משתמש:Chen Mizrahi/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנירו רואניפור (פרסית: منیرو روانی‌پور) נולדה ב-24 ביולי 1952 בבושהר שבאיראן. מנירו היא יוצרת וסופרת אמריקאית-איראנית אשר יצירותיה הספרותיות השאירו חותם בולט על הספרות הפרסית. יצירותיה מאופיינות בריאליזם מאגי ובדמויות נשיות מורכבות. רואניפור ידועה בכתיבתה הביקורתית אשר חושפת מגוון נושאים חברתיים ופוליטיים מורכבים עליהם לא נהוג לדון באיראן. רבים מסיפוריה עוסקים בכפר הנידח והקטן בדרום איראן שבו נולדה.

בשנת 2001 עמדה רואניפור לדין באיראן בגין לקיחת חלק בתעמולה אנטי-איראנית וחלקים מעבודותיה הורדו ממדפי חנויות ספרים באיראן על ידי המשטרה. עם זאת, רואניפור זכתה בפרסים ספרותיים רבים ביניהם הרומן הטוב ביותר בפסטיבל המפרץ הפרסי ופרס לוח הזהב באיראן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנירו רואניפור נולדה בשנת 1952 בכפר ג'ופרה במחוז בושהר שבדרום איראן, על שפת המפרץ הפרסי. למקום הולדתה הייתה השפעה משמעותית על קריירת הכתיבה שלה.[1] רואניפור גדלה בחיקה של משפחה שמרביתה עסקה בכתיבת ספרים והשרתה בבית אווירה פוליטית ותרבותית. מכאן הזיקה הראשונה שלה לתחום הספרות והיצירה.[2]

בצעירותה הייתה רואניפור נערה כפרית ששברה את המנהג המיושן הנוגע לחינוך נשים כשעזבה את הכפר בו נולדה ועברה לעיר שיראז כדי ללמוד באוניברסיטה. בניגוד לרבים מבני גילה היא הצליחה לשפר את מעמדה החברתי כאישה והפכה לסופרת.[3] רואניפור למדה תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת פהלוי בשיראז ובשנת 1978, עם תחילתה של המהפכה האיראנית, התקבלה לתוכנית לימודים באוניברסיטת טהראן, שם למדה תואר שני בפסיכולוגיה.[2]

מנירו רואניפור נשואה לבאבכ תח'תי (בנו של המתאבק הידוע ע'לאם-רזא תח'תי), אותו הכירה בשנות השמונים במסגרת השתתפותה בשיעורי כתיבה, ולהם ילד אחד משותף. במהלך חיי הנישואים שלה הפכה רואניפור לסופרת מצליחה ומוכרת.[4] רואניפור התמודדה עם אתגרים לא פשוטים שזימנה לה המהפכה האסלאמית. רכוש המשפחה נגזל על ידי המשטר החדש, חלקם נרצחו ואף היו תקופות בהם היו צריכים לברוח ולא יכלו לחזור לבתיהם. יתרה מזאת, בשנת 1983 רואניפור נעצרה בשיראז על ידי השלטונות האיראניים כחלק מגל של מעצרים המוניים של מתנגדי משטר ושהתה בכלא זמן קצר.[2]

בשנת 2006 היגרה מנירו רואניפור עם משפחתה לארצות הברית ומאז היא מתגוררת עם בעלה ובנם בלאס וגאס, נבאדה. ההגירה הייתה קשה עבורה אך לטענתה הייתה שווה את כל הקושי.[5]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר להיותה סופרת, בתחילת דרכה עסקה מנירו רואניפור גם בתחומים נוספים של אמנות הבמה כגון: ריקוד, שירה תיאטרון וקולנוע.[2] בשיראז, בעת לימודי התואר הראשון, היא הצטרפה לקבוצת התיאטרון של האוניברסיטה והשתתפה במספר הצגות, ביניהם:"אבוזאר ע'פרי", "המורה", "Sizwe Banzi Is Dead", "יחי המועצות" ועוד.[6]

מנירו רואניפור נחשבת לאחת הכותבות המוערכות ביותר באיראן שלאחר המהפכה. היא משתמשת בסיפורת (הן בסיפורים קצרים והן ברומנים) עם גוונים אוטוביוגרפיים ככלי שבאמצעותו היא מבטאת את רגשותיה, רצונותיה ומבקרת את הפער בין המינים.[6] נקודת מפנה חשובה בקריירת הכתיבה של מנירו רואניפור היא מעצרה באיראן בשנת 1983. במהלך שהותה בכלא היא הבטיחה לעצמה שאם תשוחרר –תיקח את נושא הכתיבה ברצינות רבה, תדאג שיכירו אותה וידעו מי היא, וכך היה.[2]

רואניפור החלה את הקריירה הספרותית שלה כסופרת בשנת 1989 כאשר פרסמה את אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלה "כניזו". עם זאת, רק לאחר פרסום הרומן הראשון שלה "הטובע" הפכה לסופרת מובילה באיראן שלאחר המהפכה. בשנות התשעים פרסמה רואניפור שני רומנים נוספים ("לב פלדה", "צוענייה ליד האש") ומספר קבצי סיפורים קצרים.[7] חשוב לציין כי רואניפור חיכתה שבע שנים כדי לקבל אישור פרסום לאוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלה ועשור לרומן השלישי שלה. יתרה מזאת, רבים מהכותרים שלה אסורים לפרסום באיראן.[8]

בשנת 1993, כשעוד חיה באיראן, הקימה מנירו רואניפור סדנה לכתיבה יוצרת בשם "הצוענים". גם בעת שהותה בארצות הברית ממשיכה רואניפור להעביר סדנאות דומות באופן מקוון כאשר רוב התלמידים שלה הם איראנים מרחבי העולם. מאז הגירתה לארצות הברית, היא למדה להכיר את עצמה טוב יותר והחלה לפרוח כיוצרת וסופרת שחופשיה לכתוב על כל נושא שהיא חפצה בו.

הנושאים ביצירותיה הספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביה של מנירו רואניפור מציעים נקודת מבט חדשה על מעמדן של נשים בחברה ככלל ועל פעילותן הספרותית בפרט. דרך דמויות הנשים הגיבורות המופיעות בכתביה, שרובן עוסקות בכתיבה, משחזרת רואניפור אירועים אמיתיים שחוותה במהלך חייה. באמצעות הנשים הדוברות היא מציגה את תחושותיה, רגשותיה ודעותיה האישיות על האתגרים שניצבו בפניה לאורך השנים.[9]

ביצירותיה הבדיוניות המבוססות בעיקר על זיכרונות ילדותה, מקדישה רואניפור תשומת לב יתרה לנשים ממקום הולדתה, ג'ופרה, ומציגה את התמודדותן עם אי-צדק אזרחי. ישנה טענה לפיה היא דבקה בתפיסה פמיניסטית המציגה נשים כמורדות ולא כקורבנות. היא נתפסת כסוכנת שינוי ומתוך כך, שואפת להביא לשיפור חייהן של נשים בקהילה שלה בסוגיות הכוללות דיכוי נשי, מסורות נישואים לא שוויוניות, חסכים בחייהן המודרניים וכדומה. כמו כן, יצירותיה של רואניפור עמוסות באלמנטים אוטוביוגרפיים האופייניים לנשים איראניות עכשוויות אשר מסתירות את זהותן האישית בשל מגבלות חברתיות.[10]

הנושאים האהובים עליה לכתיבה הם: מאבקיו של האדם, התאהבותו, מאמצי ההישרדות שלו, התנגדותו לעריצות החברה, השלטון, המשפחה והטבע.[2] נושאים נוספים המופיעים בכתביה של מנירו רואניפור הם: טבע, השפעת המהפכה האיראנית, אלימות, מהות הדיקטטורה והשפעתה על החברה האנושית, יחסים חברתיים וחינוך.[11]

רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבצי סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1980 – "הדרור ומר הנשיא"
  • 1988 – "קניזו"
  • 1990 – "אבני השטן"
  • 1993 – "סיריא סיריא"
  • 2001 – "אשת שדה התעופה של פרנקפורט"
  • 2001 – "נאזלי"
  • 2003 – "מלאך עלי אדמות"
  • 2015 – "צוענים"
  • 2015 – "בוסקר"
  • 2016 – "הספינה הטרופה"
  • 2016 – "אוהבי הברית הישנה"
  • 2017 – "זיכרונותיה של אשת מרקורי"

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1989 – "הטובע"
  • 1999 – "צוענייה ליד האש"
  • 1990 – "לב פלדה"

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2017 – "הלילות המשוגעים האלה"
  • 2021 – "אני אתקשר אליך ברגע שאגיע לקייב"
  • 2021 – "מזכרת מימים טרופים"

תסריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2003 – "התגובה החמישית"

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1989 – "אגדות ואמונות בדרום איראן"

השקפת עולמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעה של מנירו רואניפור כסופרת הושפע בעיקרו מהשהות שלה בכפר ג'ופרה בו נולדה וגדלה, מכותבים איראניים כמו מחמוד דולתאבאדי, הושנג גלשירי, סעדי ומסופרים זרים כגון מקסים גורקי, פיודור דוסטויבסקי ואנטון צ'כוב. רואניפור רואה את עצמה כאישה בלתי רציונלית לאור העובדה שבחרה להיות סופרת בעידן שבו מלחמה, אבטלה, רעב ואומללות היו מרכיבים מרכזיים בחייה היום-יומיים.[2]

מנירו רואניפור תומכת בתנועות נגד צנזורה באיראן ומבקרת את הממשלה באופן תדיר.[12] לראייתה, אחד מתפקידיה כסופרת הוא לשנות מחשבות ותפיסות ולהתייצב בפני קיצונים וקנאים שנמנעים משינויים. מתוך כך, היא מנסה למצוא באופן בלתי פוסק רעיונות חדשים שבאמצעותם תוכל לקרוא תיגר על השלטונות באיראן, שלדעתה, מחזיקים באזרחים כבני ערובה.[13] מנקודת מבטה של רואניפור, הבעיה העיקרית באיראן היא שהאזרחים מסרבים לחשוף בפני העולם את הקשיים עימם הם מתמודדים ובוחרים להסתתר. כל עוד המצב לא ישתנה, האזרחים יישארו בתוך מעגל של טעויות שיחזרו על עצמן שוב ושוב.[14]

בכל הנוגע לסוגיית הנשים באיראן, טוענת רואניפור כי כתיבה והוצאה לאור של יצירות ספרותיות הן צעדים חיוניים עבור נשים כדי להוכיח את עצמן, להשמיע את קולן ולהוכיח את יכולותיהן שהודחקו במשך שנים רבות. דבר זה עשוי לעזור להן במציאת הזהות האמיתית שלהן. באותו הקשר, רואניפור מאמינה שנשים צריכות לחפש את האיזון בין המודרנה לבין המסורת העתיקה.[15]

מנירו רואניפור, שמתנגדת בכל תוקף לזווית הראייה הרווחת והמיושנת לפיה נשים לא יכולות לתרום לספרות, הצליחה לגרום לנשים איראניות להאמין בעצמן ולהעריך את תרומתה לתחום הפרסי באמצעות כתביה המציגים נשים סופרות כגיבורות.[16]

הכרה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח גישתה הביקורתית הניכרת בהן, יצירותיה של מנירו רואניפור שנויות במחלוקת באיראן, שם היא תומכת באופן גלוי בשוויון זכויות לנשים.[17]

בשנת 2000 הוזמנה, לצד 16 כותבים ודוברים איראנים נוספים, להרצות בוועידת ברלין על השינוי הפוליטי שהתרחש באיראן. הכותבים האיראניים ספגו ביקורת קשה מהאוכלוסייה השמרנית במדינה. עם חזרתם לאיראן נעצרו כל הכותבים שהשתתפו בטקס, נחקרו ואף הועמדו לדין בגין הפצת תעמולה נגד הרפובליקה האסלאמית.[18]

היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם: הרומן הטוב ביותר בפסטיבל המפרץ הפרסי, פרס פסטיבל אספהאן לספרות ופרס לוח הזהב באיראן.[19] בשנת 2006 הוענקה לה מלגה של פרויקט סופרים בינלאומי מטעם אוניברסיטת בראון. מאוחר יותר באותה השנה קיבלה תושבות למשך שלוש שנים בתור סופרת אורחת במכון 'Black Mountain', המזוהה עם אוניברסיטת נבאדה שנמצאת בלאס וגאס.[20]

כתביה של רואניפור זכו לשבחים, ביקורות והערכה בינלאומית והיא הוזמנה להרצות בכ-21 מדינות בהן, גרמניה, צרפת וארצות הברית. יצירותיה של רואניפור תורגמו לערבית, אנגלית, סינית, צרפתית, גרמנית, כורדית, פולנית, שוודית וטורקית.[18]

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת נשים איראניות – ויקיפדיה (wikipedia.org)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Saeedeh Shahnahpour, “Women and Crafting the Self in Moniro Ravanipour’s Novels”, International Journal of Persian Literature, Vol. 4 no.1 (2019), p. 32.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Moniro Ravanipour, “About me”, Moniro Ravanipour, retrieved on January 29, 2024. About me — Moniro Ravanipour (moniravanipor.com)
  3. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 20.
  4. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 12.
  5. ^ Omid Fallahazad, “‘Already in Exile’: A Conversation with Moniro Ravanipour”, World Literature Today, Vol. 89 no.2 (2015), p. 50.
  6. ^ 1 2 Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 8.
  7. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 9.
  8. ^ Moniro Ravanipour, “Remote Control”, World Literature Today, Vol. 83 no.3 (2009), p. 18.
  9. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 12.
  10. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, pp. 9-11, 13.
  11. ^ Elahe Khafi, . “An Ecofeminist, Comparative Reading of Moniru Ravanipor’s The Gypsy by the Fire and Ntozake Shange’s Sassafrass, Cypress & Indigo”, Journal of International Women's Studies, Vol. 21 no.1 (2020), p.108.
  12. ^ Ravanipour, “Remote Control”, p.18.
  13. ^ Fallahazad, “Already in Exile”, pp. 49-50.
  14. ^ Fallahazad, “Already in Exile”, p. 52.
  15. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, pp. 11, 17.
  16. ^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 25.
  17. ^ Ravanipour, “Remote Control”, p. 20.
  18. ^ 1 2 “Iranian Influential Women: Moniro Ravanipour (1952-Present)”, Iranwire, September 6, 2023, retrieved on March 2, 2024. Iranian Influential Women: Moniro Ravanipour (1952-Present) (iranwire.com)
  19. ^ פרס ספרות יוקרתי המוענק לסופרים מצטיינים שתרמו תרומה משמעותית לספרות האיראנית בעשרים שנה האחרונות; Fallahazad, “Already in Exile”, p. 48.
  20. ^ 'Black Mountain' הוא מוסד המהווה עיר מקלט עבור סופרים שעברו קשיים שונים כגון הטלת צנזורה או דיכוי פוליטי.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Chen_Mizrahi/טיוטה&oldid=38314374"