קבורה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קבורה במדינת ישראל נעשית ברובה על ידי גופים דתיים, וממומנת בבסיסה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בתי העלמין מופעלים, בעיקר, על ידי ארגוני קבורה דתיים (חברה קדישא ליהודים והגופים המקבילים בעדות הדתיות האחרות), ומיעוטם על ידי חברות קבורה חילוניות אשר פועלות בבתי עלמין אזרחיים.

הבסיס החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין במדינת ישראל חוק מפורש המחייב קבורה של גופות או בכלל מסדיר את דרך הטיפול בגופות[1]. אולם ישנם הרואים[2] חובה כזאת בסעיף 8(2) של פקודת בריאות העם 1940, הקובע:

"אין קוברים מת לפני עבור שלוש שעות משעת פטירתו, ולא אחרי עבור ארבעים ושמונה שעות לאחר פטירתו, אלא אם התיר רופא ממשלתי במפורש קבורה מאוחרת יותר"[3].

רוב מוחלט של תושבי מדינת ישראל מביאים את מתיהם לקבורה. ישנם המקיימים שריפת גווייה וחברות פרטיות מספקות שירות זה. בקשה של אדם שלא להיקבר אלא להיות מושלך על פני השדה טרף לחיות נדחה על ידי בג"ץ[4]. בפסק דין מאוחר יותר של ביהמ"ש המחוזי, ניתנה הרשות להשליך את גופתו לים (על מנת שתהיה מאכל לדגי הים), בתנאי שיתקבלו כלל האישורים על פי החוקים הרלוונטיים[5].

החוק העות'מאני שהתגלגל למשפט המנדטורי וממנו לתוך המשפט הישראלי, קבע כי כמו ביתר נושאי הדת, קבורתו של אדם תתבצע על פי השתייכותו הדתית. בשנת 1971 חוקק חוק שירותי דת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, המתייחס בין השאר לשירותי קבורה, ואף הוא מסדיר את הקבורה בהתאם לדתו של אדם. בהתאם לכך, קבורת יהודים בערי ישראל נערכת על ידי חברה קדישא מקומית, שדורשת שהקבורה תעשה על פי ההלכה. עם זאת, לקיבוצים ומושבים רבים יש בתי קברות משלהם, וחלקם מקיימים טקסי קבורה לא דתיים, בהתאם לאופי היישוב. חלק מיישובים אלו מסכימים לקבור נפטרים שלא מאזור מגוריהם (לעתים תמורת תשלום).

בשנת 1986 הוקמה עמותה לקבורה אזרחית בשם "מנוחה נכונה", שמטרתה בין היתר לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר בטקס ובצורה התואמים את רצונו, בסמוך למקום מגוריו. בשנת 1992 קבע בג"ץ בדיונו בעתירה של העמותה כי על המדינה להכיר בעמותה כחברת קבורה ולהקצות לה קרקע עבור בית עלמין[6]. בשנת 1996, לאחר מאבקים של העמותה, נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996, שבו נקבע כי אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך, וכי הבחירה יכול שתהיה בצוואה או בכל דרך אחרת. עוד נקבע בחוק כי המדינה תקים בתי עלמין לקבורה אזרחית חלופית או תקצה לכך שטחים בבתי עלמין קיימים. ככל קבורה אחרת, הקבורה בבתי העלמין האזרחיים ממומנת על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהמשך הוקמה ועדת שרים בין משרדית לענייני קבורה, המקצה קרקעות לבתי קברות יהודים ולמי שאינם יהודים ולקבורה אזרחית חלופית. עד כה הוקמו שלושה בתי עלמין אזרחיים: הראשון בבאר שבע, שנחנך בשנת 1999, והשני בקריית טבעון, שנחנך בשנת 2005, בית העלמין השלישי, מנוחה נכונה כפר סבא, נחנך בשנת 2009 והוא הראשון שהוקם בתוך עיר גדולה. עם זאת, פסיקות שונות של בתי המשפט ומספר דוחות של מבקר המדינה לאורך השנים טענו כי המדינה לא השכילה להביא את החוק לכדי מימוש כך שאף שעברו למעלה מעשרים שנים מאז עבר החוק בכנסת הרי שהאפשרויות לקבורה אזרחית במימון המדינה הינן מעטות מאוד[7], ובשנת 2014 אף חייב בשל כך בית המשפט את המשרד לשירותי דת להשתתף במימון קבורה אזרחית של שני תובעים[8].

מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושב ישראל זכאי להיקבר במימון המוסד לביטוח לאומי בסמוך לאזור מגוריו, בין אם נפטר בישראל ובין אם נפטר בחוץ לארץ. המוסד לביטוח לאומי מעביר סכום של דמי קבורה לארגון הקבורה, כדי לכסות את מלוא ההוצאות בגין הקבורה:

  • רכישת קרקע עבור הקבר;
  • טהרה ורחיצת המת;
  • תכריכים פשוטים;
  • כריית קבר;
  • בניית דפנות קבר;
  • כיסוי הקבר ושילוט, כולל הצבת מצבה;
  • הובלת המת ועריכת טקס הלוויה.

לארגון קבורה מותר לגבות תשלום נוסף כאשר הנפטר או בני משפחתו מבקשים "חלקה מוגדרת" או "חלקה חריגה", למשל בבית עלמין שאינו בתחום מגוריו של הנפטר, בחלקת קבורה שנשמרה לנפטר בימי חייו או בבית עלמין שהוכרז כבית עלמין סגור.

עד שנת 2005 דמי הקבורה ששולמו על ידי הביטוח הלאומי היו תלויים בגודלו של היישוב, כך שיישובים קטנים קיבלו פחות כסף על קבורה. בשנה זו, בעקבות עתירה לבג"ץ, הוחל בתהליך שינוי כללי התשלום והושוו דמי התשלום ליישובים גדולים וקטנים[9].

בתי קברות צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלקה הצבאית בבית הקברות בנגבה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל

בשנת 1949 החל משרד הביטחון לפעול להקמתם של מספר בתי קברות צבאיים מרכזיים שבהם יובאו לקבורה חלליה הרבים של מלחמת העצמאות. במספר ערים נבחרו שטחים שבהם יוקמו בתי הקברות הצבאיים. בירושלים יועדו לכך מורדותיו הצפוניים של הר הרצל, שבראשו קבור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, מתוך מודעות לסמליות הרבה בבחירת האתר. לאחר שנבחר האתר, החליטו ראשי מערכת הביטחון להפוך את המקום לבית העלמין הצבאי הממלכתי ובכך לחזק את הקשר הסמלי החזק בין הנופלים במערכות ישראל לבין המדינה הריבונית המיוצגת באמצעות הר הרצל. בתוך כך נקברו במקום גם נופלים מהתקופה שלפני הקמת המדינה – נופלי המחתרות, לוחמי הבריגדה היהודית, צנחני היישוב באירופה הכבושה וכדומה, והוקמו בו אנדרטות מרכזיות לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

בשנת 2010 התקיימו בישראל 42 בתי קברות צבאיים, וב-93 בתי קברות אזרחיים בה הוקמו חלקות מיוחדות לקבורתם של חללי מערכת הביטחון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט, פרשת השבוע 250 (תשס"ו)
  2. ^ ראו דברי השופטת אילה פרוקצ'יה בבג"ץ 52/06 חברת אלאקסא נ' מרכז ויזנטל, סעיף 146
  3. ^ פקודת בריאות העם 1940
  4. ^ בג"ץ 6167/09
  5. ^ ה"פ 39654-08-10 שלמה אבני נגד מדינת ישראל, ניתן ב-16 בינואר 2014
  6. ^ Burial and Memorial Services, Progressive Judaism in Israel
  7. ^ יאיר ברלין ואריאל פינקלשטיין, הקבורה האזרחית בישראל: עשרים שנה לחוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית התשנ"ו-1996, המכון לאסטרטגיה ציונית, ספטמבר 2016, עמ' 22-7
  8. ^ תא"מ 12-05-29187, חוה לב נ' המשרד לשירותי דת
  9. ^ בג"ץ 10357/04 - ט"ז