טוני מוריסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוני מוריסון
Toni Morrison
לידה 18 בפברואר 1931
לוריין, אוהיו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באוגוסט 2019 (בגיל 88)
הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Chloe Ardelia Wofford עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפרו-אמריקאים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה South-View Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Lorain High School, אוניברסיטת הווארד, אוניברסיטת קורנל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ספרות אפרו-אמריקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות העין הכי כחולה, גן עדן, אהבה, חסד, הביתה, Jazz, חמדת, תינוק של זפת, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, God Help the Child עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ Henry Dumas, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, ג'יימס בולדווין, זורה ניל הרסטון, דוריס לסינג, הרמן מלוויל עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Harold Morrison (19581964) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (1993)
  • מדליית החירות הנשיאותית (2012)
  • הרצאת ג'פרסון (1996)
  • פרס טובת הכלל (1989)
  • פרס הלמרייך (1988)
  • אגדה חיה של ספריית הקונגרס
  • מדליית לנגסטון יוז (1981)
  • היכל התהילה של נשות אוהיו (1982)
  • פרס ספרות ע״ש קרל סנדברג (2010)
  • פרס לסיפורת אמריקנית של ספריית הקונגרס (2011)
  • פרס פוליצר לסיפורת (1988)
  • פרס NAACP Image לעבודה ספרותית מעולה, סיפורת (2004)
  • פרס הספר האמריקאי (1988)
  • המדליה הלאומית למדעי הרוח (2000)
  • פרס נורמן מיילר (2009)
  • פרס אניספילד-וולף (1988)
  • מדליית ניקולס מנשיא אוניברסיטת ואנדרבילט (2013)
  • honorary degree from Spelman College (1978)
  • פרס הספרות פא"ן אוקלנד ע״ש ג'וזפין מילס (2013)
  • פרס ג'נט היידינגר קפקה (1977)
  • פרס חוג מבקרי הספרים הלאומי לסיפורת
  • Coretta Scott King Award
  • Ivan Sandrof Lifetime Achievement Award
  • Audie Award for Narration by the Author
  • אבירה בלגיון הצרפתי
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה
  • היכל התהילה של ניו ג'רזי
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז-סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טוני מוריסוןאנגלית: Toni Morrison; ‏18 בפברואר 19315 באוגוסט 2019) הייתה סופרת אמריקאית ופרופסור באוניברסיטת פרינסטון. היא זכתה בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 1988, באות הכבוד "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1996, ובשנת 1993 הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות.[1] היא נחשבת לאחת מגדולי הספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האפרו-אמריקאית. בין הרומנים הידועים שלה נמנים "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", ו"חמדת". ב-29 במאי 2012 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוני מוריסון נולדה בלוריין שבאוהיו בשם קלואי ארדליה וופורד (Chloe Ardelia Wofford) לראמה וג'ורג' וופורד, השנייה מתוך ארבעה ילדים, במשפחה ממעמד הפועלים. כילדה קראה מוריסון ספרים בלהיטות. בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי. אביה נהג לספר לה סיפורי עם על הקהילה האפרו-אמריקנית (שיטה של סיפור שבהמשך תשתחל לכתיבתה של מוריסון). לפי ראיון מ-2012 בגארדיאן, היא הפכה לקתולית בגיל 12 וקיבלה את שם ההטבלה (אנ') "אנתוני", מה שבהמשך שימש כבסיס לכינוי שלה "טוני".

ב-1949 החלה לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת הווארד - אוניברסיטה המזוהה היסטורית עם הקהילה השחורה בארצות הברית - משום שחיפשה את קרבתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים[2]. היא סיימה את לימודיה בשנת 1953. ב-1955 סיימה תואר שני (Master Of Arts) באנגלית באוניברסיטת קורנל, שבמסגרתו כתבה תזה על אובדנות בספריהם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. לאחר סיום לימודיה, בין השנים 1955–1957, לימדה אנגלית באוניברסיטת טקסס סאות'רן (אנ') ביוסטון שבטקסס. לאחר מכן חזרה להאוורד ללמד אנגלית. היא הפכה לחברה באחוות "אלפה קאפה אלפה".

ב-1958 נישאה להארולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני ועמיתה בסגל אוניברסיטת האוורד, ונולדו להם שני ילדים, הארולד וסלייד. טוני והארולד מוריסון התגרשו בשנת 1964. לאחר הגירושים עברה מוריסון לסירקיוז שבמדינת ניו יורק, שם עבדה כעורכת ספרי לימוד. שנה וחצי לאחר מכן החלה לעבוד כעורכת במטה של הוצאת הספרים הגדולה Random House בניו יורק. במהלך השנים אלו היא גם לימדה באוניברסיטת ייל ובמכללת בארד (אנ'). גם כעורכת מילאה מוריסון תפקיד מפתח בהבאת הספרות השחורה אל הזרם המרכזי. היא ערכה ספרים מאת אנג'לה דייוויס, טוני קייד במברה (Bambara), הנרי דומאס (Dumas) וגייל ג'ונס (Gayl Jones).

בשנת 1989 קיבלה מוריסון משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.

ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

מוריסון הייתה חברה קרובה של פראן ליבוביץ במשך שנים רבות[3].

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים, במיוחד בנשים אפרו־אמריקאיות שחוו השפלה ודיכוי מידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.

את ספרה הראשון, The Bluest Eye (העין הכי כחולה), פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.

את הספר "שיר השירים אשר לסולומון" (Song of Solomon) פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award), והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של אדם המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו האפרו-אמריקאיים הכפריים.

בשנת 1983 פירסמה את "רצ'יטטיב", הסיפור הקצר היחיד שכתבה. הסיפור, בתרגומה של טל ניצן-קרן, הופיע בספר "האנשים הכחולים: סיפורים צפון אמריקאיים" שערך משה רון.

הספר "חמדת" (Beloved), שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר שנה לאחר מכן, וכן בפרס אניספילד-וולף לשנת 1988. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, ברצח ובדיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.

בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" (Jazz) המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.

בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992, וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העין הכי כחולה (1970), תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
  • סולה (1973), תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
  • שיר השירים אשר לסולומון (1977), תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.
  • תינוק של זפת (1981), תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
  • חמדת (1987), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
  • ג’אז (1992), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
  • משחקים באפלה - לובן-עור והדמיון הספרותי (1992), תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
  • גן עדן (1997), תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
  • אהבה (2003), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
  • חסד (2008), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
  • הביתה (2012), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]