טוני מוריסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוני מוריסון
Toni Morrison
Toni Morrison.jpg
לידה 18 בפברואר 1931
לוריין, אוהיו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באוגוסט 2019 (בגיל 88)
הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Chloe Ardelia Wofford עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, משוררת, סופרת ילדים, מרצה באוניברסיטה, מחברת רומנים, לבריתנית, קריינית ספר מוקלט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפרו-אמריקאים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הווארד, אוניברסיטת ראטגרס, אוניברסיטת קורנל, Lorain High School עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ספרות אפרו-אמריקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות העין הכי כחולה, גן עדן, אהבה, חסד, הביתה, Jazz, תינוק של זפת, חמדת, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, God Help the Child עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ Henry Dumas, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, ג'יימס בולדווין, זורה ניל הרסטון, דוריס לסינג, הרמן מלוויל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (1993)
  • הרצאת ג'פרסון (1996)
  • פרס טובת הכלל (1989)
  • פרס פוליצר לסיפורת (1988)
  • פרס NAACP Image לעבודה ספרותית מעולה, סיפורת (2004)
  • אגדה חיה של ספריית הקונגרס
  • מדליית החירות הנשיאותית (2012)
  • מדליית לנגסטון יוז (1981)
  • פרס אניספילד-וולף (1988)
  • פרס הלמרייך (1988)
  • פרס ג'נט היידינגר קפקה (1977)
  • פרס נורמן מיילר (2009)
  • פרס הספר האמריקאי (1988)
  • המדליה הלאומית למדעי הרוח (2000)
  • פרס לסיפורת אמריקנית של ספריית הקונגרס (2011)
  • פרס הספרות פא"ן אוקלנד ע״ש ג'וזפין מילס (2013)
  • מדליית ניקולס מנשיא אוניברסיטת ואנדרבילט (2013)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז-סורבון
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • היכל התהילה של ניו ג'רזי
  • היכל התהילה של נשות אוהיו
  • אבירה בלגיון הצרפתי
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Toni Morrison (signature).svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טוני מוריסוןאנגלית: Toni Morrison; ‏18 בפברואר 19315 באוגוסט 2019) הייתה סופרת אמריקאית ופרופסור באוניברסיטת פרינסטון. היא זכתה בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 1988, באות הכבוד "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1996, ובשנת 1993 הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות.[1] היא נחשבת לאחת מגדולי הספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האפרו-אמריקאית. בין הרומנים הידועים שלה נמנים "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", ו"חמדת". ב-29 במאי 2012 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוני מוריסון נולדה בלוריין שבאוהיו בשם קלואי ארדליה וופורד (Chloe Ardelia Wofford) לראמה וג'ורג' וופורד, השנייה מתוך ארבעה ילדים, במשפחה ממעמד הפועלים. כילדה קראה מוריסון ספרים בלהיטות. בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי. אביה נהג לספר לה סיפורי עם על הקהילה האפרו-אמריקנית (שיטה של סיפור שבהמשך תשתחל לכתיבתה של מוריסון). לפי ראיון מ-2012 בגארדיאן, היא הפכה לקתולית בגיל 12 וקיבלה את שם ההטבלה (אנ') "אנתוני", מה שבהמשך שימש כבסיס לכינוי שלה "טוני".

ב-1949 החלה לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת הווארד - אוניברסיטה המזוהה היסטורית עם הקהילה השחורה בארצות הברית - משום שחיפשה את קרבתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים[2]. היא סיימה את לימודיה בשנת 1953. ב-1955 סיימה תואר שני (Master Of Arts) באנגלית באוניברסיטת קורנל, שבמסגרתו כתבה תזה על אובדנות בספריהם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. לאחר סיום לימודיה, בין השנים 1955–1957, לימדה אנגלית באוניברסיטת טקסס סאות'רן (אנ') ביוסטון שבטקסס. לאחר מכן חזרה להאוורד ללמד אנגלית. היא הפכה לחברה באחוות "אלפה קאפה אלפה".

ב-1958 נישאה להארולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני ועמיתה בסגל אוניברסיטת האוורד, ונולדו להם שני ילדים, הארולד וסלייד. טוני והארולד מוריסון התגרשו בשנת 1964. לאחר הגירושים עברה מוריסון לסירקיוז שבמדינת ניו יורק, שם עבדה כעורכת ספרי לימוד. שנה וחצי לאחר מכן החלה לעבוד כעורכת במטה של ההוצאה הגדולה Random House בניו יורק. במהלך השנים אלו היא גם לימדה באוניברסיטת ייל ובמכללת בארד (אנ'). גם כעורכת מילאה מוריסון תפקיד מפתח בהבאת הספרות השחורה אל הזרם המרכזי. היא ערכה ספרים מאת אנג'לה דייוויס, טוני קייד במברה (Bambara), הנרי דומאס (Dumas) וגייל ג'ונס (Gayl Jones).

בשנת 1989 קיבלה טוני מוריסון משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.

ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

מוריסון הייתה חברה קרובה של פראן ליבוביץ במשך שנים רבות[3].

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים, במיוחד בנשים אפרו־אמריקאיות, שחוו השפלה ודיכוי על ידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.

את ספרה הראשון, The Bluest Eye (העין הכחולה ביותר), פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.

את הספר "שיר השירים אשר לסולומון" (Song of Solomon) פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award), והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של איש המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו האפרו-אמריקאיים הכפריים.

הספר "חמדת" (Beloved), שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר היוקרתי שנה לאחר מכן, וכן בפרס אניספילד-וולף לשנת 1988. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, ברצח ובדיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.

בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" (Jazz) המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.

בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992, וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העין הכי כחולה (1970), תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
  • סולה (1973), תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
  • שיר השירים אשר לסולומון (1977), תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.
  • תינוק של זפת (1981), תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
  • חמדת (1987), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
  • ג’אז (1992), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
  • משחקים באפלה - לובן-עור והדמיון הספרותי (1992), תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
  • גן עדן (1997), תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
  • אהבה (2003), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
  • חסד (2008), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
  • הביתה (2012), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]