טוני מוריסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טוני מוריסון
Toni Morrison
Toni Morrison.jpg
לידה 18 בפברואר 1931
לוריין, אוהיו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באוגוסט 2019 (בגיל 88)
הברונקס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Chloe Ardelia Wofford עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, מחברת רומנים, לבריתנית, מרצה באוניברסיטה, משוררת, סופרת ילדים עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפרו-אמריקאים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הווארד, אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת ראטגרס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ספרות אפרו-אמריקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות העין הכי כחולה, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, תינוק של זפת, חמדת, Jazz, גן עדן, אהבה, חסד, הביתה, God Help the Child עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ Henry Dumas, זורה ניל הרסטון, דוריס לסינג, ג'יימס בולדווין, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, הרמן מלוויל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (1993)
  • שבלייה בלגיון הכבוד
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • פרס נורמן מיילר (2009)
  • המדליה הלאומית למדעי הרוח (2000)
  • מדליית ניקולס מנשיא אוניברסיטת ואנדרבילט (2013)
  • פרס הספרות פא"ן אוקלנד ע״ש ג'וזפין מילס (2013)
  • פרס ג'נט היידינגר קפקה (1977)
  • פרס הספר האמריקאי (1988)
  • פרס אניספילד-וולף (1988)
  • פרס פוליצר לסיפורת (1988)
  • פרס הלמרייך (1988)
  • פרס טובת הכלל (1989)
  • הרצאת ג'פרסון (1996)
  • פרס NAACP Image לעבודה ספרותית מעולה, סיפורת (2004)
  • מדליית החירות הנשיאותית (2012)
  • אגדה חיה של ספריית הקונגרס
  • היכל התהילה של נשות אוהיו
  • מדליית לנגסטון יוז (1981)
  • היכל התהילה של ניו ג'רזי
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז-סורבון
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טוני מוריסוןאנגלית: Toni Morrison; ‏18 בפברואר 19315 באוגוסט 2019) הייתה סופרת אמריקאית ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון. היא זכתה בפרס פוליצר לסיפורת בשנת 1988 ובאות הכבוד הרצאת ג'פרסון לשנת 1996, והייתה האשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות.[1] היא נחשבת לאחת מגדולי הספרות האמריקאית ובפרט הספרות האפרו-אמריקאית. בין הרומנים הידועים שלה נמנים "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", ו"חמדת". ב-29 במאי 2012 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוני מוריסון נולדה בלוריין שבאוהיו בשם קלואי ארדליה וופורד (Chloe Ardelia Wofford) לראמה וג'ורג' וופורד, הילדה השנייה מתוך ארבעה, במשפחה ממעמד הפועלים. כילדה, מוריסון קראה בלהיטות. בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי. אביה של מוריסון נהג לספר לה סיפורי עם על הקהילה האפרו-אמריקנית (שיטה של סיפור שבהמשך תשתחל לכתיבתה של מוריסון). לפי ראיון מ-2012 בגארדיאן, היא הפכה לקתולית בגיל 12 וקיבלה את שם ההטבלה (אנ') "אנתוני", מה שבהמשך שימש כבסיס לכינוי שלה - "טוני".

ב-1949 מוריסון החלה לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת הווארד - אוניברסיטה המזוהה היסטורית עם הקהילה השחורה בארצות הברית - משום שחיפשה את קרבתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים[2]. היא סיימה את לימודיה בשנת 1953. ב-1955 סיימה מוריסון תואר שני (Master Of Arts) באנגלית באוניברסיטת קורנל, שבמסגרתו כתבה תזה על אובדנות בעבודתם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. לאחר סיום לימודיה, בין השנים 1955–1957, מוריסון לימדה אנגלית ב- אוניברסיטת טקסס סאות'רן (אנ'), ביוסטון, טקסס. לאחר מכן חזרה להאוורד ללמד אנגלית. היא הפכה לחברה באחוות "אלפה קאפה אלפה".

ב-1958 נישאה להארולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני ועמיתה בסגל באוניברסיטת האוורד, ונולדו להם שני ילדים - הארולד וסלייד. טוני והארולד מוריסון התגרשו בשנת 1964. לאחר הגירושים עברה טוני מוריסון לעיר סירקיוז במדינת ניו יורק, שם עבדה כעורכת ספרי לימוד. שנה וחצי לאחר מכן החלה לעבוד כעורכת במטה של ההוצאה הגדולה Random House בניו יורק. בנוסף, במהלך השנים הללו היא לימדה גם באוניברסיטת ייל, ובמכללת בארד (אנ'). גם כעורכת מילאה מוריסון תפקיד מפתח בהבאת הספרות השחורה אל הזרם המרכזי. היא ערכה ספרים מאת אנג'לה דייוויס, טוני קייד במברה (Bambara), הנרי דומאס (Dumas) וגייל ג'ון (Jone).

בשנת 1989 קיבלה טוני מוריסון משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.

ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים, בייחוד נשים אפרו־אמריקאיות, שחוו השפלה ודיכוי על ידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.

את ספרה הראשון "The Bluest Eye" (העין הכחולה ביותר) פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.

את הספר "שיר השירים אשר לסולומון" ("Song of Solomon") פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award) והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של איש המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו: אפרו-אמריקאי כפרי.

הספר "חמדת" ("Beloved”) שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר היוקרתי שנה לאחר מכן, כמו גם בפרס אניספילד-וולף לשנת 1988. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, רצח ודיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.

בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" ("Jazz") המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.

בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992 וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העין הכי כחולה (1970), תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
  • סולה (1973), תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
  • שיר השירים אשר לסולומון (1977), תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.
  • תינוק של זפת (1981), תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
  • חמדת (1987), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
  • ג’אז (1992), תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
  • משחקים באפלה - לובן-עור והדמיון הספרותי (1992), תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
  • גן עדן (1997), תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
  • אהבה (2003), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
  • חסד (2008), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
  • הביתה (2012), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רותה קופפר, כלת פרס נובל טוני מוריסון מתה בגיל 88, באתר כלכליסט, 6 באוגוסט 2019
  2. ^ Pip Cummings, 'I didn't want to come back': Toni Morrison on life, death and Desdemona, The Sydney Morning Herald, ‏2015-08-07 (באנגלית)