבו היוקרתיים בארצות הברית ב"ברגדורף גודמן", "לורד אנד טיילור" וכן על ידי נשות "הבונדס" שבפניהן נערכו תצוגות אופנה. אחת מהנשים המפורסמות שרכשו את המעיל היתה השחקנית קתרין הפבורן. "מעיל המדבר" הוא הפריט הנודע ביותר שיצרה לייטרסדורף, ומידי שנה זכה לפרשנות ונכח בכל קולקציה של "משכית". לייטרסדורף סיפרה
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ מרכאות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”הרבה פעמים נסעתי לחו"ל עם מעיל המדבר, אבל תמיד חזרתי בלעדיו ”. כיום משמש המעיל פריט לאספנים.

שמלת "עין גדי"- שמלה שעוצבה ב-1963 עם גילוי המגילות הגנוזות, על פי הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו במערות מדבר יהודה בעקבות החפירות של פרופסור יגאל ידין. השמלה עוצבה כטוניקה עם צעיף גדול ומלבני. את ההשראה לשמלה קיבלה מפיסת בד שנמצאה במערות קומראן. נאורה ורשבסקי, אמנית האריגה של משכית שחזרה את הבד, וכך פיני עיצבה שמלה שמאחוריה היסטוריה בת אלפיים שנה.

"המכתש הגדול"- דגם של מכנסי הרמון וחזייה עם שכמייה מאורגנזה דקה ומרחפת מחמש שכבות בגוונים של חמרה, אפור בזלת וחול, צבעיהם של שכבות הסלע במכתש הגדול.

סגנון התפירה של פיני לייטרסדורף

לייטרסדורף לא למדה אופנה מעולם. היתה לה יכולת ראייה תלת ממדית. היא לא עשתה סקיצות לדגמים שעיצבה, אלא עיצבה ישירות על הבובה ובאופן אינטואיטיבי גזרה והרכיבה את הדגם אותו רצתה ליצור. בריאיון לעיתון מעריב ב-1983 הציגה את דרך עבודתה
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ מרכאות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”הייתי שמה פיסת אריג על בובת מדידות ומשחקת עם האריג עד שקיבל את הצורה שרציתי, וכך אני עושה עד היום”. הגזרות של לייטרסדורף נראות פשוטות למראית עין. מרבית הגזרות בנויות בקווים רחבים מרחפים. עבודות איכותיות שהושקע בהן דמיון ועבודת כפיים. חתכים מעוגלים ותפרים מתפתלים שנועדו לאפשר תנועה קלה בעת לבישת הבגד. לייטרסדורף שמרה על מינימליסטיות בעבודות שלה, ועל טוהר הצורות. עבודותיה ניחנו באיכות ביצוע גבוה, והקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. היא ראתה את עצמה כאמנית ולא כמעצבת אופנה בעלת ראייה סלקטיבית וזוג ידיים שיצרו בגדים ישראליים. הבגדים שיצרה היו בעלי איכות אוונגרדית ובעלי זיקה היסטורית לצורת הלבוש בת אלפי השנים של עמי המזרח התיכון.

השפעת תקופת ה"צנע" על עבודותיה

בשנות ה-50 ישראל חיה תחת תקופת הצנע שהתאפיינה במחסור בכל, בין היתר בחומרים ובדים, מה שהביא את לייטרסדורף להצטמצם בבדים ולהיות יצירתית ובעלת כושר אלתור, כך למשל כשגולדה מאיר, שרת החוץ באותם ימים הייתה צריכה לטוס לאפריקה לפגישה רשמית, ולא הייתה לה שמלת ערב, לייטרסדורף התגברה על המחסור בבד על ידי סרטים המיועדים למותניות אותם היא צרפה אחד לאחד בעזרת רקמות ויצרה את האריג ממנו נתפרה השמלה. בתקופה זו היא מצאה רעיונות מקוריים לחומרים זולים. היא יצרה שמלות מחבלים, צמר גולמי, וילונות, סרטי משי שהיו מיועדים לגימורי ביטנות, ובמקום צבעים היא השתמשה בסירים ענקיים בהם "בישלה" את הבדים בתוך תה, פטל, קפה.

מספר תערוכות בהן הוצגו יצירותיה

ב-1954 הוצגה התערוכה הראשונה של משכית "משכית- חברה לטיפוח מלאכת בית בכפר" התערוכה חשפה את המיומנויות של בעלי המלאכה, ולשם כך שולבו עובדים ממשכית והציגו את תהליך היצור של אמנותם. העמדת האנשים כמיצג בתערוכה עוררה ביקורת, אך התערוכה עצמה שהציגה שטיחים, בדים, תכשיטים ובגדים נחלה הצלחה.

ב-1983 במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה "פיני לייטרסדורף- מעצבת אופנה ישראלית".

ב-2003 הוצגה תערוכת "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ ישראל בתל- אביב. בתערוכה הוצגו בגדים, שטיחים, הדפסי אריגים, צעצועים, תכשיטים ועבודות נחושת ועץ. פריטים המייצגים את מפעל "משכית", שפיני לייטרסדורף היתה אחת מעמודי התווך שלה.

באוגוסט 2011 נערכה בנוה צדק שבתל- אביב תערוכה לציון 25 שנים למותה של לייטרסדורף. התערוכה התקיימה במתחם דלאל על ידי נכדתה אנדריאה (דושי) לייטרסדורף. בתערוכה הוצגו פריטים מאוסף המשפחה, ביניהם שמלות, קטעי עיתונות, סרטים ומכתבים, לצד ציורים של בעלה, סימון יוחנן, שהיווה השראה לעבודותיה.

לייטרסדורף שילבה אמנות עם אפנה. היא יצרה כור היתוך עיצובי, שלא ניתן להפרידו מחזון חברתי ופוליטי היא יצרה אופנת אוונגרד, אופנה המתאימה יותר למוזיאונים וגלריות מאשר למדפי חנויות. אדם ברוך אמר על לייטרסדורף שהיא הציעה לאופנה הישראלית את העומק התרבותי והאידאי, שאף לא מעצב אופנה אחר הציע. היא היתה יותר מאופנאית. היתה לה תיאוריה על החיים כאן. תיאוריה שרירותית, מעט תמימה, אבל סולידית, עקבית, ניתנת להוכחה, לשחזור. היא ביקשה ליצור בישראל אופנה מקומית המתאימה לרוח, לאקלים, לחומרים הטבעיים המצויים פה, והיא אכן הצליחה ליצור אופנה שהיא כתב יד אותנטי ומקומי המהווה השראה עד היום.