יעקב וייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב וייס
יעקב וייס.jpg
לידה 15 ביולי 1924
נוביזמקי, צ'כוסלובקיה
הוצאה להורג 29 ביולי 1947 (בגיל 23)
ארץ ישראל
עלה לישראל 1945
כינוי שִׁמְעוֹן
השתייכות Irgun.svg  אצ"ל
תקופת שירות 19451947
דיוקנו בגליונית זיכרון שהנפיק דואר ישראל בשנת 1982

יַעֲקֹב וַיְס (15 ביולי 1924 - 29 ביולי 1947) היה יהודי מעפיל מצ'כוסלובקיה, לוחם בתנועות בית"ר ואצ"ל. בתקופת השואה יזם תחבולות להצלת יהודים. במבצע פריצת כלא עכו, נשבה על ידי הבריטים, נשפט בבית דין צבאי והוצא להורג בתלייה. היה אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום).

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב וייס, נולד ב-15 ביולי 1924, י"ג בתמוז תרפ"ד, בנוביזמקי (נובה-זמקי) שבצ'כוסלובקיה, בן ליוסף והלנה. בגיל עשר נשלח ללימודים בגימנסיה העברית במונקאץ'. באותה שנה גם הצטרף לבית"ר, שם עוצבה מחשבתו הלאומית. עדות לכך נתנה אחותו בספרה כי "..בגיל 11 שיחקו לעיתים הוא וחבריו ב"מלחמה" נגד הערבים. הם אף בנו אונייה קטנה לה קראו בית"ר, וגילפו מעץ חיילים עבריים וערבים.."[דרוש מקור].

פעילות ההצלה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1943, לאחר מות אביו, נסע יעקב לבודפשט במטרה לעלות משם לארץ ישראל. בהונגריה פעל להצלת יהודים. הוא התחפש לקצין צבא הונגרי ולעיתים לקצין אס אס בשם ג'רג'י קוטיש, היה מגיע למשרדי רישום ממשלתיים, שם דרש תעודות לידה של אנשים שאת שמם המציא. את פעילותו ריכז בערים המופצצות שם היה בלבול ממשלתי רב. כשהיו עוזבים הפקידים את חדריהם כדי לחפש בארכיונים היה "מושך" טופסי תעודות לידה ודרכונים. את הטפסים היה ממלא בפרטים אישיים של יהודים, רושם אותם כנוצרים, וכך מחלצם מתחום הגטו. לאחר מכן היה הולך לגטאות, מצביע על יהודים שעמדו בהמון ודורש ממפקד המחנה לשחררם בשל היותם "נוצרים". נוסף לכך, יעקב יצר קשר עם מוסדות הצלב האדום ושגרירויות זרות ובעזרתם סיפק ניירות מזויפים ליהודים רבים. הוא הכין ניירות כאלה גם לאמו ולאחותו אך איחר את המועד שכן השתים כבר היו בדרכן למחנה ההשמדה אושוויץ. בפעמים אחרות, בעת התפרצות מגפת טיפוס הבטן בקרב היהודים, היה עובר במדי אס-אס בין המחנות ומחלק זריקות ליהודים. כך בגיל עשרים בלבד הציל מאות יהודים בגטאות דברצן, קושיצה, אגר, מישקולץ ועוד.

מסופר עליו כי פעם בעלותו לרכבת החשמלית נפלה מתיקו חבילה של פספורטים. שוטר הגיע לעצור אותו ולחקור בעניין, אך וייס פקד עליו בקור רוח: "עזור לי מיד לאסוף את התעודות, עליי להספיק לחשמלית", והשוטר הנדהם ציית[דרוש מקור].

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1944 עבר לשווייץ במסגרת רכבת קסטנר של ועד ההצלה, והיה שם שמונה חודשים בקבוצת הכשרה חקלאית. במכתב לחבריו כתב כי הוא מעדיף להיות פועל כפיים בארץ ישראל מאשר סטודנט בנכר. ב-1945 עלה עם מספר מחבריו באוניית מעפילים לארץ ישראל. האונייה נתפסה, ונוסעיה נכלאו לזמן מה במחנה המעצר בעתלית, עד לשחרורם בכוח של 200 מהכלואים על ידי הפלמ"ח ב-9 באוקטובר 1945.

חייו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו עבר לנתניה וגר ברחוב העלייה, שם החל לעבוד למחייתו בעבודות כפיים וללמוד ליטוש יהלומים תוך שהוא מצטרף לאצ"ל, בנוסף על פעילותו בבית"ר. את זמנו לארגונים הציוניים הקדיש בערבים לאחר שעות העבודה.

הפעילות במחתרת באצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת פעילותו במחתרת האצ"ל, בה כונה "שמעון", השתתף בפעולות רבות - ביניהן שתי ההתקפות על מחנה הנופש הצבאי הבריטי בנתניה, פיצוץ הגשר בנתניה - בית-ליד, פגיעה במהלך הרכבות, וכן מיקוש כבישים בזמן שהבריטים הטילו מצב צבאי על היישוב היהודי. ב-4 במאי 1947 השתתף בפריצה לכלא עכו ובשחרור 27 הלוחמים הכלואים שם. בעמדת-חיפוי יחד עם אבשלום חביב ומאיר נקר, ובקרב שהתפתח אחר ביצוע הפעולה נתפסו השלושה. במבצע זה נתפסו עוד שני לוחמי אצ"ל נוספים, והחמישה הועמדו למשפט צבאי.

משפטו והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפטו נשא וייס נאום האשמה נגד השלטון הבריטי:

"... מי שמכם שליטים שופטים על עם שנתן לאנושות את אלוהי הצדק והמשפט, בזמן שאבותיכם עדיין שכנו ביערות עד? אך הנה מתקרב שלטונכם לקיצו. פרעתם, גירשתם, איימתם ואף זאת עשיתם: רצחתם עברים, העליתם לגרדום את טובי הנוער העברי. והתוצאה? את רוח ההתנגדות העברית לא זו בלבד שלא הצלחתם לשבור, אלא להפך: לנגד עיניכם, על אף הגרדום ואולי תודות לגרדום, היא הולכת וגוברת..."
המצבה שהונחה על קברו של יעקב וייס. לאחר החלפתה במצבה של משרד הביטחון, הועברה המצבה לאתר הנצחה ליד מבצר שוני, יחד עם מצבות שאר חללי הפריצה לכלא עכו

וייס ושני חבריו למבצע, מאיר נקר ואבשלום חביב, נידונו למיתה. בתא הנידונים למוות שרו השלושה משירי בית"ר.

בפראג, קיבלה אחותו אדית טלגרמה אודות המשפט וגזר הדין, ומיד ביקשה ויזה לנסיעה לישראל. כאן נפגשה עם מפקד הצבא אך תחנוניה לא הועילו. האצ"ל ניסה להציל את השלושה, בין היתר על ידי חטיפת שני סרג'נטים (סמלים) בריטיים כבני ערובה, אך ללא הועיל. ב-י"ב באב תש"ז, 29 ביולי 1947, הועלו שלושתם לגרדום כשהם שרים את שירת "התקווה", קריאתו האחרונה הייתה טוב למות בעד ארצנו (המשקיף, 30.7,47). בתגובה למחרת האצ"ל תלה את שני הסרג'נטים הבריטיים בחורשה סמוכה לנתניה. יעקב וייס נטמן עם שני חבריו בצפת.

על שמו נקראו רחובות במספר מערי ישראל (תל אביב - יפו, באר שבע, ירושלים, נתניה ואשקלון). בשנת 1982 הנפיק דואר ישראל גליונית זיכרון ובה דיוקנו בין שאר הרוגי המלכות. בבית הקברות היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעה עולי הגרדום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]