פיצוץ בית הבולשת הבריטית בחיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תבליט בדרך העצמאות 82 בחיפה על פיצוץ בניין הבולשת הבריטית בחיפה, (2010)

ב-29 בספטמבר 1947 התקיף ארגון אצ"ל את בניין הבולשת הבריטית (CID) בחיפה. בפיצוץ נהרגו 11 איש ועשרות נפצעו. הייתה זאת ההתקפה הגדולה האחרונה של האצ"ל על מוסדות השלטון הבריטי בארץ ישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1947 הגיע העימות בין האצ"ל לבריטים לשיא עם תליית שני הסרג'נטים הבריטים בתגובה להוצאה להורג של שלושה לוחמי אצ"ל בכלא עכו. עם הסתמנות פתרון מדיני למשבר חלה רגיעה מסוימת בפעילות, אך המתח גבר שוב עם גירוש מעפילי האונייה "אקסודוס" לגרמניה. אצ"ל התכונן לפעולה גדולה נגד הבולשת הבריטית, אך חסרו לו אמצעים כספיים וחומרי נפץ.

ב-26 בספטמבר 1947 התקרבה אוניית המעפילים "אף על פי כן" לחופי הארץ, ועליה 434 מעפילים. האונייה הוקפה על ידי ארבע משחתות בריטיות ולאחר התנגדות נמרצת עלו הבריטים על האונייה כשהם משתמשים בסילוני מים ובאש חיה. מעפיל אחד נהרג ורבים נפצעו. כל המעפילים גורשו לקפריסין. האונייה הזאת משמשת כיום כמוצג מוזיאוני במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

התכנון והפיצוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדת האצ"ל החליטה להגיב אירועים אלו בחומרה ולפגוע במרכז הבולשת הבריטית בחיפה, מאחר שהעיר תפסה מקום בולט במפעל ההעפלה. קוד הפעולה היה האמב - אף (המבורג - אף על פי).

מרכז הבולשת הבריטית בחיפה שכן בבניין ברחוב המלכים (King's Way), כיום דרך העצמאות 82. הבניין שכן בלב אזור הביטחון בעיר, מול הכניסה הראשית לנמל חיפה. גדרות תיל הקיפו את כל הבניינים הניתנים לפגיעה. מסמכי זהות וחפצים נבדקו קודם מתן רשות כניסה למתחם, נאסרה חניית כלי רכב סמוך למקום, ועמדות של שומרים עם מכונות ירייה חיפו על הבניינים ביום ובלילה. הבניין שימש כבר מטרה ללח"י כשב-12 בינואר 1947 ניסה הארגון להחדיר מכונית תופת לחצר הבניין. הפעולה סוכלה בחלקה בשל עירנות אחד השומרים[1].

המשאית ועליה המתקן ופצצת החבית, 1947

כדי להתגבר על השמירה ולאפשר התקפה במינימום נפגעים, תכנן עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של אצ"ל, מתקן ופצצה רבת עוצמה שתורכב על משאית ותושלך על הבניין מעבר לגדר.

הפצצה, באורך של יותר משני מטר ובקוטר של מטר אחד, נבנתה מגליל מתכת דמוי חבית שלתוכו הוכנס חומר נפץ במשקל של כחצי טון. משני צדיה הורכבו צמיגי טרקטור גדולים כדי לבלום את הנפילה. ליד הצמיגים הותקנו גלגלי שיניים למנוע את תנועת החבית לאחור ולאפשר תנועתה בכיוון אחד בלבד.

הפצצה הועלתה בעזרת מנוף על משאית שעליה הורכב מתקן גבוה בצורת מגלשה. בתא הנהג הותקנה ידית שהייתה מחוברת בכבל לחלקו הקדמי של המתקן ששימש כמעצור לפצצה, כך שהסטתו תאפשר את גלגול הפצצה. הפצצה הוכנה בבית עזוב בפרברי בני ברק ותא המשאית שוריין למקרה שתיפתח אש על המשאית.

מועד הפעולה נקבע ל-29 בספטמבר 1947, ט"ו בתשרי תש"ח, חג סוכות, בשעה 6:00 בבוקר, מועד שבו תנועת העוברים ושבים מועטה והחנויות סגורות, כדי להבטיח פגיעה מינימלית באזרחים.

יום לפני כן, ב-28 בספטמבר 1947, יצאה המשאית מבני ברק לכיוון חיפה כשהמתקן והפצצה שעליה מכוסים. המשאית לוותה מלפנים באופנוע ומאחור במכונית ובה שני לוחמי אצ"ל. נהג המשאית צויד ברישיונות מזויפים להובלת מכונת כביסה לנמל חיפה. הנהג ומלוויו הצליחו להביא את המשאית לחיפה ולהחנותה בלילה בחניון מרוחק כאשר שמירה מופקדת עליה.

למחרת, בשעה 05:30, יצאה המשאית ליעדה. כאשר הגיעה לבניין הבולשת, נעצרה. הנהג משך בידית והפצצה ניתרה מעל הגדר. השומר הערבי עוד הספיק לצעוק לנהג כי נפלה לו חבית, אך הנהג לחץ על דוושת הדלק והסתלק במהירות מהמקום. כעבור שניות ספורות אירעה התפוצצות אדירה שגרמה להרס רב בקומות התחתונות של הבניין. בהתפוצצות נהרגו שבעה שוטרים וארבעה אזרחים ונפצעו עשרים ושבעה שוטרים ועשרים וחמישה אזרחים. המשאית המשיכה עד כיכר חמרה (כיום "כיכר פריז") ושני יושביה ירדו ממנה במהירות ועלו לרחוב הנביאים שבהדר הכרמל, שם המתינה להם מכונית שהסיעה אותם לתל אביב עוד לפני שהוכרז עוצר ונחסמו הכבישים.

לאחר הפיצוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת ההתקפה הדהימה את הבריטים. הם הודו שהמתקן והפצצה לא רק שמילאו את התפקיד שנועד להם אלא היוו את ההמצאה המתוחכמת ביותר שהמציא ארגון מחתרת כלשהו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם נתנו הוראה להתחיל להגביה את הגדרות עד גובה של 8 מטר, אך הוראה זו לא הגיעה לידי ביצוע היות שכעבור חודשיים בדיוק הביאה החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 למפנה המדיני. האצ"ל התרכז מכאן והלאה בתקיפת מתקנים צבאיים לשם השגת נשק, תחמושת ואמצעי לחימה למלחמה העומדת לפרוץ.

על חזית הבית ברחוב דרך העצמאות 82 בחיפה הוצב תבליט, המספר על ההתקפה ומראה את המשאית עם המתקן והפצצה עליה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב מרקוביצקי, ימים של דם ואש - פעילות לח"י בחיפה האדומה, הוצאת העמותה לתולדות חיפה ומכון הרצל באוניברסיטת חיפה, 2011, עמ'135 - 137