צ'אנגצ'ון

צָ'אנְגְצ'וּן (תת-מחוז עירוני)
长春
	פוטומונטז' של צ'אנגצ'ון
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מחוז	ג'ילין
תאריך ייסוד	1889
שטח	24,734 קמ"ר
גובה	222 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בתת-המחוז העירוני	9,066,906 (2020)
‑ במטרופולין	5,539,649 (2020)
‑ צפיפות	366.6 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות	43°54′N 125°12′E / 43.900°N 125.200°E
אזור זמן	UTC +8
	אתר צ'אנגצ'ון
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן צ'אנגצ'ון ; מיקומה של צ'אנגצ'ון במחוז ג'ילין

צָ'אנְגְצ'וּן (בסינית מפושטת: 长春; בסינית מסורתית: 長春; בפין-יין: Chángchūn; מילולית: "אביב ארוך") היא תת-מחוז עירוני, עיר הבירה והעיר המאוכלסת ביותר במחוז ג'ילין שבצפון-מזרח הרפובליקה העממית של סין. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020, אוכלוסיית תת-המחוז העירוני מנתה כ-9.067 מיליון תושבים, מתוכם כ-5.54 מיליון בשבעת הרבעים^[1].

גאוגרפיה

תת-המחוז העירוני צ'אנגצ'ון משתרע על פני 24,734 קמ"ר במערב מחוז ג'ילין וגובל בנציבויות העירוניות ג'ילין מדרום-מזרח, סְה-פִּינְג (אנ') מדרום-מערב, סוֹנְגְיְוֵּ'אן (אנ') מצפון-מערב ובמחוז חיילונגג'יאנג מצפון-מזרח. צ'אנגצ'ון שוכנת בחלק המרכזי של מישור צפון-מזרח סין, בגובה 222 מטרים מעל פני הים, כ-860 ק"מ צפון-מזרחית לבייג'ינג בירת סין. בחלק המזרחי של העיר, שוכן אזור קטן של הרים נמוכים, כאשר הר לָאוֹדָאוֹדוֹנְג, שגובהו 711 מטרים, הוא הגבוה ביותר. העיר ממוקמת גם בנקודת ההצטלבות של "גשר אירופה-אסיה" השלישי בכיוון מזרח-מערב.^[^{דרוש מקור]} נהר יִיטוֹנְג, יובל קטן של נהר סוֹנְגְחְווָה (אנ'), זורם דרך העיר עצמה.

היסטוריה

צ'אנגצ'ון נוסדה בהוראת צו של הקיסר ג'יאג'ינג משושלת מינג ששלט בסין במאה ה-16, כדי שתשמש תחנת מסחר וכפר באזור הספר הצפוני של סין. בסוף המאה ה-18 החלו להתיישב באזור איכרים שהיגרו מהאזורים הצפופים של שאנדונג וחביי. האוכלוסייה גדלה וב-1889 צ'אנגצ'ון קיבלה מעמד של עיר.

בסוף המאה ה-19 האימפריה הרוסית, שהאזור בו נמצאת צ'אנגצ'ון היה בתחום ההשפעה שלה בסין, בנתה מסילת רכבת שקישרה בין חרבין ופורט ארתור שהייתה לה תחנה בתחומי הרובע קוואנצ'נג שבצ'אנגצ'ון. בעקבות ניצחון האימפריה היפנית במלחמת רוסיה–יפן (1904-1905), תחום ההשפעה היפני בסין התרחב עד אזור צ'אנגצ'ון. היפנים זיהו את הפוטנציאל הטמון בצ'אנגצ'ון, ששכנה באזור בין רוסיה סין ויפן, וב-1907 קנו ללא ידיעת הממשלה הסינית אדמות בעיר והקימו בה תחנת רכבת גדולה.

היפנים לא עצרו בכך ובעשורים שלאחר מכן הם השקיעו סכומי עתק בפיתוח העיר במטרה שתשמש בסיס ליפנים כשיכבשו את האזור בעתיד, וכן כדי ליצור בסיס יפני שירתיע את הרוסים. העיר הפכה למרכז רכבות אזורי, נבנו בה בסיסים צבאיים ענקיים והיפנים השתמשו בה כדי להדגים את פאר האדריכלות היפנית ולהחדיר את התרבות היפנית לאזור. העיר גדלה באופן משמעותי והפכה לאחת הערים החשובות באזור.

ב-10 במרץ 1932 הוקמה בתחומי מנצ'וריה, מנצ'וקוו, מדינת חסות של יפן שתפקדה בפועל כממשלת בובות יפנית, וצ'אנגצ'ון הפכה לבירתה. ב-13 במרץ שם העיר שונה ל"שִׂינְגִ'ינְג" (新京), שמשמעותו היא "עיר בירה חדשה". בניגוד לאוכלוסייה המקומית שדוכאה באופן בוטה על ידי השלטון היפני, שינג'ינג המשיכה ופרחה בתקופת מנצ'וקוו. העיר התרחבה, כמו גם כלכלתה, והיא הייתה המושב של גופים חשובים בנמצ'קוו, כמו צבא קוואנטונג. היפנים המשיכו להשקיע רבות בעיר ופיתחו אותה בהתאם לגישת עיר גנים שהייתה נפוצה אז בחלקים אחרים של העולם.

בהמשך שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 היפנים עבדו על תוכניות לבניית ערי לוויין מסביב לעיר במטרה להפוך אותה למטרופולין ענק, אולם הביצוע של התוכניות התעכב בעקבות השפעות מלחמת העולם השנייה.

ב-20 באוגוסט 1945 הצבא האדום כבש את העיר מידי היפנים ושמה חזר להיות צ'אנגצ'ון. לאחר שהסובייטים עזבו ב-1946 כוחות הקוומינטנג השתלטו על העיר במסגרת מלחמת האזרחים הסינית. לאחר מצור של מספר חודשים העיר נפלה ב-1948 לידי צבא השחרור העממי. במהלך המצור מאות אלפים מתושבי העיר מתו לאחר שגוועו ברעב.

ב-1954 צ'אנגצ'ון הפכה לבירת מחוז ג'ילין, במקום העיר ג'ילין. במקביל החלה להתפתח בעיר תעשיית ייצור כלי רכב, שהפכה למוקד הכלכלה של צ'אנגצ'ון.

כלכלה

צ'אנגצ'ון היא מרכז תעשיית הרכב בסין והיא מכונה לעיתים "דטרויט של סין". העיר היא גם הבסיס של תאגיד FAW, יצרן הרכב הגדול ביותר בסין. בין הענפים המשמעותיים האחרים מלבד תעשיית הרכב ניתן למנות את עיבוד המוצרים החקלאיים מהאזור וייצור חומרי בניין.

חלוקה מנהלית

תת-המחוז העירוני צ'אנגצ'ון מחולק לשבעה רבעים, אזור פיתוח כלכלי וטכנולוגי אחד, שלוש נפות עירוניות ונפה אחת:

מפה

נאנגוואן

קוואנצ'נג

צ'או-יאנג

ארדאו

לו-יו'אן

שוואנג-יאנג

ג'יוטאי

נפת
נונג-'אן

יו'שו
(עיר)

דחווי
(עיר)

גונגג'ולינג
(עיר)

שם

סינית

פין-יין

אוכלוסייה (מפקד 2020)^[1]

שטח

צפיפות

רובע נָאנְגְווָאן

南关区

Nánguān Qū

1,066,422

529.7

2,013

רובע קְווָאנְצֶ'נְג

宽城区

Kuānchéng Qū

856,177

941.5

909.3

רובע צָ'אוֹיָאנְג

朝阳区

Cháoyáng Qū

1,074,628

286.7

3,748

רובע אֶרְדָאוֹ

二道区

Èrdào Qū

559,966

492.6

1,137

רובע לוּיְוָ'אן

绿园区

Lùyuán Qū

1,032,897

320.1

3,227

רובע שׁווָאנְגְיָאנְג

双阳区

Shuāngyáng Qū

335,723

1,678

200.1

רובע גְ'יוּטָאי

九台区

Jiŭtái Qū

613,836

3,368

182.2

נפת נוֹנְג-'אָן

农安县

Nóng'ān Xiàn

763,983

5,239

145.8

הנפה העירונית יוּ'שׁוּ

榆树市

Yúshù Shì

836,098

4,749

176.1

הנפה העירונית דֶחְווֵי

德惠市

Déhuì Shì

635,476

2,984

213

הנפה העירונית גוֹנְגְג'וּלִינְג^[א]

公主岭市

Gōngzhŭlĭng Shì

862,313

4,145

208

בנוסף, בתת-המחוז העירוני נמצא גם אזור הפיתוח הכלכלי והטכנולוגי צ'אנגצ'ון (长春经济技术开发区/Chǎngchūn Jīngjì Jìshù Kāifāqū), שבו התגוררו 429,387 תושבים לפי מפקד האוכלוסין משנת 2020.

חינוך

בעיר נמצאות מספר אוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת ג'ילין, אוניברסיטת צ'אנגצ'ון ואוניברסיטת צ'אנגצ'ון למדע וטכנולוגיה.

תחבורה

במרחק של כ-30 קילומטרים צפון-מזרחית למרכז העירוני של צ'אנגצ'ון נמצא נמל התעופה הבינלאומי צ'אנגצ'ון לונגג'יה, המציע טיסות למגוון יעדים מרכזיים ברחבי הרפובליקה העממית של סין, כמו גם בקוריאה הדרומית וטאיוואן.

מהעיר יוצאות רכבות לערים רבות בצפון-מזרח סין, בהן ג'ילין, חרבין, שניאנג ודאליין, כמו גם לערים מרכזיות בשאר חלקי סין, בהן הבירה בייג'ינג, שאנגחאי וגואנגג'ואו.