סיפור סיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היצירה: Boyhood of Raleigh מאת ג'ון אוורט מיליי, שמן על בד, 1870. בציור נראה ימאי המספר לוולטר ראלי הצעיר ואחיו את סיפורי הנעשה בים.

סיפור סיפורים או סטורי טלינגאנגלית: Storytelling) מתאר פעילות חברתית ותרבותית של שיתוף סיפורים. לעיתים השיתוף הזה כולל גם שימוש באמצעים מעולם האלתור, התיאטרון או תוספות ועיטורים לסיפור עצמו. לכל תרבות יש סיפורים או נרטיבים משלה, המשותפים כאמצעי לבידור, חינוך, שימור תרבותי או החדרת ערכים דרך סיפורים הכוללים מוסר השכל.[1] אלמנטים מהותיים של סיפורים כוללים עלילה, דמויות ונקודת מבט עלילתית.

המונח "סטורי טלינג" יכול בהגדרה צרה להתייחס במיוחד לסיפור של סיפורים בעל-פה, ובהגדרה רחבה יותר לטכניקות המשמשות באמצעי מדיה אחרים כדי לפרש או לחשוף את הנרטיבים של סיפורים. נטען כי לסיפור סיפורים אפקט אנתרופולוגי רחב מכיוון שהוא בסיס לקיומה של כל חברה ולמיסוד המסורות וההיסטוריה שלה. אף על פי שהסיפורים מבדילים אומה אחת מהשנייה, היסוד הבסיסי של סיפור משותף לכלל החברות האנושיות.[2]

פרספקטיבה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה: זוג יפה מאוד, משנת 1938 לספירה. האפוס של פאבוג'י הוא אפוס שבעל פה בשפה הראג'סטאנית המספר על מעשיו של האלה פאבוג'י, גיבורה עממית שחיה במאה ה-14.

סיפור של סיפורים מקדים מבחינת תקופה את הכתיבה. הצורות המוקדמות ביותר של סיפורי סיפורים היו בדרך כלל בעל פה בשילוב מחוות וביטויים. בנוסף להיותו חלק מטקסי פולחן דתיים, חלק מהארכאולוגים סבורים כי אמנות הסלע שימשה סוג של סיפור סיפורים בתרבויות קדומות רבות.[3] התושבים האבוריג'ינים האוסטרלים ציירו סמלים מסיפורים על קירות מערות כאמצעי לעזור למספרים לזכור את הסיפור בעל פה. לאחר מכן, הסיפור סופר בשילוב של נרטיב בעל פה, מוזיקה, אמנות רוק ומחול, שאפשרו שילוב של הבנה ומשמעות הקיום האנושי באמצעות זיכרון וחקיקה של סיפורים.[4] אנשים השתמשו בגזעים מגולפים של עצים ובכלי תקשורת חלופיים (כמו למשל חול ועלים) כדי לתעד סיפורים בתמונות או בכתיבה. צורות מורכבות של קעקועים עשויות גם הן לייצג סיפורים עם מידע על גנאלוגיה, שיוך ומעמד חברתי.[5]

עם כניסת הכתיבה והשימוש באמצעי תקשורת יציבים וניידים, סיפורים הוקלטו, תומללו ושותפו באזורים רחבים בעולם. סיפורים נחצבו, נשרטו, נצבעו, הודפסו או הוטבעו בדיו על גבי מגוון של חומרים: עץ, במבוק, שנהב ועצמות חיות נוספות, כלי חרס, טבליות חימר, אבנים, כתבי יד על עלי דקל מיובשים, עורות (קלף), בדי טאפה, נייר, משי, קנבס וחומרי טקסטיל נוספים.

מאוחר יותר סיפורים הוקלטו ותועדו בסרטי קולנוע ונשמרו אלקטרונית בצורה דיגיטלית.

למרות הפופולריות הגוברת בעת החדשה של מדיה כתובה וטלוויזיונית ברחבי העולם, סיפורים בעל פה עדיין ממשיכים להיווצר על ידי מספרי סיפורים מאולתרים, כמו גם סיפורים הקיימים שמחויבים לזיכרון והועברו מדור לדור.

סטורי טלינג בעת הנוכחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המודרני יש תהליך של התרחבות התפיסה בנוגע לסיפור סיפורים. בנוסף לצורות המסורתיות: מעשיות פולקלור וסיפורי עם, מיתולוגיה, אגדות, סיפורי משל ועוד, התרחבה התפיסה גם לייצוגי היסטוריה, נרטיב אישי, פרשנות פוליטית ונורמות תרבותיות מתפתחות. סיפורי סיפורים עכשוויים משמשים גם לצורך מטרות חינוכיות שונות.[6] סוגי מדיה חדשים יוצרים אפשרויות נוספות להקליט, לבטא ולצרוך סיפורים.[7] כלים לתקשורת קבוצתית אסינכרונית יכולים לספק סביבה שתאפשר לאנשים למסגר מחדש או לרענן סיפורים בודדים לקבוצות של סיפורים.[8] משחקים ופלטפורמות דיגיטליות אחרות, כמו אלו המשמשות בסיפורת אינטראקטיבית או בנרטיבים אינטראקטיביים עשויים לשמש כדי למקם את המשתמש כדמות בתוך עולם גדול יותר. סרטים תיעודיים, כולל תיעוד אינטרנטי, משתמשים בטכניקות של סטורי טלינג כדי להעביר מידע על הנושא שלהם.[9] בעידן המודרני גם מתרחב השימוש והיישום בסיפורי גילוי-עצמי, שנוצרו לצורך השפעה מזככת וטיפולית, כמו למשל בפסיכודרמה, טיפול בדרמה ותיאטרון פלייבק.[10] סטורי טלינג גם משמש כאמצעי לזרז של שינוי פסיכולוגי וחברתי בתרגול של אמנות הטרנספורמה.[11][12][13]

מסורות שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר למצוא מסורות של סיפור סיפורים בעל פה במספר תרבויות; טכניקה זו קדמה לעיתונות המודפסת והמקוונת. בעבר סיפורים שימשו כדי להסביר תופעות טבע, פייטנים סיפרו את סיפורי הבריאה ופיתחו פנתאון של אלים ומיתוסים. סיפורים שבעל פה עברו מדור לדור ומספרי סיפורים נחשבו כהילרים-מרפאים, מנהיגים, מדריכים רוחניים, מורים, שומרי סודות תרבותיים ובדרנים. סיפור סיפורים שבעל פה קיבל ביטוי בצורות שונות שכללו גם שירים כתובים או מולחנים, מזמורים ומחול.[14]

במסורות שבעל פה, סיפורים נשמרים בחיים על ידי כך שהם סופרו שוב ושוב. החומרים בסיפורים עברו עם השנים שינויים והתאמות. במאות שלאחר המצאת הכתב, נטו הסיפורים להיחשב כעבודתם של אנשים פרטיים ולא כמאמץ קולקטיבי. רק לאחרונה כאשר מספר סופרים בעלי השפעה החלו לחקור את תפקיד מספר הסיפורים, זכה שוב להכרה ערכם של סיפורים. מבקרי ספרות כמו רולאן בארת אפילו הכריזו על מות המחבר .

אלברט לורד בחן נרטיבים מתמלילים של פייטנים שבעל פה ביוגוסלביה שנאספו בשנות השלושים, וטקסטים של אפוסים רחבי יריעה כמו אודיסיאה.[15] לורד מצא שחלקם הגדול של הסיפורים הורכב מטקסט שאולתר במהלך תהליך הסיפור.

הוא זיהה שני סוגים של אוצר מילים בסיפור. הסוג הראשון הוא הנוסחאות החוזרות על עצמן: "אאוס (אלת השחר ורודת האצבעות)", "הים האפל כיין" וסט של ביטויים מוגדרים ספציפיים אחרים שהיו ידועים מזה זמן רב בכתיבה של הומרוס ובאפוסים אחרים שבעל פה. עם זאת, לורד גילה כי על פני מסורות סיפור רבות, 90% מהאפוס שבעל פה הורכב משורות שחוזרות על עצמן מילולית או שמשתמשות בתחליפי מילים. במילים אחרות, סיפורים שבעל פה בנויים מביטויים מוגדרים שהצטברו במשך חיים של האזנה לסיפורים וסיפור שלהם.

הסוג השני הוא עלילה: רצף קבוע של פעולות סיפוריות המבנות את הסיפור. כמו שמספר הסיפורים ממשיך שורה אחר שורה באמצעות שימוש בנוסחאות, כך הוא ממשיך מאירוע לאירוע בעזרת נושאים עלילתיים. נושא כמעט אוניברסלי הוא חזרה, כמו למשל "כלל השלושה" בפולקלור המערבי: שלושה אחים יצאו לדרך, שלושה ניסיונות נעשים, שלוש חידות נשאלות ועוד. נושא העלילה יכול להיות פשוט כמו רצף מוגדר ספציפי המתאר את התחמשותו של הגיבור, מה שיכול להתחיל מחולצה ומכנסיים ולהסתיים בכיסוי ראש ובנשק. נושא יכול להיות גדול מספיק כדי להיות מרכיב עלילתי. לדוגמה: גיבור מציע מסע למקום מסוכן / הוא מתחפש על מנת שלא יזהו אותו / התחפושת שלו משטה בכולם / למעט אדם רגיל מהישוב (עוזרת בבית המרזח או חוטב עצים) / שמזהה אותו מיד / אותו אדם מהישוב הופך לבן בריתו של הגיבור, מראה משאבים בלתי צפויים של מיומנות או יוזמה. נושא אינו שייך לסיפור ספציפי, אך ניתן למצוא בו שונות קלה בסיפורים רבים ושונים.

הסיפור תואר על ידי ריינולדס פרייס, כשכתב:

הצורך לספר ולשמוע סיפורים חיוני למין האנושי - והא כנראה השני בנחיצותו לאחר הזנה ולפני אהבה ומקלט. מיליונים שורדים בלי אהבה ובלי בית, כמעט אף אחד מהם אינו שותק; ההפך מהשתיקה מוביל במהירות לסיפור נרטיבי, וצליל הסיפור הוא הצליל השולט בחיינו, החל מהסיפורים הקטנים של אירועי ימינו וכלה במבנים העצומים הבלתי תקשורתיים של פסיכופתים.[16]

מרצ'ן וסגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מהספר "סיפורי עם שלזיים"

אנשי פולקלור מחלקים לעיתים מעשיות שבעל-פה לשתי קבוצות עיקריות: "מרצ'ן" ו"סגן". אלו מונחים גרמניים שאין להם פירוש מדויק באנגלית, אולם יש משמעויות דומות:

  • מרצ'ן - המעשייה, בתרגום חופשי "מעשייה", תתקיים במעין עולם נפרד ללא מיקום מדויק, של "היה היה פעם", בזמן לא מוגדר בעבר. המעשיות לא נועדו להיות מובנות כאמת לאמיתה. הסיפורים מלאים בתקריות שהוגדרו בבירור, ומאוכלסים על ידי דמויות שטוחות למדי, חסרות חיים כמעט לחלוטין. כאשר משהו על-טבעי מתרחש, הוא מוצג באופן ענייני, ללא הפתעה; עשויים להתרחש אירועים מסמרי דם, אך עם מעט קריאה לתגובה רגשית מצד המאזין.
  • סגן - מתורגם כ"סיפור עם", מייצג אירועים שאמורים לקרות בפועל, לעיתים קרובות בזמן ובמקום מסוימים, והם שואבים הרבה מכוחם מעובדה זו. כאשר העל-טבעי חודר לסיפור הוא עושה זאת בצורה שופעת רגשית. לקטגוריה זו שייכים סיפורי רוחות רפאים, סיפורי חוצנים וסיפורי יצורים ואירועים על-טבעיים.

בחינה חשובה נוספת של האוראליות בחיי אדם היא בספרו של וולטר אונג: "אוראליות ואוריינות – הטכנולוגיזציה של המילה" (1982). אונג בחן את המאפיינים המבדילים בין מסורות שבעל-פה וכיצד אינטראקציות בין תרבויות בעל פה ובכתב משפיעות זו על זו ועל אפיסטמולוגיה אנושית.

סטורי טלינג ולמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורונאמו מספר הסיפורים, מספר סיפורים שמקורו במערב אפריקה עם מקל

סטורי טלינג הוא אמצעי לשיתוף ופרשנות של חוויות. הסוציולוג והתאולוג פיטר ברגר טוען שחיי אדם מושרשים באופן סיפורי. אנשים בונים את חייהם ומעצבים את עולמם בהתאם למונחים של זיכרונות שיש להם. סיפורים הם אוניברסליים בכך שהם יכולים לגשר על פערים תרבותיים ואחרים. סיפור יכול להיות אדפטיבי לכל הגילאים, מבלי רעיון ההפרדה בין אנשים על בסיס גילאים.[17] סיפור סיפורים יכול לשמש כשיטה ללימוד אתיקה, התפתחות מוסרית, נורמות והבדלים תרבותיים.[18] הלמידה יעילה ביותר כאשר היא מתרחשת בסביבות חברתיות המספקות רמזים חברתיים אותנטיים לגבי אופן יישום הידע.[19] סיפורים מתפקדים ככלי להעברת ידע בהקשר חברתי.

לכל סיפור יש שלושה חלקים:

  • הסביבה (עולמו של הגיבור לפני שההרפתקה מתחילה)
  • הקונפליקט (עולמו של הגיבור מתהפך)
  • הפתרון (הגיבור מביס נבל, אבל זה לא מספיק לגיבור כדי לשרוד. צריך להפוך את הגיבור או העולם).

כל סיפור יכול להיות ממוסגר בפורמט כזה.

הידע האנושי מבוסס על סיפורים והמוח האנושי מורכב ממכונות קוגניטיביות הנחוצות להבנה, לזיכרון ולסיפור סיפורים.[20] בני אדם הם אורגניזמים המספרים סיפורים אשר באופן אישי וחברתי בונים חיים מורכבים.[21] הסיפורים משקפים את המחשבה האנושית כפי שבני האדם חושבים במבנים עלילתיים ולעיתים קרובות זוכרים עובדות בצורה סיפורית. עובדות ניתנות להבנה כגרסאות קטנות יותר שהן חלק מסיפור גדול, ובכך סיפור סיפורים יכול להשלים חשיבה אנליטית. מכיוון שסיפור סיפורים דורש חושים ויזואליים ושמיעתיים מהמאזינים, ניתן ללמוד לארגן את הייצוג הנפשי של הסיפור, להכיר מבנה של שפה ולהביע את מחשבותיו של המספר.[22]

סיפורים נוטים להתבסס על למידה חווייתית, אך למידה מהניסיון היא לא אוטומטית. לעיתים קרובות אדם צריך לנסות לספר את הסיפור של אותה חוויה לפני שהוא מבין את הערך שלה. במקרה זה, לא רק המאזין הוא זה שלומד, אלא גם המספר שמודע לחוויות ולרקע הייחודיים שלו.[23] תהליך זה של סטורי טלינג הוא מעצים מאחר שהמספר מעביר רעיונות באופן יעיל ובאמצעות תרגול, הוא מסוגל להדגים את הפוטנציאל של ההישג האנושי. סטורי טלינג מתחבר לידע הקיים ויוצר גשרים תרבותיים ומוטיבציוניים לעבר הפתרון.

סיפורים הם כלי חינוכי יעיל, מכיוון שהמאזינים נעשים מעורבים בסיפור ולכן זוכרים את המסר. ניתן לראות סיפורים כבסיס ללמידה והוראה. בזמן שהמאזין מעורב, הוא מסוגל לדמיין נקודות מבט חדשות, המזמנות ניסיון טרנספורמטיבי ואמפתי.[24] זה כרוך בכך שהאדם לוקח חלק פעיל בסיפור, מתבונן, מקשיב ומשתתף בהדרכה מינימלית.[25] האזנה למספר סיפורים יכולה ליצור קשרים אישיים מתמשכים, לקדם פתרון בעיות יצירתי ולעודד הבנה משותפת לגבי שאיפות עתידיות.[26] לאחר מכן המאזין יכול להפעיל ידע ולדמיין אפשרויות חדשות. המספר והמאזין יכולים לחפש ביחד שיטות עבודה מומלצות ולהמציא פתרונות חדשים. מכיוון שלסיפורים יש לעיתים קרובות כמה רבדים של משמעויות, מאזינים צריכים להקשיב קשב רב כדי לזהות את הידע הבסיסי בסיפור. סיפור סיפורים משמש גם ככלי ללמד ילדים את חשיבות הכבוד באמצעות תרגול הקשבה.[27] כמו כן הסיפורים יכולים ליצור חיבור של ילדים לסביבתם, דרך הנושא המסופר, ומעניקים להם יותר אוטונומיה באמצעות אמירות חוזרות, המשפרות את הלמידה שלהם ללמוד מיומנויות חדשות.[28] כדי ללמד ילדים ערכים של כבוד, פתרון בעיות והתגברות על מצוקות, ישמשו סגנון לימוד קינסטטי, שמערב את המאזינים באמצעות מוזיקה, פרשנות חלומות או ריקוד. [29]

סטורי טלינג בתרבויות ילידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ההיסטוריון" - אמן מצייר בשפת הסימנים, על עור דוב, את סיפור הקרב עם חיילים אמריקאים.

בתרבויות ילידי אמריקה, סטורי טלינג שימש כצורה של שפה שבעל-פה הקשורה לפרקטיקות וערכים מוסריים החיוניים לפיתוח זהותו של האדם. הסיבה לכך היא שכל מי ששייך לקהילה יכול להוסיף את המגע והפרספקטיבה שלו לנרטיב בשיתוף פעולה. ביצירה המשותפת של סיפור יש מקום גם לפרספקטיביות אישיות וגם לקולקטיביות. סיפור סיפורים שבעל-פה בקהילות ילידיות שונה מצורות סיפורים אחרות מכיוון שהסיפורים מסופרים לא רק לשם בידור, אלא גם לצורך לימוד של ערכים.[30] לדוגמה, קהילת Sto: lo בקנדה מתמקדת בחיזוק זהותם של ילדים על ידי סיפור סיפורים על האדמה כדי להסביר את תפקידם.

יתר על כן, סטורי טלינג היא דרך ללמד חברים צעירים יותר מקהילות ילידיות על תרבותם וזהותם. במחקר של דונה אדר התראיין אדם משבט הנאוואחו על פרקטיקות סיפורים שהיו להם בעבר ואלו שינויים הם רוצים לראות בעתיד. הם שמו לב כי סיפור סיפורים משפיע על חייהם של ילדי הנאוואחו. על פי חלק מבני הנאווחו שהתראיינו, סיפור סיפורים הוא אחת מהפרקטיקות העיקריות המשמשות ללימוד ילדים את העקרונות החשובים לחיות חיים טובים.[31] בקהילות ילידיות סיפורים הם דרך להעביר ידע מדור לדור.

עבור חלק מהילידים, בחוויות המבוססות על ניסיון חיים אין הפרדה בין העולם הפיזי לעולם הרוחני. לפיכך, חלק מהילידים מתקשרים עם ילדיהם באמצעות טקסים, סיפור או דיאלוג. ערכי קהילה, הנלמדים דרך סיפור סיפורים, עוזרים להדריך את הדורות הבאים ולעזור בגיבוש הזהות.[32]

בקהילת עמי הקצ'ואה באזורים ההרריים של פרו, אין הפרדה בין מבוגרים לילדים. זה מאפשר לילדים ללמוד סטורי טלינג באמצעות פרשנויות משלהם לסיפור מסוים. לפיכך, מעודדים את הילדים בקהילת הקצ'ואה להקשיב לסיפורים על מנת ללמוד על זהותם ותרבותם. לפעמים מצפים מהילדים לשבת בשקט ולהקשיב באופן פעיל. זה מאפשר להם להיות מעורבים בפעילויות כלומדים עצמאיים.[33]

לימוד ותרגול של סטורי טלינג מאפשר לילדים לנסח רעיונות על בסיס חוויותיהם ונקודות המבט שלהם. בקהילות נאוואחו, לילדים ומבוגרים, סיפור סיפורים הוא אחת הדרכים היעילות הרבות לחנך את הצעירים והזקנים על תרבויותיהם, זהויותיהם והיסטוריהם. סיפורי סיפורים עוזרים לנבאג'ואים לדעת מי הם, מאין הם מגיעים ולאן הם שייכים.[31]

בתרבויות ילידים הסיפורים מועברים לעיתים באמצעים שבעל פה בסביבה שקטה ומרגיעה. לרוב אלו מסופרים במפגשים קהילתיים משפחתיים או שבטיים ובמהלך אירועים רשמיים יותר כמו אירועים משפחתיים, חגיגות או טקסים.[34] במהלך הסיפור, ילדים עשויים להשתתף על ידי שאילת שאלות, הצגת הסיפור או על ידי חזרה על חלקים קטנים של הסיפור.[35] לעיתים קרובות יש סיפורים שבכל פעם מסופרים בדרך שונה, וכתוצאה מכך נוצרות וריאציות רבות למיתוס יחיד. הסיבה לכך היא שמספרים בוחרים לפעמים לשלב אלמנטים חדשים בסיפורים ישנים בהתאם למערכת היחסים בין המספר לקהל, וכך לגרום לסיפור להתאים לכל סיטואציה ייחודית.[36]

יש תרבויות של ילידים בהן בסיפורים משתמשים ברצועות הוראה - סוג משחקי של תיקון התנהגות בלתי רצויה של ילדים. לדוגמה, שבט האוג'יבה (או צ'יפה) משתמש במעשייה על ינשוף שחוטף ילדים שמתנהגים לא יפה ואומרים לילד: "הינשוף יבוא ויתקע אותך באוזניו אם לא תפסיק לבכות!" לפיכך, צורה זו של הקנטה משמשת כלי לתיקון התנהגות בלתי הולמת ולקידום שיתוף פעולה.[37]

סוגי סטורי טלינג בעמים ילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת בקהילות אמריקה הילידיות עשירה בסיפורים, מיתוסים, פילוסופיות ונרטיבים המשמשים אמצעי להחלפת מידע.[38] הסיפורים משמשים גם כדי להדריך וללמד ילדים על ערכים ושיעורים תרבותיים[36]. המשמעויות של הסיפורים לא תמיד מפורשות, ומצופה מילדים להסיק את המסקנות מהסיפורים בעצמם. בשבט לקוטה בצפון אמריקה, למשל, מספרים לנערות את סיפורה של אשת הבפאלו הלבנה, שהיא דמות רוחנית המגנה על נערות צעירות מגחמות הגברים. בשבט אודאווה מספרים לנערים את סיפורו של צעיר שמעולם לא דאג לגופו, וכתוצאה מכך רגליו לא מצליחות לרוץ כשהוא מנסה לברוח מטורפים. סיפור זה משמש אמצעי עקיף לעידוד נערים לטפל בגופם.[39]

ניתן לשתף נרטיבים כדי לבטא ערכים מוסריים בקרב בני משפחה או אנשים הנחשבים לחלק מהקהילה הקרובה. ניתן להבין ולפרש את המסר העומד בבסיס הסיפור ברמזים לפרשנות מסוימת.[40] על מנת לייצר משמעות מסיפורים כאלו, יש קהילות בהן הקשישים מדגישים את החשיבות שבלימוד האזנה, מכיוון שהיא מחייבת את החושים להפגיש את הלב והנפש של האדם. לדוגמה, ילדים לומדים על מטאפורות משמעותיות בחברה בה הם חיים על ידי האזנה לקשישים בקהילה והשתתפות בטקסים בהם הם מכבדים זה את זה.[41]

בעולם של היום יש גם כאלו שמדברים על צורות עלילתיות שונות כסטורי טלינג, למשל: סטורי טלינג דיגיטלי, משחקי תפקידים, משחקי קופסה ועוד. במשחק תפקידים מסורתי, את הסיפור מעביר אדם השולט בסביבה ובדמויות הבדיוניות שאינן משחקות, ומעביר את האלמנטים שבסיפור עבור השחקנים בזמן שהם מתקשרים עם המספר. לסוג משחק זה יש ז'אנרים רבים, כמו מדע בדיוני ופנטזיה, ועולמות של מציאות חלופית המבוססים על המציאות הנוכחית ומשלבים יצורים שונים כמו אנשי זאב, חוצנים, שדים ועוד. משחקי תפקידים אלו היו פופולריים מאוד בשנות ה-90 בקרב חוגי נוער במדינות רבות לפני שנכנסו לשוק משחקים מבוססי מחשבים וקונסולות.

העברה של ערכים בתרבויות ילידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים בתרבויות ילידיות כוללים מגוון ערכים: אחריות אישית, דאגה לסביבה ורווחת הקהילה.[42]

הסיפורים בתרבויות אלו מבוססים על ערכים שהועברו על ידי דורות קודמים לעיצוב בסיס קהילתי.[43] הם משמשים כגשר לידע והבנה המאפשר לערכים של "עצמי" ו"קהילה" להתחבר. סיפור סיפורים בקהילה של שבט הנאוואחו למשל מאפשר ללמוד ערכי קהילה בזמנים ומקומות שונים עבור לומדים שונים. סיפורים מסופרים מנקודת מבטם של אנשים אחרים, בעלי חיים או יסודות טבעיים של כדור הארץ.[44] באופן זה, ילדים לומדים להעריך את מקומם בעולם כאדם ביחס לאחרים. בדרך כלל, סיפורים משמשים ככלי ללמידה בלתי פורמלית בקהילות ילידי אמריקה ויכולים לשמש כשיטה ללימוד נורמות התנהגות לילדים, לא על ידי עימות אלא על ידי סיפור המאפשר לילדים לגלות בעצמם את הבעיה.[45]

הורים מקהילה Tewa בצפון אריזונה, למשל, מלמדים את ילדיהם ערכים באמצעות נרטיבים מסורתיים.[46] השיעורים מתמקדים במספר נושאים הכוללים סיפורים היסטוריים או "קדושים" או סכסוכים מקומיים יותר. באמצעות סיפור סיפורים, הקהילה מדגישה את החוכמה המסורתית של אבות המשפחה ואת חשיבות הזהות הקולקטיבית והאינדיבידואלית. בקהילות של ילידים מלמדים ילדים מיומנויות וערכים באמצעות פעולות של דמויות חיוביות, ובמקביל מאפשרים לילדים להעניק משמעות לעצמם. בכך שלא נותנים להם את כל מרכיבי הסיפור, ילדים מסתמכים על חוויות משלהם ולא על הוראה רשמית של מבוגרים כדי למלא פערים.[47]

בהאזנה לסיפורים, תנועות גוף ומחוות עוזרות לתקשר ערכים ולהשאיר סיפורים רלוונטיים לדורות הבאים.[48] זקנים, הורים וסבים מעורבים בדרך כלל בהוראה של תרבות, היסטוריה, ערכי הקהילה ותורת הארץ.[49]

ילדים בקהילות של ילידים יכולים ללמוד גם מהמסר הסמוי בסיפור. לדוגמה, בקהילה של בני נחואטל ליד מקסיקו סיטי, סיפורים על רוחות המגינות על מקורות מים מכילים מוסר המיוחד בכבוד לסביבה.[50] באופן זה, סיפור סיפורים משמש דרך ללמד את הערכים החשובים לקהילה, כמו למשל שמירת הסביבה.

סיפורים משמשים גם להעברת מסרים בהקשרים רוחניים וטקסיים. בשימוש הטקסי בסטורי טלינג, אחידות המסר חשובה יותר מהזמן, המקום והתווים של המסר. לאחר שהמסר הועבר, הסיפור נגמר. כשחוזרים ומספרים את אותם סיפורים, יחידות סיפוריות יכולות לקבל מבנה חדש ולהראות תוצאות שונות למעשיו של אדם.[51]

מחקר על סטורי טלינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטורי טלינג הוערך על ידי כישורי אוריינות ביקורתית ולמידה של מונחים הקשורים לתיאטרון על ידי ארגון הסיפורים והדרמה היצירתית הלאומי במיניאפוליס.[52] סטורי טלינג נבדק גם כדרך לחקור ולארגן את הידע והערכים התרבותיים בתוך קהילות של ילידים אמריקאיים. מחקר משנת 2013[53] על תפקיד הסיפורים בקהילה מסוימת, הראה כי במהלך אירועי סיפור סיפורים נוצרת אווירה קהילתית משותפת. המחקר בקהילה זו התמקד ברעיון של הסיפורים כדרך חיונית לחלוק ולהשתתף בקהילה מאחר שחברי הקהילה יפסיקו את כל מה שהם עושים באותו רגע כדי להיות נוכחים במעמד, ובכך לאפשר לסיפור להפוך להיות חלק מהטקסיות של הקהילה. באמצעות מספרי הסיפורים נוצרה התייחסות משותפת של סיפורים ופולקלור אישיים או קהילתיים, שבני הקהילה יכולים להשתמש בהם כדי לשתף אידאולוגיות. על פי המחקר זקני הקהילה הביעו רצון לכך שהסיפורים ישמשו למחקר נוסף על תרבותם, שכן סיפורים בקהילה שלהם תמיד היו דרך מסורתית להעברת ידע לדורות הצעירים.

בהקשר לסיפורים כתובים שאנשים קוראים, ה"קידוד הנוירו-סמנטי של נרטיבים מתרחש ברמות גבוהות יותר מיחידות סמנטיות אינדיבידואליות, ומדובר בקידוד מערכתי שתקף גם ליחידים וגם למגוון שפות."[54]

סיפור סיפורים כפראקסיס פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש גישות שמתייחסות לנרטיבים כאל סיפורים המונעים ממוטיבציה פוליטית וככאלו המעצימים קבוצות מסוימות. במקום רק לחפש את הנקודה העיקרית של הנרטיב, נדרשת הפונקציה הפוליטית באמצעות השאלה "למי יש אינטרס בסיפור האישי"?[55] גישה זו מתייחסת בעיקר לכוח, סמכות, ידע, אידאולוגיה וזהות; נרטיבים אישיים נתפסים כאידאולוגיים מכיוון שהם מתפתחים ממבנה של יחסי כוח ובמקביל מייצרים, מתחזקים ומשחזרים את מבנה הכוח ההוא".[56]

חנה ארנדט טוענת כי סיפור סיפורים הופך משמעות פרטית לציבורית.[57] בלי קשר למגדר של המספר ולסיפורים אותם הוא בוחר לשתף, הביצוע של הנרטיב והקהל שמאזין לו הוא המקום בו טמון הכוח.

סטורי טלינג טיפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסטורי טלינג בהקשרים טיפוליים, רפואיים, עסקיים, חינוכיים ועוד ניתן להתייחס כ"סטורי טלינג רציני". באופן זה, מיושמים הסיפורים "מחוץ להקשר הבידורי, שם הסיפור הוא חלק מרצף מתקדם של דפוסים איכותיים... והוא חלק מהתקדמות מהורהרת".[58]

מהותו של סטורי טלינג טיפולי הוא לספר את סיפורו של אדם בניסיון לגרום לו להבין טוב יותר את עצמו או את מצבו. סיפורים אלו יכולים להשפיע גם על הקהל במובן הטיפולי, ועוזרים לאחרים לשמוע על סיטואציות דומות לאלו שהם נתקלו בהן בפרספקטיבה אחרת, אצל אנשים שונים.[59] הסופרת וחוקרת הפולקלור איליין לולס טוענת כי "תהליך זה מספק דרכים חדשות להבנה ויצירת זהות. משתמשים בשפה כדי להעיד על החיים"[60] לפעמים המספר מדלג על פרטים מסוימים בלי להבין, ולאחר מכן בשלב מאוחר יותר יחליט כן לכלול את אותם פרטים וליצור "חיבור מחדש של חלקים מהנרטיב".[61] פערים אלו עשויים להתרחש בגלל דיכוי של טראומה או מתוך רצון לשמור על הפרטיות ולא לחשוף פרטים מזעזעים בסיפור.

פסיכודרמה משתמשת בשיחזור אירועים אישיים, לפעמים טראומטיים, בחייהם של משתתפים בקבוצות פסיכודרמה כמתודולוגיה טיפולית, שפותחה לראשונה על ידי הפסיכיאטר יעקב לוי מורנו.

שימוש טיפולי זה שולב גם בטיפול בדרמה, הידוע בתחום בשם "תיאטרון ההחייאה העצמית."

בשנת 1975 ג'ונתן פוקס וג'ו סאלאס פיתחו צורת סטורי טלינג טיפולית המכונה תיאטרון פלייבק. סטורי טלינג טיפולי משמש גם לקידום ריפוי באמצעות אמנויות טרנספורמטיביות, בהן המנחה מסייע למשתתפים לכתוב ולהציג את סיפורם האישי בפני קהל.[62]

סיפור סיפורים כאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההגדרה, אמנות הנרטיב היא מיזם אסתטי.

ישנם מספר אלמנטים אמנותיים אשר בדרך כלל מקיימים אינטראקציה בסיפורים מפותחים:

  • מבנה עלילתי עם התחלה, אמצע וסוף שניתן לזהות, או אקספוזיציה - התפתחות - שיא - רזולוציה - ניתוק, שבנויים לרוב בקווי עלילה קוהרנטיים;
  • התמקדות חזקה בזמניות, הכוללת שמירה על העבר, תשומת לב לפעולה בהווה וציפייה עתידית;
  • התמקדות מהותית במאפייני הדמויות שהיא "ללא ספק המרכיב היחיד החשוב ביותר ברומן";[63]
  • הצגת קולות שונים באופן דיאלוגי - "צליל הקול האנושי, או קולות רבים, המדברים במגוון מבטאים, מקצבים ורשומות";[64]

מספר אשר מעצם הגדרתו מייצר אינטראקציה עם "קהלי קריאה" (ראו תאוריית ביקורת תגובת הקורא) מתקשר עם תהליך דיאלקטי של פרשנות, שנמצא לפעמים מתחת לפני השטח ולעיתים גלוי, "מתווכח" בעד ונגד עמדות שונות; נשען באופן משמעותי על תצורה אסתטית סטנדרטית כעת, ובמיוחד כולל שימוש במטפורה, מטונימיה, סינקדוכה ואירוניה.

פסטיבלי סיפורים כוללים בדרך כלל את הצגת עבודתם של מספרי סיפורים, סדנאות למספרים מקצועיים וגם לאנשים שחובבים את האמנות הזו, ויישומים ממוקדים אחרים של סיפור סיפורים. מספרי סיפורים שבעל פה כוללים באמנות שלהם לפעמים גם אלמנטים שמעודדים את המשתתפים ליצור חוויה משותפת מהסיפור תוך כדי שימוש בטכניקות שונות התומכות ביצירת החוויה כמו למשל הדמיה מנטלית (ראיית תמונות בעיני הנפש), ושימוש במחוות גופניות וקולניות אחרות.

במובנים רבים, אמנות היסטורי טלינג שואבת השראה מצורות אמנות אחרות כמו משחק, לימודי פרפורמנס ועוד.

כמה ארגוני סטורי טלינג קמו בארצות הברית במהלך שנות השבעים, כמו למשל "האיגוד הלאומי להנצחת ושימור היסטורי טלינג" (NAPPS) שכיום נקרא: "רשת הסיפורים הלאומית" (NSN), מרכז היסטורי טלינג הבינלאומי (ISC) ועוד.

גם באוסטרליה הוקמו ארגונים שונים בתחום בסוף שנות השבעים. ברחבי אוסטרליה יש כיום ארגונים המאגדים יחידים וקבוצות הנפגשים על מנת לספר סיפורים במשותף.

בבריטניה הוקמה האגודה לסטורי טלינג בשנת 1993, והיא מאחדת מספרים וחובבי האזנה לסיפורים. החל משנת 2000 האגודה מקיימת מדי שנה שבוע סיפורים לאומי בשבוע הראשון של פברואר.

בישראל פסטיבל מספרי סיפורים, בהנהלת יוסי אלפי, נערך כל שנה בסוכות החל משנת 2003 בחולון.[65]

בנוסף ברחבי העולם ישנם עשרות פסטיבלים בתחום ומאות מספרי סיפורים מקצועיים.[66][67] החגיגה הבינלאומית של התחום מתרחשת ביום היסטורי טלינג העולמי שמצוין בכל שנה ב 20 במרץ וכולל אירועים שונים במגוון קהילות.[68]

בעסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לתרגול סטורי טלינג (בית הספר לכלכלה בברלין 2013)

תקשורת באמצעות טכניקות של סטורי טלינג במקומות עבודה עשויה להיות דרך משכנעת ויעילה למסירת מידע מאשר שימוש בעובדות יבשות בלבד .[69] השימושים כוללים:

שימוש בנרטיב לניהול קונפליקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור מנהלים ניתן להשתמש בכלי לפתרון של קונפליקטים ולהתמודדות עם סוגיות ואתגרים שונים. מנהלים עשויים להשתמש בשיח עלילתי כדי להתמודד עם קונפליקטים כאשר מסיבות שונות פעולה ישירה אינה אפשרית.[70]

שימוש בנרטיב כדי לפרש את העבר ולעצב את העתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיון קבוצתי תהליך של קריינות קולקטיבית יכול לעזור להשפיע על אחרים ולאחד את הקבוצה על ידי קישור של עבר לעתיד. מנהלים משתמשים בכלי במהלך דיונים קבוצתיים כדי להציג בעיות, בקשות ונושאים שונים שעל הפרק.

שימוש בנרטיב בתהליך ההנמקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטורי טלינג מהווה תפקיד חשוב בתהליכי חשיבה ושכנוע של אחרים. במקרים בהם יש התמודדות במקום העבודה עם מצבים מורכבים, שימוש בנרטיב סיפורי יכול לאפשר למנהלים ליצור מעורבות גדולה יותר של העובדים באמצעות יצירת הקשרים.[71]

בשיווק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בסטורי טלינג בתחומי השיווק והפרסום הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות, ונהוג להשתמש בו כדי לבנות נאמנות לקוחות.[72][73] מגמה שיווקית זו מהדהדת את הצורך המושרש העמוק של כל בני האדם לכך שיבדרו אותם. סיפורים הם המחשתיים, ניתן לזכור אותם בקלות יחסית והם מאפשרים לחברות עסקיות ליצור קשרים רגשיים חזקים יותר עם הלקוחות שלהן.

מחקר נילסן[דרוש מקור] מראה כי צרכנים רוצים קשר אישי יותר באופן שבו הם אוספים מידע. המוח האנושי עוסק לעיתים קרובות יותר בסיפורים מאשר בעובדות יבשות. כשקוראים נתונים בלבד, רק חלקים מסוימים במוח פועלים לפיענוח המשמעויות, אך כאשר קוראים סיפור, מופעלים חלקים רבים יותר במוח. משמעות הדבר היא שלאדם קל יותר לזכור סיפורים מאשר עובדות יבשות בלבד.

התפתחויות בתחום כוללות גם שימוש בטכניקות טרנסמדיה, שמקורן בתעשיית הקולנוע אשר "בונה עולם שבו הסיפור שלך יכול להתפתח".[74]

בעולם השיווק יש מודעות לכלי הסטורי-טלינג שתמיד היווה את אחד הכלים שסייעו לבני האדם להתגבש כחברה וליצור את הנרטיב שבאמצעותו אנו ממפים את עולמנו כבני אדם. בעולם של היום אנו במצב מתמיד של הצפת מידע, ובו בזמן יכולות הריכוז ותשומת לב נמוכות יחסית (ישנה טענה כי טווח הקשב והריכוז של בני האדם בעידן הנוכחי ירד לכ־8 שניות בלבד). היכולת להתרכז ולהפנות את מלוא תשומת הלב אל נושא מסוים היא מאתגרת, וחברות מכל התחומים עסוקות ביצירת סיפור שימשוך את קהל הלקוחות שלהן ויגדיל את עסקיהן. חברות לומדות שימוש בכלי זה על מנת לנסות לייצר סיפור טוב שיהיה בעל ערך עבור לקוחות, גם בעידן של חוסר קשב ורעש סביבתי.

איתי בוצ'ן: "מי שלמד בעשרות השנים האחרונות לספר סיפורים מעולים הם המותגים. פעם קראנו להן חברות, אבל מאז כבר אימצנו את הסיפור שלהם ולכן היום הם בעינינו מותגים. אפל, נייקי או פרארי – כל אחד מהם בנוי מאינספור סיפורים שהם מספרים על עצמם לאנשים ולעולם".[75]

גישה שיווקית אשר שמה את הלקוח במרכז, בונה סיפור סביב מותגים באמצעות עבודת סטוריטלינג.

בתחום השיווק, סטוריטלינג זו היכולת לספר סיפור שמעורר עניין. מאחר שהמציאות השיווקית כיום מייצרת ריבוי ערוצי תקשורת, יש צורך בחידוד של מסרים שיווקיים ובפנייה ישירה באמצעות סיפור. צרכנים כיום נחשפים לריבוי של מסרים שיווקיים מפלטפורמות דיגיטליות שונות, כמו פייסבוק, אימיילים, וואטסאפ ועוד. לריבוי ערוצים זה המאפשר לפנות לצרכנים באמצעי תקשורת שונים יש יתרונות אך גם חסרונות, כמו עודף מסרים, ידע וגירויים. לכן שימוש בסטורי טלינג ככלי לפנייה לצרכנים, יכול להגביר התעניינות במותג מסוים. כאשר צרכנים מחוברים לסיפור המסופר של מותג כלשהו, עולה הסיכוי שהם ירגישו חיבור אליו.

מאפייני סטורי-טלרים בתחום

סטורי-טלרים משתמשים בהעברה של מסרים דרך יצירת קשר עם קהל היעד ולא דרך זריקה של מסרים לחלל הפתוח. הסיפור שאותו הם מספרים על המותג יכול לפתח מערכת יחסים עם קהל הצרכנים ולגרום ללקוחות להקשיב ולזכור את המותג.

המשווקים מכירים את קהל היעד של המותג ופונים אליו בסיפור שיהיה בעל ערך עבורו, כך ששני הצדדים מעורבים בסיפור, גם היצרן וגם הצרכן.[76]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיפור סיפורים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Narratives and Story-Telling | Beyond Intractability". www.beyondintractability.org (באנגלית). 6 ביולי 2016. אורכב מ-המקור ב-2017-07-11. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2017. 
  2. ^ Frank Rose, The Art of Immersion: Why Do We Tell Stories?, WIRED, ‏2011
  3. ^ "Why did Native Americans make rock art?". Rock Art in Arkansas. אורכב מ-המקור ב-2 October 2015. בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2016. 
  4. ^ Cajete, Gregory, Donna Eder and Regina Holyan. Life Lessons through Storytelling: Children's Exploration of Ethics. Bloomington: Indiana UP, 2010
  5. ^ Kaeppler, Adrienne. "Hawaiian tattoo: a conjunction of genealogy and aesthetics." Marks of Civilization: Artistic Transformations of the Human Body. Los Angeles: Museum of Cultural History, UCLA (1988). APA
  6. ^ Birch, Carol and Melissa Heckler (Eds.) 1996. Who Says?: Essays on Pivotal Issues in Contemporary Storytelling Atlanta GA: August House
  7. ^ Ruediger Drischel, Anthology Storytelling - Storytelling in the Age of the Internet, New Technologies, Artificial Intelligence. Retrieved January 15, 2019
  8. ^ Paulus, Trena M.; Marianne Woodside; Mary Ziegler (2007). ""Determined women at work" Group construction of narrative meaning". Narrative Inquiry 17 (2): 299. doi:10.1075/ni.17.2.08pau. 
  9. ^ Donovan, Melissa (2017). "Narrative Techniques for Storytellers". אורכב מ-המקור ב-2017-07-27. 
  10. ^ "Stories are also growing". www.playbacktheatre.org. אורכב מ-המקור ב-2010-11-06. 
  11. ^ Fuertes, A. (2012), Storytelling and its transformative impact in the Philippines. Conflict Resolution Quarterly, 29: 333-348. doi:10.1002/crq.21043
  12. ^ Lederman, L.C. and Menegatos, L.M., 2011. Sustainable recovery: The self-transformative power of storytelling in Alcoholics Anonymous. Journal of Groups in Addiction & Recovery, 6(3), pp.206-227.
  13. ^ Allen, K.N. and Wozniak, D.F., 2014. The integration of healing rituals in group treatment for women survivors of domestic violence. Social Work in Mental Health, 12(1), pp.52-68
  14. ^ "Oral Tradition of Storytelling: Definition, History & Examples – Video & Lesson Transcript | Study.com". study.com (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2017-06-29. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2017. 
  15. ^ Lord, Albert Bates (2000). The singer of tales, Cambridge: Harvard University Press.
  16. ^ Price, Reynolds (1978). A Palpable God, New York:Atheneum, p.3.
  17. ^ Atta-Alla, M.N. (2012). Integrating language skills through storytelling. English Language Teaching Journal, 5(12), 1–13. Retrieved from www.ccsenet.org/elt
  18. ^ Davidson, Michelle (2004). "A phenomenological evaluation: using storytelling as a primary teaching method". Nurse Education and Practice 4 (3): 184–189. PMID 19038156. doi:10.1016/s1471-5953(03)00043-x. 
  19. ^ Andrews, Dee; Hull, Donahue (ספטמבר 2009). "Storytelling as an Instructional Method:: Descriptions and Research Question". The Interdisciplinary Journal of Problem-Based Learning. 2 3 (2): 6–23. doi:10.7771/1541-5015.1063. אורכב מ-המקור ב-2011-10-28. 
  20. ^ Schank, Roger C.; Robert P. Abelson (1995). Knowledge and Memory: The Real Story. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates. עמ' 1–85. ISBN 978-0-8058-1446-0. 
  21. ^ Connelly, F. Michael; D. Jean Clandinin (Jun–Jul 1990). "Stories of Experience and Narrative Inquiry". Educational Researcher. 5 19 (5): 2–14. JSTOR 1176100. doi:10.3102/0013189x019005002. 
  22. ^ McKeough, A. (2008). "Storytelling as a Foundation to Literacy Development for Aboriginal Children: Culturally and Developmentally Appropriate Practices". Canadian Psychology 49 (2): 148–154. doi:10.1037/0708-5591.49.2.148. 
  23. ^ Doty, Elizabeth. "Transforming Capabilities: Using Story for Knowledge Discovery & Community Development". Storytelling In Organizations. אורכב מ-המקור ב-2013-08-13. 
  24. ^ Rossiter, Marsha (2002). "Narrative and Stories in Adult Teaching and Learning". Educational Resources Information Center 'ERIC Digest' (241). אורכב מ-המקור ב-2013-08-14. 
  25. ^ Battiste, Marie. Indigenous Knowledge and Pedagogy in First Nations Education: A Literature Review with Recommendations. Ottawa, Ont.: Indian and Northern Affairs, 2002
  26. ^ Denning, Stephen (2000). The Springboard: How Storytelling Ignites Action in Knowledge-Era Organizations. Butterworth-Heinemann. ISBN 978-0-7506-7355-6. 
  27. ^ Archibald, Jo-Ann. (2008). Indigenous Storywork: Educating The Heart, Mind, Body and Spirit. Vancouver, British Columbia: The University of British Columbia.
  28. ^ Ellis, Gail and Jean Brewster. Tell it Again!. The New Storytelling Handbook for Primary Teachers. Harlow: Penguin English, 2002. Print.
  29. ^ Fisher-Yoshida, Beth, Kathy Dee. Geller and Steven A. Schapiro. Innovations in Transformative Learning: Space, Culture, & the Arts. New York: Peter Lang, 2009.
  30. ^ Archibald, Jo-Ann, (2008). Indigenous Storywork: Educating The Heart, Mind, Body and Spirit. Vancouver, British Columbia: The University of British Columbia Press.
  31. ^ 1 2 Eder, Donna (ספטמבר 2007). "Bringing Navajos Storytelling Practices into Schools. The Importance of Maintaining Cultural Integrity". Anthropology & Education Quarterly 6 (3): 559–577. JSTOR 25166626. 
  32. ^ Vannini, Phillip, and J. Patrick Williams. Authenticity in Culture, Self and Society. Farnham, England: Ashgate Pub., 2009.
  33. ^ Bolin, Inge. (2006). Growing Up in a Culture of Respect: Child Rearing in Highland Peru. Austin, Texas: The University of Texas Press.
  34. ^ Hodge, et al. Utilizing Traditional Storytelling to Promote Wellness in American Indian Communities.
  35. ^ Hodge, F.S., Pasqua, A., Marquez, C.A., & Geishirt-Cantrell, B. (2002). Utilizing traditional storytelling to promote wellness in American Indian communities.
  36. ^ 1 2 Silko, L. Storyteller. New York, New York: Seaver Books Pub., 1981.
  37. ^ Hilger, 1951. Chippewa Childlife and its Cultural Background.
  38. ^ Loppie, Charlotte (פברואר 2007). "Learning From the Grandmothers: Incorporating Indigenous Principles Into Qualitative Research". Qualitative Health Research. 
  39. ^ Pelletier, W. Childhood in an Indian Village. 1970.
  40. ^ Archibald, Jo-Ann (2008). Indigenous Storywork: Educating the Heart, Mind, and Spirit. Canada: University of British Columbia Press. עמ' 76. ISBN 9780774814010. 
  41. ^ Bolin, Inge (2006). Growing Up in a Culture of Respect: Child Rearing in Highland Peru. Austin: University of Texas Press. עמ' 136. ISBN 978-0292712980. 
  42. ^ Hodge, et al. 2002. Utilizing Traditional Storytelling to Promote Wellness in American Indian Communities.
  43. ^ Jeff Corntassel, Chaw-win-is, and T'lakwadzi. "Indigenous Storytelling, Truth-telling and Community Approaches to Reconciliation." ESC: English Studies in Canada 35.1 (2009): 137–59)
  44. ^ Eder, Donna (2010). Life Lessons through Storytelling: Children's Exploration of Ethics. Indiana University Press. עמ' 7–23. ISBN 978-0253222442. 
  45. ^ Battiste, Marie. Indigenous Knowledge and Pedagogy in First Nations Education: A Literature Review with Recommendations. Ottawa, Ont.: Indian and Northern Affairs, 2002.
  46. ^ Kroskrity, P. V. (2009). "Narrative reproductions: Ideologies of storytelling, authoritative words and generic regimentation in the village of Tewa.". Journal of Linguistic Anthropology 19: 40–56. doi:10.1111/j.1548-1395.2009.01018.x. 
  47. ^ Pelletier, Wilfred (1969). "Childhood in an Indian Village". Two Articles. 
  48. ^ Fisher, Mary Pat. Living Religions: An Encyclopedia of the World's Faiths. London: I.B. Tauris, 1997
  49. ^ Hornberger, Nancy H. Indigenous Literacies in the Americas: Language Planning from the Bottom up. Berlin: Mouton De Gruyter, 1997
  50. ^ Lorente Fernández, David (2006). "Infancia nahua y transmisión de la cosmovisión: los ahuaques o espíritus pluviales en la Sierra de Texcoco (México)". Boletín de Antropología Universidad de Antioquia. אורכב מ-המקור ב-2015-12-08. 
  51. ^ VanDeusen, Kira. Raven and the Rock: Storytelling in Chukotka. Seattle [u.a.: Univ. of Washington [u.a., 1999.
  52. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2015-05-27. בדיקה אחרונה ב-29 במאי 2015. 
  53. ^ Iseke, Judy (2013). "Indigenous Storytelling As Research". International Review of Qualitative Research 6 (4): 559–577. JSTOR 10.1525/irqr.2013.6.4.559. doi:10.1525/irqr.2013.6.4.559. 
  54. ^ Dehghani, Morteza; Boghrati, Reihane; Man, Kingson; Hoover, Joe; Gimbel, Sarah I.; Vaswani, Ashish; Zevin, Jason D.; Immordino-Yang, Mary Helen; Gordon, Andrew S. (1 בדצמבר 2017). "Decoding the neural representation of story meanings across languages". Human Brain Mapping (באנגלית) 38 (12): 6096–6106. ISSN 1097-0193. PMID 28940969. doi:10.1002/hbm.23814. 
  55. ^ Langellier, Kristen (1989). "Personal Narratives: Perspectives on Theory and Research". Text and Performance Quarterly: 266. 
  56. ^ Langellier, Kristen (1989). "Personal Narratives: Perspectives on Theory and Research". Text and Performance Quarterly: 267. 
  57. ^ Jackson, Michael (1 במרץ 2002). The Politics of Storytelling: Violence, Transgression and Intersubjectivity. Museum Tusculanum Press. עמ' 36. ISBN 978-8772897370. 
  58. ^ Lugmayr, Artur; Suhonen, Jarkko; Hlavacs, Helmut; Montero, Calkin; Suutinen, Erkki; Sedano, Carolina (2016). "Serious storytelling - a first definition and review". Multimedia Tools and Applications 76 (14): 15707–15733. doi:10.1007/s11042-016-3865-5. 
  59. ^ Lawless, Elaine (2001). Women Escaping Violence: Empowerment through Narrative. Columbia and London: University of Missouri Press. עמ' 7. ISBN 978-0-8262-1314-3. 
  60. ^ Lawless, Elaine (2001). Women Escaping Violence:Empowerment through Narrative. Columbia and London: University of Missouri Press. עמ' 123. 
  61. ^ Lawless, Elaine (2001). Women Escaping Violence: Empowerment through Narrative. University of Missouri Press. עמ' 90. 
  62. ^ Harter, L.M. and Bochner, A.P., 2009. Healing through stories: A special issue on narrative medicine. Journal of Applied Communication Research, 37(2), pp.113-117.
  63. ^ David Lodge The Art of Fiction 67
  64. ^ Lodge The Art of Fiction 97
  65. ^ פסטיבל מספרי סיפורים 2019, www.yossi-alfi.co.il
  66. ^ Madaleno, Diana (2016). "10 Storytelling Festivals You Must Attend in 2016". www.brandanew.co. אורכב מ-המקור ב-2017-07-15. 
  67. ^ "5 international storytelling festivals to check out this year and next". Matador Network (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2016-09-09. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2017. 
  68. ^ World Storytelling Day | A Global Celebration of Oral Storytelling (באנגלית)
  69. ^ Cornell University. "Jameson, Daphne A Professor." Retrieved Oct 19, 2012.
  70. ^ "Story Telling". www.colorado.edu. 2005. אורכב מ-המקור ב-2017-06-07. 
  71. ^ Jameson, Daphne A (2001). "Narrative Discourse and Management Action". Journal of Business Communication 38 (4): 476–511. doi:10.1177/002194360103800404. 
  72. ^ Lury, Giles (2004). Brand Strategy, Issue 182, p. 32
  73. ^ "The art of storytelling in 7 content marketing context questions". i-SCOOP (באנגלית). 1 ביולי 2014. אורכב מ-המקור ב-2017-07-05. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2017. 
  74. ^ Transmedia Storytelling and Entertainment: An annotated syllabus Henry Jenkins Journal of Media & Cultural Studies Volume 24, 2010 – Issue 6: Entertainment Industries
  75. ^ איך משתמשים בכלי השיווקי המשמעותי ביותר לשנת 2017?, גיקטיים, ‏2017-06-27 (בhe-IL)
  76. ^ מאנשי שיווק לסטוריטלרים, www.taasiya.co.il