התקפת האצ"ל על יפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת התקפת האצ"ל על יפו ומבצע חמץ

ב-25 באפריל 1948 פתח אצ"ל בהתקפה על יפו כחלק מן המערכה על תל אביב במלחמת העצמאות. לאחר שלושה ימי לחימה הצליחו לוחמי האצ"ל לנתק את רובע מנשייה ולכובשו. אל מול מתקפת נגד של הצבא הבריטי ולחץ מדיני של הבריטים על מוסדות היישוב נסוג האצ"ל מעמדותיו ברובע ולוחמי ההגנה תפסו את מקומו. בעקבות התקפת האצ"ל החלה מנוסה המונית מיפו וכוח הלחימה שהיה בה התרכז בכפרים שלידה. בהתקפה נהרגו 41 לוחמי אצ"ל, רובם מאש הצבא הבריטי. ההשתלטות על יפו ועורפה הכפרי התבצעה על ידי חטיבות "ההגנה" במבצע חמץ שהחל ביום השלישי של המבצע.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד חסן בק, ממנו צלפו כוחות ערבים על תל אביב (לאחר שיקום המבנה בעשור הראשון של המאה ה-21)

מערכת הקרבות לאורך קו העימות העירוני יפו-תל אביב החלה מיד לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. תושבי תל אביב סבלו במשך כל המערכה מיריות וצליפות בלתי פוסקות מיפו. בייחוד התפרסם מסגד חסן בק אשר מצריחו הגבוה צלפו כוחות ערבים על העוברים ושבים בתל אביב (1100 נפגעים בחמישה חודשים על פי יוסק'ה נחמיאס[1]). ההפגזות והצליפות גרמו לפינוי חלק מתושבי השכונות הדרומיות של תל אביב, ויצרו בעיית פליטים מעיקה בעיר.

ביפו היו באותה תקופה 90,000 תושבים. מפקדת ההגנה העדיפה להשתלט על הכפרים מסביב ליפו במקום להסתער עליה ישירות, פעולה שהייתה כרוכה בהיתקלות עם הצבא הבריטי אשר שהה באזור.

במקביל, לאחר הצלחת ההגנה בכיבוש טבריה וחיפה, החליט האצ"ל לצאת להתקפה גדולה לכיבוש יפו, כדי להכלילה במדינה היהודית האמורה לקום. התוכנית הייתה לפרוץ בתחילה לעבר הים, לנתק את שכונת מנשיה, ולהפסיק את הצליפות על תל אביב ממסגד חסן בק. ובשלב שני, לפרוץ לתוך יפו ולכובשה. לפי התוכנית, במשך כל ההתקפה אמורה הייתה להתבצע הפגזה על יפו, שמטרתה מניעת תנועה צבאית סדירה בעיר, שבירת רוחם של חיילי האויב וגרימת אנדרלמוסיה ובהלה באוכלוסייה האזרחית, שתסייע לשתי המטרות הראשונות על ידי תנועת בריחה המונית.

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות להתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנין בית החולים ליולדות פרויד ששימש כבית חולים של אצ"ל בעת ההתקפה על יפו
לוחית זיכרון בכניסה לבית החולים לשעבר "פרויד"
טבלת הנצחה על מגדל השעון ביפו ללוחמי האצ"ל שנפלו בקרב על יפו

התקפת האצ"ל על יפו התאפשרה לאחר שתי פעולות מוצלחות של החרמת כלי נשק ואמצעי לחימה מהצבא הבריטי. ב-6 באפריל 1948 חדרו לוחמי אצ"ל לבושים במדים בריטים ומסתייעים בשני משוריינים בריטים שהוחרמו גם כן, למחנה 80 ליד פרדס חנה. הם פרצו למחסן הנשק והחלו להעמיס 62 רובים, 39 תת מקלעים, 21 מקלעי ברן, פגזי פיאט ותחמושת לרוב. כמו כן הוחרם זחל בריטי אחד. הבריטים תקפו את הכוח, והתפתח קרב קשה בו נהרגו מפקד המחנה בדרגת קולונל ושבעה מחייליו. חייל אצ"ל אחד נהרג בפעולה.

ב-17 באפריל 1948 תקפו לוחמי אצ"ל בפיקודו של עמיחי פאגלין (גידי), רכבת נשק בריטית ליד חדרה. 120 לוחמים ושבעים מכוניות רוכזו בשוני. בק"מ ה-41 מחיפה נתקלה הרכבת במוקש קל, ונאלצה לעצור. מיד עם עצירתה פתחו עליה אנשי האצ"ל באש. הבריטים השיבו אש, ובחילופי היריות נהרגו שלושה בריטים ושלושה אנשי אצ"ל. אך רק לאחר שפאגלין איים כי הרכבת תפוצץ על נשקה, יצאו ממנה הבריטים כשידיהם מורמות לאות כניעה. ברכבת היו 6,000 פגזים למרגמות 3 אינץ'. בעזרת הבריטים הועמסו הפגזים למכוניות האצ"ל, והועברו בחשאי למרתפי היקב בזכרון יעקב. לפגזים אלה הייתה חשיבות מכרעת בהתקפה על יפו.

האצ"ל גייס 600 איש ממיטב אנשיו, וריכז אותם ב"מחנה דב" (על שם דב גרונר) ברמת גן (כיום שכונת קריית בורוכוב). הוקם בית חולים צבאי בבית החולים ליולדות פרויד (רחוב יהודה הלוי 9 בתל אביב), שנעזב עקב ההפגזות והצליפות מיפו.[2]

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בגדר בית החולים לשעבר פרויד.

לוחמי האצ"ל צוידו ב-180 רובים, 400 סטנים, 35 מקלעים, 2000 רימונים, ארבעה משוריינים, שתי מרגמות, שני מטולי פיא"ט ואלפי פגזי מרגמה.

ב-24 באפריל 1948 כונסו הלוחמים למסדר יציאה במחנה דב. במרכז עמדו עמיחי פאגלין (גידי) ומפקד האצ"ל מנחם בגין שנשא דבריו ליוצאים לקרב:

חיילי המעמד!

אתם יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו. הכו באויב. לקלוע היטב, לחסוך בתחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. על נשים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו. להתקפה יוביל אותכם גונדר גדעון המנוסה בקרבות. זכרו את דגל המעמד. כיוון אחד לפניכם - קדימה!

הלוחמים עלו על המכוניות ויצאו בשיירה ארוכה לתל אביב. בשעה מאוחרת בלילה הגיעו לבית הספר אליאנס בשכונת נוה צדק (כיום מרכז סוזן דלל) שם מוקמה המפקדה. בגלל הצורך בארגון הלוחמים, פריסת קווי טלפון והצבת המרגמות, נדחתה ההתקפה לשעה תשע בבוקר.

יום ההתקפה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 באפריל 1948 בשעה 9:00 החלו שתי מרגמות של 3 אינץ' להפגיז את יפו ולא פסקו במשך כל ימי ההתקפה. מפקד כוח המרגמות היה צבי אלטשולר (כינוי מחתרתי "יוחנן"), שהיה גם סגן מפקד מחלקת "הדלק" (מודיעין האצ"ל), ולאחר מכן מפקד מחלקת "המס" (היחידה שהייתה אחראית על גיוס משאבים כלכליים). יש הטוענים שההפגזה על מסגד חסן בק הייתה החלטה עצמאית של אטלשולר, והיא זו שהביאה למעשה לתחילת המנוסה ההמונית של תושבי יפו. באותו הזמן החלו חיילי האצ"ל לתקוף את "צוואר הבקבוק" - האזור בין מנשיה לבין יפו מכיוון הים. שתי פלוגות יצאו מבית ספר אליאנס. הפלוגה בפיקודו של אליהו כץ "גונדר עלי" נעה לאורך רחוב זרח ברנט, והפלוגה בפיקודו של אליהו טמלר-סנד "גונדר יהושע" נעה תחילה דרומה, ואחר כך לאורך רחוב ישיבת וולוז'ין בנווה צדק לכיוון תחנת הרכבת. כל פלוגה כללה שלוש מחלקות ובכל מחלקה 3 כיתות, אשר מנו כול אחת כ-6 לוחמים.

הפלוגות נעו במערך המוכר כיום בעגה הצבאית כ"אחד לפנים". הם נתקלו באש עזה מכלי נשק שונים בעיקר ממקלעי "שפנדאו". התברר שהכוחות הערבים, היו ערוכים כהלכה, והעמדות שלהם היו מאוישות ומצוידות היטב. גם ארגון העמדות שלהם הבטיח כי כל עמדה תקבל חיפוי מהאגפים ומהעורף. כתוצאה מכך כיתת החוד בפלוגתו של אליהו כץ נתקלה באש עזה ונעצרה. מהפלוגה של אליהו טמלר סנד נשלחה כיתה לכבוש עמדה מבוצרת, ולחפות ממנה על הכוח של אליהו כץ.

הפורצים נתקלו באש יעילה שנורתה לאורך הרחוב ממשוריין בריטי, נותקו מהכוח העיקרי והתבצרו בחנות עזובה. שני הכוחות ניסו לחבור על ידי השלכת רימונים. ואכן מספר לוחמים הצליחו בחסותם לחצות את הכביש. אולם המשוריין הבריטי התקרב אל אזור החציה. בתגובה לרימון שנזרק אליו, ירה המשוריין פגז אל חצר הבית. בשלב זה החלה גם עמדה ערבית סמוכה לרכז את אִשָׁהּ אל עבר החצר. המשוריין הבריטי ניסה להמשיך ולהתקרב אולם עצר לאחר שרימון נוסף הושלך לעברו. גם ניסיון לקרב את אחד ממשוריני האצ"ל אל אזור הקרב לא עלה יפה. ומאחר שהכוח שתפס את המבנה היה קטן ותחמושתו מצומצמת, נאלצו אנשי הכוח לסגת עם הרוגים ופצועים.

כיתת החוד בפלוגתו של אליהו טמלר סנד נותקה אף היא במהלך קרב עם עמדה אשר אוישה בחיילים עיראקיים. הלוחמים קעקעו את הקיר האחורי של המבנה, בו מצאו מחסה. וזחלו לחדר סמוך ממנו נמלטו לחצר מוקפת חומה. רימון שהושלך אל החצר הוטל בקור רוח בחזרה, על ידי מפקד הכוח שעזב אחרון את החצר. גם כאן, אל מול עדיפות הכוח הערבי, ביקשו הלוחמים סיוע של משוריין. המשוריין התקרב לעמדה הערבית עד כ-20 מטר ממנה, ופתח עליה בירי אש ממקלע "ברן". לאחר חצי שעה של חילופי אש, אזלה התחמושת במשוריין והוא נסוג. אחר כך, הגיע משוריין שני עם שלוש פצצות פיא"ט (מטול ח"יר אנטי טנקים). הפצצה השנייה פגעה במטרה והכוח פרץ לעמדה וכבש אותה. אולם עוד לפני שהספיק הכוח להתבסס בעמדה, הופיע באזור משוריין בריטי מצויד אף הוא בפיא"ט, ואילץ אותם לסגת. בשעות הצהריים חזרו שתי הפלוגות אל שטח ההפקר שבין יפו לבין תל אביב, והתארגנו למגננה מחשש להתקפת נגד ערבית בתגובה לניסיון לכיבוש יפו.

במהלך קרבות יום זה נהרגו זאב צוויג, אברהם מזרחי, מיכאל לסקה, ושמואל ווכטפוגל.

יום ההתקפה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באפריל 1948 חודשה ההתקפה. הערבים היו מוכנים היטב. הקרב נמשך כל היום אך הכוחות לא הצליחו לכבוש כול עמדה טקטית חשובה, ונאלצו לסגת שוב. ברוב העיתונים הופיעו מאמרים של ביקורת ולגלוג על פעולת האצ"ל, עיתון "הארץ" פרסם כי "האצ"ל יצא להתקפה בכוחות שאינם מספיקים למבצע מסוג זה וההתקפה עצמה לא באה אלא רק להתחרות עם ההגנה על אהדת הציבור שהיא זכתה לו תודות לכיבוש חיפה". העיתון "דבר" של מפלגת מפא"י, כינה את ההתקפה "הצ'יזבאט הצבאי הלאומי". עיתון על המשמר של מפ"ם, כתב כי "זה היה יום של פרובוקציה גדולה וקלון גדול ועם קוביוסטוסים [מהמרים] צבאיים וציבוריים אין מגע, אין שיתוף ואין הסכם". מפקדת ההגנה פירסמה הודעה לעיתונות כי "האצ"ל ריכז כוחות מכל הארץ ולפי התכונה של אצ"ל ברחובות תל אביב נתקבל הרושם שיותר מאשר התכוון לרחוב בוסטרוס ביפו, התכוון לרחוב אלנבי בתל אביב".

גם הלח"י שלא שותף בהתקפה הודיע כי "אצ"ל עשה שגיאה צבאית בפתחו בקרב על דעת עצמו מתוך חישוב שיוכל לכבוש בעצמו את יפו המבוצרת".

המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר מגיני תל אביב וכובשי יפו מאת הפסל מיכאל קארה, בגן הכובשים
החלק האחורי של האנדרטה, עם סמלי המדינה, ההגנה, האצ"ל ותל אביב

עם כישלון ההתקפה השנייה כינס מפקד אצ"ל מנחם בגין את מפקדי הארגון, ומסר להם כי נפגש באתו יום עם ראשי ההגנה, אשר נתנו הסכמתם להמשכת הקרב. וזאת, אם יש סיכוי לפרוץ במשך עשרים וארבע השעות הקרובות את קווי האויב. אולם, הוסיף בגין:

איני חושב שעלינו להמשיך לנפץ ראשינו אל הביצורים האלה אשר מאחוריהם עומדים טנקים בריטים. עשינו יומיים כמיטב יכולתנו, השגנו השגים חשובים, ההפגזה על יפו עוד תתן תוצאותיה. האויב שהתקיף את תל אביב במשך חדשים עבר להתגוננות. הקרבנו קורבנות בדם בחורינו. ברור לי כי אלמלא תמיכת הטנקים הבריטים היינו כובשים את כל השטח אולם עובדה היא שהטנקים שם. בתנאים אלה אין זו בושה- גם לא בשביל המעמד- להפסיק את ההסתערות הישירה. נחזיק בקו שכבשנו ונשאיר בו יחידת חלוץ חזקה לימים הבאים. המעמד אינו זקוק להכרה בכושר המלחמה שלו. לא היה זה כישלון. פשוט, כוחו המשולב של האויב גדול פי כמה מכוחנו. כל הבחורים נלחמו יפה אך איני רוצה שנטיח בראשינו אל הסלע.

.

לאחר התייעצות של המפקדים בראשותו של עמיחי פאגלין (גידי), נתקבלה דעתו של בגין, והוחל במתן פקודות להסיג את כוחות האצ"ל מקו החזית, ולהשאיר ב"בית הספר אליאנס" כוחות מצומצמים. אבל הלוחמים סירבו לבצע את פקודת הנסיגה, ומדי פעם הופיעו משלחות לוחמים בחדר המפות שבו ישבה מפקדת המבצע, ובקשו לתת להם עוד ניסיון אחד. לבסוף חזר "גידי" מסיור בקו החזית, והציג תוכנית חדשה לפריצה. התוכנית התבססה על התקדמות לעבר יפו, על ידי פריצת קירות הבתים המחוברים זה לזה. במעברים בין הבתים יוקמו קירות משקי חול שיהוו מחסומים בפני ירי, וכך יתאפשר מעבר הכוחות ללא צורך להילחם על כל עמדה ערבית. לאחר דיון נתקבלה החלטה לבטל את הנסיגה ולפתוח למחרת בהתקפה נוספת לפי התוכנית החדשה.

יום ההתקפה השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באפריל 1948 בשעה 15:00 החלה ההתקפה השלישית והמכרעת. הקרב התנהל כל הלילה ורק לפנות בוקר, ה-28 באפריל 1948 בשעה 7:00 הצליחו הכוחות להגיע לים, ולנתק את שכונת מנשיה מיפו. מיד הוחל בסריקת השכונה. נלקחו כחמישים שבויים, רובם נושאי נשק. השבויים הוכנסו לאחד מבתי "כרם התימנים", שהותקנו בו סורגים ושמירה. עם הקמת מחנה השבויים הכללי של צה"ל הם הועברו לרשותו.

לאחר קרב קצר נכבש מסגד חסן בק ודגל עברי הונף על צריחו לרווחתם של תושבי תל אביב. כל אותו זמן נמשכה הפגזת המרגמות על יפו. מנוסת תושבי יפו נמשכה, והם נמלטו באוניות דרך הים למצרים ולבנון. מבין האוכלוסייה, שכללה כ-90,000 נפש, נשארו כ-3,600 נפש.

ב-27 באפריל 1948 נכנס לתוקף ההסכם בין האצ"ל להגנה, ובו נקבע כי "בכל מקום בו מוצבות עמדות של האצ"ל - הן עומדות לפקודת מפקדת החזית של ההגנה באמצעות המפקד של עמדות האצ"ל".

ב-28 באפריל 1948 החלו כוחות ההגנה במבצע חמץ, בו נכבשו כל הכפרים הערביים באזור יפו: סלמה, יאזור, סקיה, כפר עאנה, חיריה ועוד. הדרך אל יפו נותקה למעשה, והתאפשרה רק בחסות הבריטים.

תגובת הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תוכנית החלוקה, אמורה הייתה יפו להישאר על כנה כמובלעת ערבית המוקפת במדינה היהודית (אם כי שכונת מנשיה נועדה להיות חלק מהמדינה היהודית), מעבר לכך, הדרך מירושלים ליפו נועדה להיות ציר ההתפנות של כוחות המנדט מירושלים (דרך נמל יפו) בסיום המנדט[3]. לכן הצבא הבריטי קיבל הוראה למנוע מהיהודים לכבוש את העיר.

ב-27 באפריל 1948 הודיעו הבריטים לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב כי הצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבושה של יפו. מפקד הכוחות הבריטים בעיר אמר כי: "קיבלתי פקודה להציל את העיר (יפו) בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה".

האצ"ל סירב לקבל את האולטימטום הבריטי שנשלח אליו ובו דרישה לסגת ממנשיה. בתגובה, הבריטים השיטו שתי אניות מלחמה לנמל יפו, וצבא רב החל לנחות בחוף. 4,500 חיילים בריטים ניצבו להגנת יפו ומטוסים בריטים חגו מעל מנשיה. ב-29 באפריל 1948 בשעה 08:00, פתחו הכוחות הבריטים בירי תותחים, משוריינים וטנקים לעבר עמדות האצ"ל במנשיה. חיילי האצ"ל פוצצו בתים שהריסותיהם חסמו את הדרך לבריטים. אולם בפעולות אלו סבלו אבדות כבדות, הרוגים ופצועים רבים. האצ"ל שלח אולטימטום לבריטים, ובו הודיע כי יתחיל להפגיז את אזור המושבה הגרמנית ביפו (הסמוכה לנווה צדק), שם רוכז הכוח הבריטי. הבריטים הפסיקו את ההפגזה ונפגשו עם נציגי ההגנה. הם דרשו בתחילה פנוי כל כוחות האצ"ל ממנשיה. אבל אחר כך, הסתפקו במסירת משטרת מנשיה ופתיחת הרחוב הראשי בשכונה למעבר כלי רכב. האצ"ל הגיב לדרישה זו בפיצוץ בניין משטרת מנשיה ובפיצוץ בתים לאורך הרחוב, וההריסות מנעו למעשה את התנועה ברחוב הראשי, רחוב המרד של ימינו. כשנוכחו הבריטים בעמידה העקשנית של האצ"ל, הם נסוגו מדרישותיהם, פרט לדרישתם שאנשי אצ"ל ייסוגו מעמדותיהם וימסרו אותן להגנה. לכך נתנה מפקדת האצ"ל את הסכמתה, לאור ההסכם עם ההגנה. כוחות האצ"ל יצאו ממנשיה ועברו במצעד ברחובות תל אביב.

כניעת יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13.5.1948) יום לפני הכרזת המדינה, נחתם בבית מספר 1 בשדרות ח"ן בתל אביב הסכם הכניעה של העיר יפו. במדים, צבי אורבך ממפקדי ההגנה
מוזיאון אצ"ל בתש"ח - "בית גידי", על חוף הים

אוכלוסייה החלה לברוח מיפו עוד בחודשים הקודמים. בחודש אפריל גבר קצב הבריחה. לאחר כיבוש מנשיה ומבצע חמץ נותרו ביפו כ־15,000 תושבים ובזמן כניעתה נותרו בה רק כ־3,000 תושבים (לעומת כ־73,000 בתחילת דצמבר 1947). רוב האוכלוסייה, ובכלל זאת, ראש העיר וחברי "הוועדה הלאומית" ברחו. בעיר לא היה חשמל ואספקת המים נפגעה קשה. כל המוסדות הציבוריים היו משותקים, ובעיר השתוללו כנופיות שוד ורצח[4]. נציגי הערבים הנשארים, פנו בתזכירים למוסדות בינלאומיים שונים, לשלטונות הבריטיים, לנציגויות וקונסוליות, וכללו בפניותיהם בקשות לפירוז העיר ופיקוח בינלאומי, אבל כל זה לא הועיל.

ב-12 במאי 1948 הודיעו נציגי הערבים למפקדת ההגנה של אזור תל אביב על נכונותם למשא ומתן על כניעת העיר. לאחר משא ומתן מייגע נחתם הסכם הכניעה ב-13 במאי 1948.

ב-14 במאי 1948, בשעה שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, נכנסה שיירה של כוחות האצ"ל וההגנה ליפו. לאחר כניעת יפו עזבו את העיר המשטרה והצבא הבריטיים[5] ובעיר הוכרז משטר צבאי. מרכז העיר הופקד בידי האצ"ל, שהקים את מטהו בבנין בית המשפט, ושאר חלקיה - לידי ההגנה שהמטה שלה התמקם בבית הדואר הראשי. השלטון הצבאי נמשך כשנה.

בהתקפת האצ"ל על מנשיה נהרגו 33 מלוחמיו (15 בכיבוש, 17 בקרבות עם הבריטים על השכונה וחיילת אחת בעת שהרכיבה רימון בבית מלאכה של הארגון) ונפצעו 75[6]. אחד הנופלים, נחמיה יעקובי, מקום קבורתו לא נודע.[7] בין הנופלים מפקד האצ"ל במחוז תל אביב, יוסף לוי (גונדר עוזי) והכדורגלן הנודע נתן פנץ, שנהרגו מאש הבריטים. יפו עצמה לא נכבשה למעשה, אלא נכנעה. לאחר ההתקפה על העיר עדיין נותרו בה כוחות לוחמים שהצליחו להדוף התקפות (בפרט התקפת הנגד על א-ריש במבצע חמץ, אולם העיר כולה הייתה על סף התמוטטות[4]. אין ספק שהתקפת האצ"ל למרות הטעויות הקשות שנעשו בה, תרמה תרומה מכרעת לכניעת העיר, משום שלאחריה לא נותר בה כוח לוחם, בגלל הבריחה ההמונית[דרושה הבהרה].

הנצחת הנופלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת הנצחה ל-41 לוחמי האצ"ל שנפלו בקרב על יפו וביתר הקרבות באזור תל אביב במלחמת העצמאות

ב-1 במאי 1948 הובאו לקבורה בבית הקברות נחלת יצחק חמישה מההרוגים, נוח גריזק,[8] אפרים הירש,[9] ציונה יפת, אברהם מטרסו[10] ויעקב גולדשטיין,[11] בגלוי ובטקס צבאי מלא שכלל מטח כבוד.[12]

  • ב-1983 הוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי") באחד הבתים הבודדים שנשארו במנשיה. במוזיאון תצוגת כלי נשק, מפות, תמונות לוחמי וזירות הקרבות, חזיון אורקולי והרצאות לקבוצות מבקרים על פעולות האצ"ל במלחמת העצמאות בכלל ובהתקפה על יפו בפרט.
  • בסמוך לכניסה למוזיאון, בגן צ'ארלס קלור, נמצאת אנדרטת הנצחה ובה שמות 41 הנופלים חללי האצ"ל בהתקפה על יפו וביתר הקרבות באזור תל אביב.
  • על מגדל השעון ביפו נמצאת טבלת זיכרון ובה שמות חללי האצ"ל בהתקפה על יפו, שהוצבה לרגל חמש שנים לכניעת יפו.
  • ב"גן הכובשים" בתל אביב, בסמוך למסגד חסן בק, ניצבת אנדרטת זיכרון משותפת ללוחמי ההגנה והאצ"ל "למגיני תל אביב ולכובשי יפו", ועליה חקוק הפסוק: מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ (שמואל ב א 23). בצד האחורי של האנדרטה חקוקים סמלי מדינת ישראל, עיריית תל אביב, האצ"ל וההגנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי: חלק שישי, עמ' 98–111, 1980.
  • מנחם בגין, המרד, עמ' 428–470, 1978.
  • יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תל אביב, 1949.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו מאמר במעייני הישועה.
  2. ^ אילן שחורי, בקו הבריאות: סיפורו של הבית ברחוב יהודה הלוי 9, באתר nrg‏, 7 בדצמבר 2010
  3. ^ המערכה על יפו בתש״ח, עמ’ 48
  4. ^ 4.0 4.1 המערכה על יפו בתש״ח, עמ’ 131–138
  5. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948 הוצאת דביר, עמ' 104, 2004.
  6. ^ ארנון גולן, יעקב פלג, אלון קדיש, יונה בנדמן, המערכה על יפו בתש״ח, עמ’ 122, הערת שוליים 47
  7. ^ נחמיה יעקובי באתר הענף לאיתור נעדרים של צה"ל]
  8. ^ נוח גרזיק באתר נזכור את כולם.
  9. ^ אפרים הירש באתר נזכור את כולם.
  10. ^ אברהם מטרסו באתר נזכור את כולם.
  11. ^ יעקב גולדשטיין באתר נזכור את כולם.
  12. ^ "הלוויה צבאית לחללים בני ת"א", המשקיף, 3.5.1948.